תנ"ך על הפרק - מלכים ב ז - "היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים" / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים ב ז

316 / 929
היום

הפרק

וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָֽה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃וַיָּק֣וּמוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤הבהשדהבַשָּׂדֶה֙לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמוןהֲמ֤וֹןיִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַחֲנֵֽה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖םבהחפזםבְּחָפְזָ֑םוַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃וְהַמֶּלֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן׃וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וַיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

"היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים"

בעיון הקודם פירשנו את מעלליו של גחזי ועמדנו על אישיותו השפלה, אשר בעטיה נגזרה עליו ועל זרעו הצרעת בעולם הזה, ונשלל ממנו מקומו וחלקו בעולם הבא(אמנם הזכרנו שיש חולקים על העניין האחרון, ונראה זאת שוב בהמשך). והנה בפרקנו מתגלה בארבעת המצורעים הללו גם ניצוץ של זכות ומעלה.

אמת נכון הדבר, שכשמגיעים למחנה ארם הנטוש, אין הם חושבים על העם בשומרון המצוי בחרפת רעב, עד כדי אכילת בשר הבנים(מלכים ב ו כח-כט). ראשית, הם דואגים לעצמם ולבטנם: "ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה, ויבואו אל אהל אחד ויאכלו וישתו, וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו, וישובו ויבואו אל אהל אחר וישאו משם וילכו ויטמינו"(מלכים ב ז ח). הָיִינוּ נושאים להם פנים על "ויאכלו וישתו" שמא היו במצב של פקוח נפש; אבל נשיאת המטמונים והטמנתם, ההליכה הכפולה הלוך ושוב, בשעה שאחיהם נמקים ברעב, ודאי אינה מעידה על אנשי מעלה.

יתרה מזו, גם כשהם מבינים שעליהם לידע את העם על שפע האוכל הנמצא במחנה ארם, הם עושים זאת מטעמם אנוכיים, משום שאם יחכו "עד אור הבוקר ומצאנו עוון"(מלכים ב ז ט); ומבאר רש"י(וראה גם מצודת ציון): "מתחיבין אנו למלכות". פחד מלכות עליהם, ורק דאגתם האגואיסטית לבשרם מניעה אותם לעשות מעשה כל כך פשוט ואנושי.

אולם המלבי"ם רואה במעשיהם של המצורעים פן חיובי:

"לא כן אנחנו עושים" - שלא כן ונכון מעשיהם שלא להחיות העטופים ברעב...
"וימצאו עון" - שבתוך כך יש פיקוח נפשות העטופים ברעב.
(מלבי"ם מלכים ב ז ט)

לא העוון והעונש מצד המלכות מרתיע אותם, אלא העוון המוסרי, ועונש שמים שיושת עליהם אם לא יחיו את אחיהם העטופים ברעב. לדעתו, יש כאן בחינה של יראת שמים כפשוטה, ואם כך יש כאן חזרה בתשובה של גחזי ובניו על חטאיהם הקודמים:

השתדלו ארבעת האנשים האלה לכפר במעשה ההצלה של העם על החטא שחטאו בהסתת העם לעבירה.
(ר"י יעקובסון בחזון המקרא חלק א' עמ' 281 בשם הרב י' נובל.)

משבאנו למחלוקת על המניע של המצורעים, וראינו שכנראה היה בהם גם פן מוסרי הגון וטוב, נבין את הגמרא שביקרה את אלישע על שדחה את גחזי מכל וכל:

"(וילך)[ויבוא] אלישע דמשק" - להיכא אזל(=להיכן הלך)?
- אמר ר' יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו 'חזור בך'. אמר לו 'כך מקובלני ממך: החוטא והמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה'... תנו רבנן(=שנו חכמים): לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים.
(סנהדרין קז:)

מסתבר שהריחוק שריחק אלישע את גחזי היה קיצוני מדי; אלישע דחה בשתי ידים, גם בימין החזקה האמורה לקרב.

תלה הדחיה בשמאל והקירוב בימין, שבכל מקום השמאל רומז למידת הדין והימין לרחמים... ואמר 'לא כאלישע שדחפו בשתי ידים', שהפך גם הרחמים לרוגז.
(מהרש"א אגדות סהנדרין קז:)

וכתב ר' דוד פרנקל:

שמאז שקילל לגחזי ריחקו בשתי ידיו ויצא מן הדת ונדבק בארם, והלך אלישע לארם לקרבו, ומצאוהו מוחלט ברעתו, אי נמי(ולחלופין) מוחלט בטומאתו, וריפאו וסבר שמתוך כך ישוב ולא הועיל... שמתחלה לא היה לו לרחקו כל כך ולא היה צריך לילך אחריו למקום רחוק ולא נאבד גחזי.
(קרבן העדה סנהדרין י ב)

נראה שחטאו של גחזי לא היה כל כך נורא. ואכן בגמרא ישנה גם דעה כזאת:

כולן באין לעולם הבא שנאמר...
"מואב סיר רחצי"(תהלים ס ט) - זה גחזי שלקה על עסקי רחיצה.
(סנהדרין קד:-קה.)

וכיון שמקובלים אנו ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי"(שבת לב.), ופרקנו מעיד שזכות הצלת ישראל ממצור ארם נתגלגלה על ידי המצורעים, גחזי ובניו, חייבים להניח שבכל שְׁחוֹר אישיותו של גחזי, היה גם אור קטן "לבל ידח ממנו נדח".

על כן נענש אלישע שדחה את גחזי:

תנו רבנן(=שנו חכמים): שלושה חלאים חלה אלישע. אחד שגירה דובים בתינוקות ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים ואחד שמת בו.
(סנהדרין קז:)

ללמדך, שעם הצדיקים מדקדק ה' כחווט השערה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך