תנ"ך על הפרק - מלכים ב ז - לפרק ז' / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים ב ז

316 / 929
היום

הפרק

וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָֽה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃וַיָּק֣וּמוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤הבהשדהבַשָּׂדֶה֙לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמוןהֲמ֤וֹןיִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַחֲנֵֽה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖םבהחפזםבְּחָפְזָ֑םוַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃וְהַמֶּלֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן׃וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וַיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

לפרק ז'

לאחר שיהורם קרע את בגדיו והעם ראה שהמלך לבוש שק, הבין אלישע שאפשר לבקש רחמים לביטול גזרת הרעב. אולם מאחר ואלישע החיה את בן השונמית, ונטל "מפתח" תחית המתים, לא יכל לקחת גם את "מפתח" הפרנסה ולבטל את גזרת הרעב. לפיכך הרעב נמשך גם אחרי הצלת שומרון, והוסר רק עתה כדי להביא ישועה לתושבי שומרון. הנביא לא בישר לעם שירדו גשמים והרעב יסור אלא סתם ולא פירש כיצד יושעו תושבי שומרון. אלישע הכריז שכעבור יממה מעת מסירת הנבואה לעם ירדו מחירי התבואות; סאה סולת תמכר בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון. כיצד יהיה הדבר? יש לקב"ה שליחים רבים להושיע בעזרתם את עם ישראל ולשליחות זאת בחר הקב"ה בגיחזי ובניו. כאמור, גיחזי ובניו היו מצורעים ושהו מחוץ לשומרון שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע ואסור למצורעים לשהות בתוכה.

השליש המלגלג

כאשר אמר הנביא את נבואתו כי למחרת היום יוזלו מחירי התבואות וסאת חטים תעלה שקל וכן סאתים שעורים אף הן תמכרנה בשקל, לגלג שליח המלך ואמר כי כדי להגיע לשפע הגדול צריך ה' לפתוח ארובות בשמים, להוריד גשם רב ולהפעיל מערכת נסים מורכבת כדי להגשים את דברי הנבואה, ומאחר והשליש אינו מאמין ביכלתו של הנביא לבצע את דברי נבואתו, לגלג על אפשרות זו. על כך השיבו הנביא כי יראה במו עיניו את הסרת הרעב מעל העיר ובהוזלת המחירים הגדולה של מחירי החטים והשעורים. הנביא אמר עוד שהשליש יראה במו עיניו את התרחשות הדברים שאכן יתקיימו עד תומם והוא לא יזכה לאכול מהשפע הגדול שיראה.

על עונשו של הגמרא אומרת הגמרא:

דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מניין שכל מדותיו של הקב"ה(הנן) מדה כנגד מדה? שנאמר "ויאמר אלישע שמעו דבר ה'... כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון"(מלכים ב ז א) וכתיב "ויען השליש אשר (המלך) נשען על ידו את איש האלהים ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל"(מלכים ב ז ב) וכתיב "ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות"(מלכים ב ז כ). (שואלת הגמרא) ודילמא קללת אלישע גרמה ליה(=אולי קללת אלישע גרמה לו(למות)?) דאמר רב יהודה אמר רב: 'קללת חכם אפילו על חנם היא באה'? (משיבה הגמרא) אם כן, לכתוב קרא(=הכתוב): "וירמסוהו וימות"(בלי התוספת של "בשער)! מאי "בשער"? - על עסקי שער.
(סנהדרין צ.-צ:)

המצורעים מתכננים להסגיר את עצמם

המצורעים ישבו וחשבו; אם יכנסו לעיר באיזו דרך שהיא, הרי שם בוודאי ימותו כי רעב כבד שורר בה. כמו כן, אם ישארו במקומם חוץ למחנה גם כן ימותו כי לא יוכלו ללכת ולחפש מזון משום שצבא ארם צר על העיר. לכן החליטו להסגיר עצמם לחיילי מחנה ארם; אם יחיו אותם - הרי חייהם ניתנו להם במתנה. ואם יהרגו אותם - הרי גורל כזה מחכה להם גם במקומם. במלים אחרות: אין להם מה להפסיד. עם רדת הלילה החליטו המצורעים להגיע לקצה המחנה ולראות כיצד יתרחשו הדברים. כאשר הגיעו לשם הופתעו כאשר לא מצאו שם איש.

מחנה ארם מתרוקן

הכתוב מספר לנו שמחנה ארם היה ריק מחיילים משום שהקב"ה השמיע קולות צבא וקולות רכב ופרשים. הארמים חשבו שמלך ישראל שכר צבא חרב מאת מלכי החתים ומלכי מצרים כדי לתקוף אותם במחנה ולהשמידם, לכן החליטו לנוס על נפשם. עזיבת המחנה היתה ללא סדר וכל מי שיכל להזדרז ולנטוש את המחנה בהקדם עשה כך. לכן האהלים, הסוסים ושאר הבהמות נשארו במחנה. כמו כן נותרו במחנה כמויות מזון אדירות מלבד בגדים וכלי כסף וזהב.

המצורעים נוטלים שלל

כאשר הגיעו המצורעים לפתח המחנה ומצאוהו ריק העזו לחדור פנימה וגם שם לא ראו איש. תחילה אכלו ושתו והשביעו את רעבונם ולקחו כסף וזהב ובגדים מאהלים רבים והטמינום כדי שישובו לקחת(תכונה זו של אהבת הממון מצאנו אצל גיחזי שרדף אחרי נעמן, מעשה שגרם לו להיות מצורע).

המצורעים מודיעים לעם על השלל

למצורעים היתה תחושת אחריות כלפי אחיהם תושבי שומרון, לפיכך החליטו ללכת מיד בתחלת הלילה ולהודיע בעיר כי מחנה ארם ריק ויש שם כמויות גדולות של מזון. מלבד הרצון לעזור לאחיהם, פחדו להמתין עד אור הבוקר משום שהמלך ידע כי אנשים אלה בוודאי בזזו חלק מהמזון ומשאר הדברים שהיו שם. לכן החליטו להגיע בשעות הלילה הראשונות אל העיר ולבשר על הבשורה הגדולה.

שני רוכבי סוסים בודקים את השטח

דברי המצורעים הגיעו לבית המלך ומיד כינס את עבדיו וסיפר להם את סיפור המצורעים. המלך חשש שמא חיילי האויב הכינו להם מלכודות ומיד עם כניסתם למחנה יתפסו את הנכנסים והחיילים יפרצו אל העיר לאחר שהשערים יפתחו. אחד העבדים הציע לשלוח חמישה רוכבי סוסים כדי לבדוק מסביב אם חיילי ארם אינם מסתתרים שם. אולם יהורם מגלה אחריות גדלה ומסרב לסכן חמשה אנשים. הוא מציע לשלוח רק שני רוכבים שאם יתברר שאכן הכינו הארמים מלכודת, הרי ימותו רק שנים ולא חמשה(כבר דבר חיובי שני שאנו מוצאים אצל המלך הרשע). שני המרגלים בדקו ומצאו שכל הדרך משומרון ועד הירדן היתה מלאה בגדים וכלים אשר השליכו חיילי ארם בשעת מנוסתם. כאמור חיילי ארם שמעו קולות משונים וחשבו שצבא אדיר יוצא לרדוף אחריהם ולזנב בהם, וכדי להקל על מנוסתם השליכו בדרכם את כל החפצים העלולים לעכבם ולהאט את מנוסתם.

נבואות אלישע התקיימו

בכך התקיימה נבואת הנביא הכפולה: (א) במחנה נמצא מזון מרובה והמחירים עמדו כדברי הנביא, (ב) השליש בא על עונשו ונהרג בטרם הספיק לאכול מהמזון הרב שנמצא.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך