מדוע נכתבו פרקים א-ב במגילת אסתר
הצגת השאלה
עיקרו של פרק א' הוא שהיה מלך ושמו אחשורוש, ושוַשְתִי אשתו מיאנה לבוא בדבר המלך, ומתוך כך היא סולקה ממלכותה, דבר שאיפשר את הגעתה של אסתר להתמנות למלכה (ב, יז).
אבל בפרק מתוארים באריכות המשתאות שעשה אחשורוש (ג-ה), כולל פירוט הבדים, המיטות, הגלילים, העמודים והמרצפות שהיו במשתה (ו), הכלים שבהם שתו (ז). נוסף על כך מפורטים שמות שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש (י), ושמות שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות (יד).
יש לשאול: לשם מה נכתבו כל הפרטים הללו?
מדוע לא הסתפק כותב המגילה בכך שיהיה כתוב מכל פרק א' רק את הפסוק הראשון: "ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה"? ושהוא קרא לושתי, והיא מיאנה לבוא, ולכן הוא סילק אותה.
ואולי היה ניתן לותר גם על סיפור זה שהוא קרא לושתי, והיא מיאנה לבוא, ולכן הוא סילק אותה, ובמקום זה לספר רק שהמלך מחפש לו אשה, שתהיה מלכה.
בפרק ב' מתוארים גם הגא סריס המלך שומר הנשים (ג; ח), ושעשגז סריס המלך שומר הפילגשים (יד), ושכל נערה שבאה לפני המלך צריכה הכנה ששה חדשים בשמן המור, וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים (יב).
גם על כך יש לשאול: לשם מה נכתבו כל הפרטים הללו?
כמו כן היה אפשר לדלג על ארבעת הפסוקים הראשונים, המתארים את הצעת נערי המלך משרתיו, כיצד המלך ימצא מלכה, ולהתחיל בפסוק ה': "איש יהודי היה בשושן הבירה" וכו', ולהמשיך בפסוקים ו-ז שעוסקים בקשר שבין מרדכי ואסתר, ומשם ניתן היה לדלג לפסוק ט"ז: המלכת אסתר!
לסיכום השאלה: ניתן היה לכאורה לְוַתֵר על כשלושים פסוקים: כעשרים פסוקים בפרק א', וכעשרה פסוקים ויותר בפרק ב'!
יש לענות על כך מספר תשובות, ובמאמר קצר זה נענה שתי תשובות:
א. תשובה ראשונה
כתב הרשב"ם בפירושו לבראשית (א, א):
לפי דרך המקראות שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר. כדכתיב: 'שם חם ויפת' (בראשית ט, יח), וכתיב: 'וחם הוא אבי כנען' (שם), אלא מפני שכתב לפניו: 'ארור כנען' (שם, כה), ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח.
[וכן:] 'וישכב את בלהה פלגש אביו, וישמע ישראל' (בראשית לה, כב). למה נכתב כאן: 'וישמע ישראל'? והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן! אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: 'פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה' (שם מט, ד), לפיכך הקדים: 'וישמע ישראל', שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות.
על פי זה נראה להסביר מדוע נכתב פרק א'. פרק זה מלמד על חוק וסדר ששלטו במלכות פרס: "והשתיה כדת" (ח), "יודעי דת ודין" (יג), "כדת מה לעשות במלכה ושתי" (טו), ובפרק ב' שומעים אנו שיש אפילו: "כדת הנשים" (יב)! והיא: "שנים עשר חדש, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן: ששה חדשים בשמן המר, וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים"!
כלומר: על כל דבר בממלכת אחשורוש יש חוק: אפילו כיצד שותים, וכיצד מתיפים לקראת מפגש עם המלך! וכמובן שיש את החכמים הדנים על פי החוק כיצד יש להעניש את מי שסרח.
נוסף על כך יש חלוקת תפקידים מסודרת מאד בממלכה:
בפרק א' אנו למדים על "מהומן, בזתא, חרבונא, בגתא, ואבגתא, זתר, וכרכס, שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (י), ועל "החכמים ידעי העתים, כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין" (יג), ועל "הקרֹב אליו כרשנא, שתר, אדמתא, תרשיש, מרס, מרסנא, ממוכן, שבעת שרי פרס ומדי רֹאי פני המלך, היֹשבים ראשֹנה במלכות" (יד). ובפרק ב' אנו שומעים על "הגא סריס המלך, שומר הנשים" (ג; ח), ועל "שעשגז סריס המלך, שומר הפילגשים" (יד).
והנה לפתע בסוף פרק ג' אנו קוראים:
ח. ויאמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מפֻזר ומפֹרד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שֹנות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עֹשים, ולמלך אין שֹוה להניחם.
ט. אם על המלך טוב - יִכָּתֵב לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עֹשֵי המלאכה, להביא אל גנזי המלך.
י. ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, ויתנה להמן בן המדתא האגגי צֹרר היהודים.
יא. ויאמר המלך להמן: הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך.
הכל נעשה בין אחשורוש לבין המן!
יש לשאול: מדוע לא מסר אחשורוש את הענין לבדיקת "החכמים ידעי העתים"? האם לא נאמר בפ"א שכל דבר צריך להיות נידון "לפני כל ידעי דת ודין"?! ופירש רש"י שם (א, יג): "כי כן דבר המלך - כי כן מנהג המלך בכל משפט, לשום את הדבר לפני כל יודעי דת ודין"!
אמרו על כך חז"ל במדרש אסתר רבה (ד, ה):
כדת מה לעשות למלכה ושתי - אמר רבי יצחק: לחזירתה כדת, ולאומה קדושה שלא כדת, אלא באכזריות.
ביאר ה"תורה תמימה" (פרק א הערה קי):
הכוונה שמתמה על רשעות נפשו של אחשורוש, שלדון את ושתי שאל ליודעים איך לדונה כדת. ולאומה שלמה, לישראל, רצה לדון על פי בקשת המן, מבלי חקור כלל אם הוא כדת, או לא. וקרי לושתי: 'חזירתא', כמו שהחזיר יש לו סימן טהרה ברגלו, שמפריס פרסה, כך הראתה היא סימן טהרה ברגליה, כלומר: סימן צניעות, שלא רצתה לילך בדבר המלך אחשורוש.
נמצאנו למדים שהאריכות בפרק א' בתיאור החוקים שנהגו בממלכת אחשורוש, מדגישה עוד יותר את שנאת אחשורוש לעם ישראל, החבויה בפ"ג.
ועם כל זאת הקב"ה מצילנו מידם.
תשובה שניה
יש להעיר שבתשובה הראשונה אין מענה לאריכות בתיאור המשתאות שעשה אחשורוש, ולפירוט הבדים, המיטות, הגלילים, העמודים והמרצפות שהיו במשתה.
על כך נראה לענות תשובה אחרת: המגילה אומרת לנו במה עסוק המלך אחשורוש. כל כולו עסוק בחיצוניות: סוג הבדים, סוג המיטות, סוג הגלילים, סוג העמודים וסוג המרצפות. המלך, שנראה שהוא שולט בכל העולם, מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה, במה באמת הוא עוסק? בחיצוניות. לעומתו, מרדכי היהודי, צם ומתפלל לד' (ד, א-ג), אבל כל זאת מתוך אמונה ובטחון שד' יציל אותנו מהגזירה הנוראה: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת - רֶוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (ד, יד).
וכן היהודים כולם, צמים ומתפללים לד' (ד, ג), וכאשר אסתר מצטוה על ידי מרדכי להיכנס אל המלך אחשורוש, מתוך סיכון נפשה, היא מצוה על מרדכי: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו שלֹשת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי" (ד, טז). כלומר: היא מוכנה למסור את נפשה למען הצלת עם ישראל, אבל כדי שעם ישראל יהיה ראוי לנס הוא צריך לחזור בתשובה.
נמצאנו למדים שהאריכות בתיאור המשתאות שעשה אחשורוש, כולל פירוט הבדים, המיטות, הגלילים, העמודים והמרצפות שהיו במשתה באה להדגיש את ההבדל העצום בין אחשורוש, שנראה כמלך העולם ובאמת כל כולו עסוק חיצוניות, לבין מרדכי היהודי, אסתר המלכה וכל היהודים שכולם פנימיות.
סיכום:
האריכות בפרק א' ובפרק ב' באה ללמד שני דברים:
- כמה שנאה היתה לאחשורוש כלפי היהודים.
- כמה אחשורוש כולו עסוק בחיצוניות, וכמה היהודים עסוקים בפנימיות.
שני הדברים קשורים זה בזה: דווקא מתוך שאחשורוש ידע שכל כולו חיצוניות, ושלעומתו היהודים עוסקים בפנימיות, לכן הוא קינא בהם, ושנא אותם, ורצה לאבדם מן העולם. אבל הקב"ה הצילנו מידם של אחשורוש והמן, וכך במשך כל הדורות.
יהי רצון שנהיה דבוקים תמיד בד' ונזכה לגאולה השלמה בקרוב.