פרק ב' - אסתר המלכה
א. עצת הנערים (א-ד)
בסוף פרק א' למדנו על מות ושתי. כסא המלכה נותר פנוי, והבמה מצפה עתה לעלייתה של מלכה חדשה. המצב האובייקטיבי הזה מקבל זירוז ודחיפה, הנובעים מהרגשתו של המלך. "אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ זָכַ֤ר אֶת־וַשְׁתִּי֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ׃"(אסתר ב א). מה בדיוק זכר המלך מושתי לא נאמר. וא"ו החיבור שבאה בפסוק פעמיים: "וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ׃" מראה בעליל שזכירת ושתי שברישא, אינה כוללת את ספור העימות ביניהם. זוהי כנראה זכירה של ושתי עצמה, לפני הריב שבינו לבינה, לפני מה שעשתה ולפני מה שנגזר עליה. רש"י פירש: "זכר את ושתי - את יופיה ונעצב". והמלבי"ם מוסיף: "את יופיה ויחוסה ומעלותיה". כנראה, הזכירה הזו אינה כוללת רק מעלות אובייקטיביות של יופי ויחוס אלא גם רגשות סובייקטיביים של אחשורוש כלפי ושתי. כך פירש האלשיך: "זכר את ושתי החשובה והחביבה לו", ובדעת מקרא כתב במפורש "את אהבתה וחיבתה בימים הראשונים".
אם זכר ושתי הוא זיכרון של אהבה וחיבה, לא ייפלא שהמשך הפסוק מזכיר לו דברים לא נעימים. כך דרשו חז"ל: " '[וְ]אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה' - כהוגן. 'וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ' - שלא כהוגן"(אסתר רבה ה ב). "ואת אשר עשתה - שאדרבה, ראוי להחזיק לה טובה שהחזיקה במידת צניעות להיות כבודה דבת (=של בת) מלך פנימה. וראה את אשר נגזר עליה למות, ולכן נוחם יסתר מעיניו על האבדה אשר איבד, ועל לא חמס בכפה" (אלשיך). המלך בודאי גם זכר שרצונו היה לסגת בכבוד מהעימות, וכי דרישתו מהחכמים יועציו הקרובים הייתה שלא להרוג את ושתי. הוא גם זכר את 'קפיצתו' של ממוכן לפני השרים וכיצד דחק אותו ממוכן לפינה שממנה לא היה לו מוצא.
את הנעשה אין להשיב. ושתי אינה קיימת. מה הלאה? היינו מצפים שהמלך הפעלתן בעל היומרות הבלתי מוגבלות מפרק א', ישנס מותניים וימשיך לטוות רעיונות להמשך שליטתו בממלכה; אבל פסוק ב' אינו פותח ב'ויאמר המלך' ואינו מציע חלופה לושתי. כנראה, שקע המלך בזיכרונות, ואלו מביאים אותו למצב אפאתי ולדיכאון. המלך אינו עושה דבר, אינו מדבר מאומה - אובד עצות ועשתונות. לכאורה היו אמורים להיכנס לתמונה שבעת "החכמים יודעי העתים... והקרוב אליו... רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות", כדי לחלץ את המלך מהמיצר; אבל גם הם נאלמו ונעלמו. "שלח ויקרא לשריו ועבדיו ויאמר אליהם. לא על ושתי חרה אפי, כי אם עליכם... ואתם הקצפתם אותי להמית את ושתי המלכה. גם אני אהרוג אתכם ואאביד את שמכם"(פתשגן הכתב, והשווה אגדת אסתר).
גם אם נדונו שבעת הקרובים למלך למיתה, להיכן נעלמו "כל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו" שהיו רעיו למשתה? בתוך יום (ראה מגילה יב:) חזרו כל אותם האלפים [ואולי הרבבות] לרחבי הממלכה הענקית להתחיל סוף סוף לנהל איש את מדינתו ועמו? ולא נשאר למצער פרתם (=אציל, מיוחס) אחד או שר בודד, לסעוד את המלך, ולאששו בעצה טובה כאשר יתפכח מיינו ושכרונו? נראה, שכולם "הריחו" והעריכו את אשר יקרה, ונסו על נפשם.
מי נשאר ליד אחשורוש ברגע הקריטי הזה? מי עולה על הבמה המופקרת [תרתי משמע] כדי לייעץ למלך בשעת המשבר? הנערים, "וַיֹּאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָׁרְתָ֑יו". לכאורה, צודק בעל דעת מקרא: "המשרתים את המלך בחדריו הפנימיים עשויים להרגיש בצערו יתר על כל השרים רואי פני המלך. ולפיכך הם היועצים לו תרופה לצערו". היינו מקבלים את הפירוש ללא היסוס, אם המגילה הייתה מכתירה את היועצים החדשים רק בתואר "מְשָׁרְתָ֑יו", אך תוספת ה"נערים" גורעת מערכם. כך לימדנו החכם מכל אדם "אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר" (קהלת י טז), ומעשה שהיה עם בנו רחבעם (מלכים א יב יג-יד), ששעה לעצת נערים – יוכיח.
ועצת הנערים אכן נבערת בחכמה ומגונה במידות. במח מטופש ובלב נקלה ונבזה עולה הצעתם לפני המלך: "יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה׃ וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮ בְּכָל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כָּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙... וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י"(אסתר ב ב-ד). גם גויים גסי רוח אמורים לבקש מלכה שהיא יותר מ"בתולה יפת מראה", והפרסים הצנועים על אחת כמה וכמה. יש להניח שגם "תכונות" אלו חשובות, אבל כלום לא תמצאנה בכל רחבי הממלכה העצומה נשים רבות שהן גם בתולות ויפות שנחונו גם בתכונה נוספת כגון, ייחוס, שכל, אומנות, וכיוצא באלו? (מהודו ועד כוש היו בוודאי מאות מליוני נשים).
מה יעשה המלך בכל המון הנשים (מליונים?) שתתקבצנה לשושן? כיצד יבחר המלך אחת ממספר כה רב של בנות? מדוע אין ההצעה כוללת איזו שהיא שיטה של מיון מוקדם. הרי אפילו אם כל מדינה הייתה שולחת רק נציגה אחת, מובחרת שבמובחרות, עדיין היו למלך מאה עשרים ושבע בנות מופלאות, לבחור לו מלכה אחת ויחידה. ומדוע בכוח? "וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮", "לפי שכל פקיד ופקיד ידועות לו נשים היפות שבמדינתו" (רש"י). כך נאמר גם ביוסף "יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ" (בראשית מא לד). ברם במצרים היה תפקידם לבלוש ולהחרים את התבואה ולהעניש את מי שהסתירה מהמלך, האם גם כאן יבלשו ויחרימו נשים? " 'וְיִקְבְּצ֣וּ' - ביד חזקה"(מלבי"ם). כך בוחרים מלכה? באונס, בכפייה? לא לחינם דרשו חז"ל "כׇּל־עָ֭רוּם יַעֲשֶׂ֣ה בְדָ֑עַת – זה דוד... וּ֝כְסִ֗יל יִפְרֹ֥שׂ אִוֶּֽלֶת – זה אחשורוש"(מגילה יב:). ופירש רש"י: "דוד לא בקש אלא נערה אחת. לפיכך כל אדם הראה לשלוחיו את ביתו אולי תיטב בעיניו. ואחשורוש כסיל, צוה לקבץ את כולן. הכל יודעין שלא יקח אלא אחת ואת כולן יבעל. מאן דהוה ליה ברתא - מיטמרה [מי שהיתה לו בת - החביאה]"; "כי מי מחשובי המדינות, תהיה לו בת יפת תואר יעמידנה ויביאנה לידי ניסיון אם יחפוץ בה המלך יקחנה, ואם אין תשוב בית אביה עלובה ועצובת רוח כי געלו בה"(אלשיך).
האם המלך מחפש מלכה מכובדת (שזהו העיקר, כנוסח "ברוך שחלק מכבודו"; עוד ראה כתובות יז.) או פילגשים למלא הרמונות? כנראה, כשהנערים מציעים - אין הבדל בין זה לזה. וכשאין יועצים אחרים ורק עצת הנערים נשמעת, המסקנה העולה היא "וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃"(אסתר ב ד). ממש לא ייאמן; אבל ההיסטוריה מלאה "מקרים" שלא ייאמנו.
ב. "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר"(ה-יא)
הרצף של העלילה נקטע לאחר קבלת עצת הנערים, כדי להציג את מרדכי ואסתר בטרם ישולבו במהלך האירועים שבמגילה. פסוקים ה'-ו' מתארים את מרדכי ובעיקר את זיקתו לארץ הקודש (ועוד נרחיב על כך בע"ה). פסוק ז' מוקדש ליחסים המיוחדים שבין מרדכי לאסתר, המוצגת כבת דודו, שמרדכי היה אומן שלה. המגילה מפרטת מדוע נזקקה אסתר לאומן: "כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת׃". יופיה של אסתר קוטע לכאורה את הקריאה השוטפת של הפסוק. היה ראוי לכתוב "כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ" כנראה, רוצה התנ"ך לרמוז שיופיה של אסתר הוא עילה לאימוץ. ייתכן שהנערה הייתה יפה כל כך, שאסור היה להשאירה ללא מגן. משמתו אביה ואמה בעודה קטנה ["עברתה - מת אביה. ילדתה מתה אמה"(מגילה יג.); רש"י: "שאפילו יום אחד לא היה לה אב ואם"] כבר התבלט יופיה, ועל כן לקחה מרדכי לו לבת.
[לפי פירוש זה בפסוקים היה מרדכי אומנה של אסתר משעת לידתה. האם כבר בעת הלידה ניכר היופי המדהים של אסתר? אולי מכאן היסוד לדרשת חז"ל שיופיה לא היה יופי רגיל, אלא יופי רוחני: "ר' יהושע בן קרחה אומר אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה"(מגילה יג.). גם על משה למדנו "בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אורה"(מגילה יד.).]
מבחינת הייחוס אסתר היא בת דוד של מרדכי, אולם לאחר שהיה לאומנה הייתה לו לבת. "לבת" היא הרבה יותר מאשר "כבת". ולכן למרות ש"כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"(מגילה יג.), אסתר אינה "כאילו" בתו של מרדכי. חז"ל דרגו את היחסים בין מרדכי ואסתר והפכו אותם לבעל ואשה: "תנא משום ר' מאיר אל תקרי לבת אלא לבית"(מגילה יג.), ובשם הרמב"ם הביאו: "והשפה העברית קוראים את האשה בת, והרבים מהם - בנות כמו 'כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃'(שמות כא ט) [ראה הרב י' בכרך, כתבוני לדורות, עמ' 43].
אחרי המאמר המוסגר של פסוקים ה'-ז' ממשיכה המגילה את סיפור העלילה, ופסוק ח' מתאר את תחילת דרכה של אסתר לבית המלוכה. בין קמטיו - וכדרכה של המגילה - בהסתר, מגלה לנו הכתוב עד כמה לא שגרתית היתה לקיחתה של אסתר. "וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ" - על הכפילות של "דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙" "וְדָת֔וֹ" כתב המלבי"ם:
כי שתי פקודות יצאו מן הַמֶּ֙לֶךְ֙. תחילה יצאה הפקודה שיבקשו למלך נערות ממי שימסרם ברצון, וזה קרא "דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙", ואחר כך יצאה פקודה שנית שיקבצו נערות בעל כרחן [כמו שנתבאר בפסוקים ב-ג "יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת... וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮"] וזה קרא "(וְ)דָת֔וֹ". כי עם הפקודה השנית ודאי חייבו להעובר ומסתיר את בתו - משפט מוות.
ואכן נקבצו "נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה". מהן ברצון לפי הפקודה הראשונה, ומהן באונס לפי הפקודה השנייה. ומרדכי שישב בשושן הבירה והיה מפורסם, עדיין עומד במריו ומסתיר את אסתר [עיין במלבי"ם בפתיחת פרק ב' המונה תשע סיבות, מדוע היה צריך מרדכי לחשוש במיוחד מהפרת צו המלך]. יש לשים לב, שמיום פרסום הצו עברו כבר כארבע שנים [הצו ניתן "אחר הדברים האלה" - בשנת שלוש למלכו ואסתר נלקחה בשבע שנים למלכותו. את חשבון יב החדשים ששהתה בבית הנשים יש להבליע בזמן זה. אמנם במדרש רבה דרשו "אחר - מופלג" ולפ"ז גזירת הבתולות לא היתה מיד אחרי השנה השלישית]. "ד' שנים היתה אסתר מוטמנת בשושן הבירה"(סדר עולם רבה כט). מטחנת הפקידים טוחנת וטוחנת, בתולות נקבצות ובאות, והמלך? עדיין לא נתקררה דעתו! כאילו גם המלך "מרגיש" שיש עוד אחת, שהיא מוטמנת ומוסתרת כביכול רק עבורו. וכך דרשו חז"ל בתרגום שני:
וכשמוע מרדכי שהבתולות בקשו להלקח, ויאסוף את אסתר ביתה מפני השרים פקידי המלך היוצאים לבקש הבתולות... ויחביאה תוך המחבוא, פן יראו אותה פקידי המלך. ובנות העמים, בראותם הפקידים עוברים שם, היו מרקדות ומראות יפיין מן החלונות, ויצאו פקידי המלך ויביאו בתולות רבות מן המדינות. ופקידי המלך היו יודעים את אסתר, ובראותם כי אין אסתר בקרב הבתולות, אמרו איש אל אחיו: לריק יגענו במדינות האלה. יש פה במדינתנו בתולה אחת יפת תואר... וכאשר בקשו אסתר ולא נמצאה, הודיעו למלך. והמלך בשמעו כתב פקודה אשר כל בתולה ובתולה אשר תסתר מפני פקידי המלך אחת דתה להמית. וכששמע מרדכי פתגם המלך ודתו, זחל ויירא ויוציא את אסתר ויביאה חוצה ותלקח אסתר אל בית המלך.
מחפשים בכל רחבי הממלכה האדירה. מליוני בנות מציעות את עצמן, נשיאים ורוח ומלכה - אין. ומתחת לאפם בשושן הבירה נמצאת אסתר המלכה במחבוא [סיפור חסידי ידוע מתאר יהודי פלוני שחלם על מטמון החבוי מתחת לגשר הגדול בוורשה. כשהגיע לשם לחפשו, עורר את חשדו של אחד השומרים. היהודי סיפר לשומר את מטרת בואו, ואז אמר לו החייל: שוטה, בשביל זה באת, גם אני חולם כבר כמה ימים על מטמון החבוי תחת העץ בחצר ביתו של פלוני, כלום אלך עד לשם בגלל החלום? אכן המטמון היה תחת העץ בחצר ביתו של היהודי, הוא רק היה צריך ליסוע לוורשה כדי לשמוע זאת]. אם ידעו השרים עליה, כיצד לא מצאו את המחבוא? וכיצד נכנע מרדכי בסופו של דבר לצו המלך - "זחל ויירא" - אותו מרדכי שמתגרה בהמן, ובחוצפה גלויה מסרב להיכנע לצו המלך לכרוע ולהשתחוות להמן? ואם נפרש כפירוש המלבי"ם: "ותלקח אסתר - בחזקה. ולא נתנה מרדכי מדעתו" - כיצד גילו המחפשים את מקום המחבוא של אסתר? האם נמשיך את דברי האלשיך "כי לא באה [מרצונה] כי אם ותלקח בחזקה ממקום כבודה. כי מה' יצא להם דרך לדעת יפייה", ונאמר גם כי מה' יצא להם דרך למצוא אותה במקום המסתור שלה? ואולי מרדכי "עזר" לאסתר להיתפס "כי בדרך נבואה או חלום ידע שתבוא תשועה על ידה לישראל" (אבן עזרא)? "לכן הוציא אותה החוצה ומשם לוקחה" (מנות הלוי). ההתרחשויות בסיפור זה כל כך מוזרות ולא שגרתיות, אבל אכן קורה לעתים שדווקא מי שלא רוצה, ומי שמסרב ומתחבא, דווקא הוא נתפס ונלקח. הפירושים הלא רציונליים המערבים את יד ה' בפשט המגילה אינם פחות הגיוניים מפירושי הפשט הרגיל. "עמלק" כמובן אינו מתרגש ומתפעל מהמקריות הזו ומחוסר ההיגיון במהלך השוטף של המאורעות - וזהו בדיוק סיפור המגילה.
התמיהות אינן חדלות עם הילקח אסתר בחזקה. הן ממשיכות, מתעצמות ומתרבות בהמשך דרכה אל בית המלוכה. "וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ"(אסתר ב ח). מדוע נלקחה אֶסְתֵּר֙ הישר אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ, הרי כל הבתולות נלקחו אל בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים תחילה ורק אחרי י"ב חודש הלכה נערה ונערה בתורה אל בית המלך? [ולפי הפשט פירש בדעת מקרא: "הכוונה אֶל־בֵּ֣ית הנשים אשר למלך", אבל במגילה לא נאמרים דברים "בערך". ולכן פירש הרב בכרך: "ואף כי לפי האמת עדיין לא נלקחה לשם אלא כדי להקביל מצבה למצבה של שרה אמנו" (כתבוני לדורות, עמ' 47)] המגילה מיד "מתקנת" - "אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים׃", כאומרת לא ממש אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אלא אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י, אבל גם כאן לא כתוב שהובאה כמו יתר רבבות הנערות אל בית הנשים. האם הרגישו הפקידים השוטרים שזו אכן ראויה ל"בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ" כבר בהילקחה בעל כורחה?
יש לשים לב שהתואר "שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים" לא נכתב ליד שמו של הגי ברישא של הפסוק [אמנם תואר זה מופיע לראשונה בהצעת הנערים בפסוק ג'.], המדבר בהיקבץ כל הבתולות. רק ביחס לאסתר נאמר "ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי שומר הנשים". האם רק על אסתר שמר? האם היתה אסתר צריכה שמירה מיוחדת משום שניסתה לברוח? "כאן נאמר תואר זה. לאחר שהזכיר הכתוב את אסתר לפי שעל אסתר שמר הגי יותר מכולן"(דעת מקרא).
אבל מתברר שהשמירה לא היתה שמירה לחומרה, לגריעותא, אלא דווקא שמירה למעליותא [השווה לדברי רש"י: "ואביו שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא"(בראשית לז יא)]. "וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒"(אסתר ב ט). נשיאת חסד זו מלוה את אסתר בהמשך הפרק, "וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ׃"(אסתר ב טו), עד לשיא בשילוב החן והחסד: "וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכָּל־הַבְּתוּלֹ֑ת"(אסתר ב יז). עוד בטרם קראנו על נשיאות החן המשולשת הזו המפורשת בכתובים, כבר הבנו שאסתר היתה אשה מיוחדת במינה אשר על כן חיפשו אותה כל כך, ולקחוה בעל כורחה אל המלך. מאליה עולה השאלה, על מה ולמה נשאה אסתר חן בעיני כל? התשובה המפורשת בכתוב, שאסתר נשאה חן בגלל יופיה, לא נשאה חן בעיני חז"ל.
הביטוי "נערה" החוזר בפרק עשר פעמים, מהן פעמיים בהקשר לאסתר עצמה "וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה" (ז) "וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮" (ט) - מטעה. כמוהו מטעה הביטוי "בתולה" המופיע בפרק ארבע פעמים [אף שהביטוי לא נאמר על אסתר, זו הרי היתה הדרישה הבסיסית מכל הנערות שהובאו למלך]. הצירוף "נערה-בתולה" יחדיו, מביא את רוב הלומדים לחשוב ולדמיין בחורה צעירה בגיל ה"עשרה". לא כך ציירו חז"ל את אסתר:
"ויהי אומן את הדסה היא אסתר", רב אמר בת ארבעים היתה, ושמואל אמר בת שמונים שנה. רבנן אמרי בת שבעים וחמש.
(בראשית רבה לט ב; ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנג; ועיין במפרשי המדרש בבראשית מהיכן למד כל תנא על גילה של אסתר)
המספר הזה האחרון עולה ממקור נוסף: "היתה צנועה בביתו של מרדכי שבעים וחמש שנים ולא הסתכלה בפני גבר חוץ מפני מרדכי". והלומד תמה: "הזאת נעמי"? מושא קנאתן של כל הנשים - אינה אלא סבתא ישישה כבת שמונים?
אפילו האמונים על תורת חז"ל היו אולי מפטירין "משל הוא", "כאילו", "בחינת"; אבל כאן יש לומר, שגם פשט הפסוקים מפליג בגילה של אסתר במאד מאד, למרות שרוב הלומדים לא שמו לבם לכך. על מרדכי נאמר "אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃"(אסתר ב ו). והעיר בדעת מקרא: "מקצת מן הקדמונים פרשו שמרדכי עצמו הָגְלָה֙. אבל לפי חשבון הדורות המוסכם בימינו, היתה תחילת מלכות אחשורוש יותר ממאה ועשר שנים לאחר גלות יכניה. לפיכך יש לפרש שקיש הוגלה. פירוש אחר, כל הנולד בגלות נחשב כאילו הוא עצמו הגלה". חז"ל הם כנראה "מקצת מן הקדמונים" שפרשו, שמרדכי עצמו גלה עם יכניה כפשט הפסוק. לפי זה היה מרדכי בזמן ספור המגילה כבן מאה ועשרים ולפיכך ברור שאסתר אחייניתו [ואשתו] לא היתה בת עשרים, אלא קרובה יותר לגיל שמונים.
לכאורה קשה, הרי הדרישה הבסיסית היתה "נערה בתולה", כיצד מתיישבים הדברים לדעה זו? ועוד, הרי לפי חז"ל היתה אסתר אשתו של מרדכי, ובתוליה מהיכן חזרו? ב"מנות הלוי" תירץ ר' שלמה אלקבץ: "כי לקחה להיות לו לאשה - לא שהיתה לו לאשה ובין כך ובין כך נלקחה" [זאת אומרת: היא היתה ארוסה למרדכי ונלקחה לפני הנישואין בעודה בתולה]. ועוד: "כי כל נערה יפה היו לוקחין, רובן בתולות ומעוטן בעולות" [זאת אומרת: אשה יפה במיוחד לקחו, גם אם היתה בעולה] [וייתכן שנישואיה למרדכי היו נישואין פיקטיביים, שלא נמסרו לביאה].
לאור הדברים האלה נמשיך ונלמד את מה שקרה לאסתר: "וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָנוֹתֶ֙הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃"(אסתר ב ט). והנה בהצעה המקורית של הנערים מפורש שהנערות הנאספות יקבלו תמרוקים, "וְנָת֖וֹן תַּמְרוּקֵיהֶֽן׃"(אסתר ב ג), וכך אכן מפורט בסדרי בית הנשים "כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים׃"(אסתר ב יב). נכון שבלילה המיועד קיבלה כל נערה שהגיע תורה "אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃"(אסתר ב יג), אבל בזמן היותן בבית הנשים לא קיבלה אף נערה תוספת על התמרוקים. כיצד קרה שאסתר זכתה ל"מנות" מיוחדות וגם ל"שבע הנערות הראויות לה מבית המלך"? האם כל הבנות נהנו כך?
רוב המפרשים מסבירים שאכן שונתה אסתר לטובה. "שנתן לה מנות בייחוד, מה שלא נתן לשום נערה כי ידע שהיא תמלוך. 'ואת שבע הנערות' כי המלכה היו לה שבע נערות לשמרה, וזו, אף שלא מלכה עדיין, נתן לה שבע הנערות הראויות לתת לה אחר כך בעת שתמלוך כי לא נסתפק כלל במלכותה"(מלבי"ם); "פירוש אותן הנערות שנותנים מבית המלך למלכה, נתן לה תיכף שהבין שתהיה ודאי מלכה"(הגר"א) [אמנם רש"י פירש "וכן עושין לכולן", אבל מיד הוסיף "ורבותינו דרשו מה שדרשו". וכן הביא בעל מנות הלוי בשם ר"י בן שושן שייתכן שכולן לוו בשבע בנות]. מהיכן ידע הגי בוודאות שאסתר תמלוך? כלום הוא ממליך מלכות? הרי העצה של הנערים שהתקבלה על דעת המלך קבעה מפורשות "והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך", וכיצד מעיז הגי "להכתיר" את אסתר לפני שראה אותה המלך? גם אם נתעלם מדרשת חז"ל על גילה של אסתר, כמה היתה אסתר יכולה להיות יפה מכל האחרות, שהגי שם את כל מנותיו ונערותיו על קרנה? נראה, שבעיניו רק אסתר היתה יפה, וכל השאר לא; ואולי דווקא העובדה שהסתתרה ולא באה מרצונה החופשי הוסיפה לה הילה של קסם וסוד? ובכלל הרי רק אחת הנערות תיבחר, ומדוע שלא תהיה זאת במקרה אסתר?
אכן ישנה סיבה שמכל הנערות דווקא אסתר לא היתה אמורה להיבחר למלכה והיא מפורשת בפסוק הבא " לֹא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ".
ג. "לא הגידה אסתר" (יא-כ)
נתאר לעצמנו את התמונה המתרחשת במשרדו של הגי. הנערות המובאות נרשמות מן הסתם בטופס כלשהו. במלכות פרס בודאי היתה לעם וללאום חשיבות עליונה. הביטויים "עם ועם" ו"מדינה מדינה" חוזרים במגילה פעמים רבות לכל אורכה. העם והמולדת היו מאפיין חשוב והכרחי בזהותו של כל אדם, רישום אלמנטרי שבלעדיו, כנראה, לא היתה אישיותו של הפרט שלמה. והנה בין כל הבתולות הרבות המתקבצות ובאות אל הגי ישנה אחת המסרבת למסור את מולדתה ולחשוף את זהותה. כיצד היה הגי אמור להתיחס ל"עוף מוזר" זה? בדרך הטבע היה יכול לצוות להרגה או למצער לשלח אותה מעל פניו! כל כך הרבה בנות יפות לפניו, יותר צעירות מאסתר, שרוצות, משתדלות ומבקשות להיראות לפני המלך, ומוסרות בחדוה כל פרט שנדרש על עצמן. דווקא את האחת הסרבנית ה"לא נורמלית", דווקא אותה הוא משנה לטוב בית הנשים? [הרב בכרך הציע: "ייתכן מאד כי דווקא זה השוני אשר ראה הגי באסתר שהיא הטמינה עצמה ונלקחה בעל כרחה אל בית המלך... דווקא זה משך את תשומת לבו עליה ועל כן נשאה חסד לפניו" (כתבוני לדורות עמ' 48). לשיטתו האם נשלחה דווקא הסוררת לבית המלך, על מנת שיאלף אותה מוסר?]
תינח (=מילא) הגי, אבל איך נסביר את העובדה שהמלך בכבודו ובעצמו מוכן להסכים ולהסכין עם אישה משפילה כזו, שבשום פנים אינה מוכנה למסור את הידיעה הפשוטה על אודותיה. בל נטעה לחשוב שהמלך לא נדרש לשאלת מוצאה של אסתר, מלכתו. הסוד הטריד את מנוחתו ביותר. כך עולה משינוי הסגנון בין פסוק י' לפסוק כ'. כשהיתה אסתר אצל הגי נאמר: "לֹא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר..." פועל בעבר שניתן לפרשו כפעולה חד פעמית אקראית. אבל בהיותה אצל המלך, לאחר שנבחרה למלכה נאמר "אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת..."; הטיית הפועל בהוה מתמשך, מלמדת שפעולת הסירוב הייתה פעולה מכוונת ומתוכננת לאורך זמן. נראה, שהופעלו על אסתר לחצים רבים, כדי שתגלה את עמה ומולדתה ואף על פי כן "אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת...". להיכן נעלמו ה"שירותים החשאיים" של הממלכה האדירה? כלום לא הפעיל המלך את משרתיו-עבדיו לגלות את הסוד? האם ניסו ולא עלתה בידם?
הגמרא מתארת את המאמצים הרבים שעשה המלך כדי לגלות את הסוד: "וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֜לֶךְ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֗וֹל - עבד (=עשה) משתה - ולא גליא ליה (=גילתה לו) [רש"י: חוזר לכמה עניינים לפייסה שתגלה לו מולדתה ולא הועיל]. דלי כרגא [רש"י: אמר בשביל אסתר אני מניח להם מכסים] - ולא גליא ליה (=גילתה לו). שדר פרישדני [רש"י: דורונות לשרים בשמה] - ולא גליא ליה (=גילתה לו)"(מגילה יג.). כשראה המלך ששיטת הפיתויים לא מצליחה הוא עובר לשיטת האיומים: "וּבְהִקָּבֵ֥ץ בְּתוּל֖וֹת שֵׁנִ֑ית - ...אמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה [כלומר איים עליה שיקח מלכה אחרת] - ואפילו הכי (=כך) לא גליא ליה (=גילתה לו)"(מגילה יג, ע"א). המדרש מדגיש "אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת - מלמד שתפסה פלך של שתיקה בעצמה"(אסתר רבה ו טז), ויש בביטוי זה התרסה וכמעט מרידה במלך האדיר. והמלך "שומע" חרפתו ושותק. את ושתי המלכה, בת המלכים, הרג על סירוב שיש בו טעם והיגיון, ובאיגרות שבאו בעקבות מעשה ושתי הוכרז "להיות כל איש שורר בביתו". והיכן שררתו שלו בביתו פנימה, על סרוב חסר היגיון וטעם? מדוע לא הרג את אסתר על מרידתה בו? מדוע לא שילחה מעל פניו או למצער מדוע לא החזירה לבית הנשים למען תהיה אלמנה צרורה כל ימי חייה, כאשר עשה לרבבות הנשים שקדמו לה, והן הרי הקדימו עצמן ברצון ואהבה כלפיו?
בל נשכח, שאסתר משדרת לאחשורוש שדרים ברורים שאין היא חפצה בו ושהוא אונס עצמו עליה. מלבד הנאמר במגילה במפורש "וַתִּלָּקַ֤ח... וַתִּלָּקַ֨ח"(אסתר ב ח,טז), ומלבד מה ש"לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר"(אסתר ב טו) כדי למצוא חן בעיני המלך, היא ממש מסרבת ללכת אליו. כך מעלה הגאון מהשוואת הטעמים בהליכתן של שאר הנערות להליכתה שלה: "הטעמים על... נַעֲרָ֨ה וְנַעֲרָ֜ה המה קדמא ואזלא (טעמי מקרא שתרגומם בארמית הוא כמו "מקדימה והולכת"). ובפסוק ט"ו 'וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר' הוא בטעם מונח ומונח. מרמז לנו צדקת אסתר כי כל נערה היתה מקדימה עצמה בחשק נמרץ וברצון גדול אבל כשהגיע תור אסתר הייתה מבקשת תרוצים שונים להתחמק ממנו... שהיתה מונחת ושוכבת עד שנלקחה בעל כרחה".
ולמרות זאת, ואולי בגלל זאת, "וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים" - לאהבה יש כנראה היגיון משלה. "עמלק" ודאי יאמר שאין לשאול שאלות על אדם שנפל ברשת האהבה. ומקרא מפורש אומר "וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה׃"(משלי י יב). כך דרכו של עולם וכך דרכה של אהבה שמי שחולה בה ["כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃"(שיר השירים ב ה)] אינו פועל בהיגיון אנושי רגיל.
אבל אם לאחשורוש עצמו קיים תירוץ האהבה, לאסתר - אין. סירובה של אסתר לגלות את עמה ומולדתה יש בו קושי עצום. מדוע סירבה לגלות פרט תמים זה? כלום לא חששה לסכנת מוות המרחפת על ראשה? למעשה השאלה אינה מופנית לאסתר אלא למרדכי. פעמיים תולה הכתוב את שתיקתה במרדכי: "כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תַגִּֽיד׃"(אסתר ב י); "אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר הָיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ׃"(אסתר ב כ). כנראה, אסתר עצמה לא ידעה מהו טעמו של מרדכי בצו זה. הסיבה שגורמת לה להכניס עצמה בספק פיקוח נפש היא אפוא צו מוזר, לא הגיוני, וכמעט בלתי ניתן ליישום ואסתר שומרת עליו בקנאות מופלגת [הגר"א הדגיש שבשל צו מרדכי לא הגידה אסתר את עמה: "אף על פי כן לא הגידה אסתר והיינו כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תַגִּֽיד׃. והייתה שומרת צווי מרדכי אע"פ שהיתה יודעת שאין הטעם נוהג" (גר"א אסתר ב י). והשווה לדבריו בעניין ר' ישמעאל ש"קרא לאור הנר וביקש להטות ואמר כמה גדולים דברי חכמים במשנה שאמרו 'אין קורין לאור הנר' סתם ולא אמרו הטעם 'שמא יטה' כמו שאמרה הברייתא"(קול אליהו, עמ' סז). וכן דרשו על הברייתא: "ולמה אין מערבין בה דבש לפי שהתורה אמרה כל שאור" מה הטעם שאין מערבין דבש בקטורת? - פשוט, כי התורה אמרה].
מעניין שהמגילה אינה מפרטת מתי והיכן ובאילו נסיבות, ניתן הצו הזה של מרדכי. האם היה זה צו כללי שעל ברכיו התחנכה אסתר משחר ילדותה שלא למסור פרטים אודותיה לאנשי השלטון הזר? הרב בכרך הביא מדברי הנצי"ב בקשר לתלונת ישראל על בניו: "וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃"(בראשית מג ו) - "כתיב כאן יִשְׂרָאֵ֔ל (בניגוד לשם יעקב המופיע לפני כן מב כט; מב לו) כי בכאן בא ללמדם דעת לדורות הבאים אשר יהיו בגלות ויעמדו להיות נשפטים לפני אדונים שלא לדבר יותר מהתשובה על השאלה". אבל גם הנצי"ב אינו מורה שלא לענות בכלל, גם על שאלות פשוטות. ואולי לא היה זה ציווי כללי אלא הוראה מיוחדת בתוקף הנסיבות המיוחדות של לקיחת הבנות באונס אל בית המלך. כלום הביא מרדכי בחשבון שאסתר תימצא במצב כה מביך ובספק פיקוח נפש?
כדי לחזק את השאלה עלינו להדגיש שוב שאת המגילה, כמו כל כתבי הקודש, יש ללמוד כאילו אין אנו יודעים את סופו של הסיפור. במבט לאחור ברור לנו ששתיקתה של אסתר היא נדבך חשוב בנפילתו של המן וכמו שנבאר להלן. בינתיים המן עדיין לא עלה לגדולה, וכמובן גזירות שמד על העם היהודי לא נראות באופק ולא עולות על לב איש. ברם אף אם נבין את גזרת מרדכי בפסוק י' כשאין חשש לחיי אסתר, כיצד מוסיף מרדכי ומחזק את ידיה להוסיף ולשתוק גם כאשר המלך רוגש וסוער? איזה איסור יש למסור זהותו היהודית של אדם, והרי משה נענש על שהתכחש ליהדותו ברבים ["אתה שלא הודית בארצך, בנות יתרו אומרות 'אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ'(שמות ב, יט) ואתה שומע ושותק? לפיכך אין אתה נקבר בארצך"(ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיד)], ומה עוד במצב של ספק פיקוח נפש? המלבי"ם הסביר ש"על כן מָרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃ – רצונו לומר אם יענישוה או יגרשוה כי החליט בוודאי שלא תיפטר מן העונש על מרדה במלך". אבל אם כך למה בכלל למרוד?
נביא בזה כמה תירוצים שנאמרו לשאלה זו.
(א) אסתר רבה ו, טז: " 'אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת' - מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה ועמדו כל גדולי זרעה בשתיקה".
(ב) ילקוט שמעוני רמז תתרכג: "שהיה בורח מן הגדולה. שיהיה המלך אומר לאסתר בת מי את? אצל מי גדלת? ואעשה אותם גדולים מלכים ושליטים. אמר לו הקב"ה: אתה בורח מן הגדולה - חייך שאני מגדלך. דבר אחר: חשב מרדכי בלבו מיום שגלו ישראל אינם מכובדים על העמים. שלא אעשה דבר ויעמדו על עמו של הקב"ה, וידעו שאסתר קרובתי היא, ויאמרו למלך אשתך יהודית היא ויכריתו עמה ובית אביה".
(ג) רש"י: "כדי שיאמרו שהיא ממשפחה בזויה וישלחוה. שאם ידעו שהיא ממשפחת שאול המלך היו מחזיקים בה"(רש"י אסתר ב י). וכן במלבי"ם: "כי חשב שעל ידי כך יגרשנה המלך מביתו כי לא יקח אסופית מן השוק לו לאשה".
(ד) אבן עזרא: "כי פחד שלא יקחנה המלך אם ידע שהיא מהגולה... והנכון בעיני כי עשה זה מרדכי בעבור תשמור תורת ה' בסתר... כי אם יוודע הדבר שמא המלך יכריחנה או יהרגנה, כי בעל כרחה נתפסה".
(ה) הגר"א: "והיינו לפי שהיתה מטמנת עצמה מן המלך, וגם אחרי שנתגלתה לא היתה הולכת עד שלקחו אותה בעל כרחה, והיה מרדכי מתירא שיהרגו אותה ואת משפחתה ואת עמה כי יאמרו שאין רצונם להתחתן אפילו במלך".
(ו) מנות הלוי: " (א) בשלושה מקומות אשר בהם ניכר רצונה במעשה ההוא, תחילה ואמצע וסוף בכולם הגיד אונסה הגדול... ואמר לא הגידה אסתר את עמה... שלא יקחנה המלך בטוב לב יותר. (ב) כי הוא רוצה לעמוד בשער המלך תמיד לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה... ואין ספק שזה לא יוכל להתקיים אם יוודע בשער המלך מה הוא לה כי ישמרו עצמם מלדבר לפניו... עד שנמשך מזה מה שנמשך".
כל אחד מהטעמים החשובים האלה יכול להיות מובן כשיודעים שמהסוד הכמוס הזה תצא ברכה ותשועה לישראל. וגם כך יש לא מעט תמיהות על כל אחד מהם. אבל בשעת מעשה כאשר אסתר עומדת בסכנת נפשות רצינית וכאשר אין אנו יודעים [כביכול] את השתלשלות המגילה, באמת השאלה טובה יותר מכל התירוצים. ושוב נזקקים אנו לדברי אבן עזרא: "ואחרים אומרים כי בדרך נבואה או בחלום ידע שתבוא תשועה על ידה לישראל", ואף על פי שעדיין אין צרה באופק ולא ברור למרדכי בדיוק ממה וממי צריך תשועה, הוא רואה בנבואה או בחלום שאסור לאסתר לגלות את עמה ואת מולדתה.
ועל חלומות אלו, ש"עמלק" יקרא להם "מקרה", בנוי גם הקטע הזה של המגילה. כל כך קשה, יגיד "עמלק", לדעת בדיוק למה אמר, או לא אמר, פלוני דבר לפלונית, ומדוע מצאה דווקא אלמונית חן בעיני פלמוני - אבל כך דרכו של עולם. למרות כל השאלות, נערה אחת הרי היתה חייבת להיבחר, ובמקרה היתה זאת אסתר, "וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים". וגם אנו נאמר לעמלק "וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ..."
ד. "קצף בגתן ותרש" (כא-כג)
מרידתם של בגתן ותרש נראית כסיפור נפרד העומד בפני עצמו, ואין לה לכאורה קשר עם בחירת אסתר. בקריאה שטחית מתקבל הרושם שסיומו של פרק ב' מנותק מההתרחשות שתוארה בגוף הפרק. מהלך הפרק מוביל אותנו מרחבי הממלכה הגדולה דרך העיר שושן אל תוככי הארמון פנימה ובמרכז העניינים נמצאים אחשורוש ואסתר, ואילו סוף הפרק מוציא אותנו מחדרי חדריו של הארמון אל שעריו חוצה. שם נפגשים אנו בבגתן ותרש ובמרדכי. אבל העיון בפסוקים מוביל למסקנה הפוכה. לא רק הביטוי "בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם", הפותח את הקטע, רומז לקשר בין הפרק כולו לסיומו. אנו בידיעתנו את סוף הסיפור יודעים, שהן המאורע של בחירת אסתר והן המקרה של הצלת אחשורוש על ידי מרדכי מהווים שני צירים הכרחיים בתשועת ישראל, ורק שילובם זה בזה בלילה הגורלי שבין שתי המשתאות יוביל את מהלך נס הפורים. דברי חז"ל הידועים "אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה - אחר שברא הקב"ה רפואה למכה" אינם מכוונים רק להצלת המלך, אלא גם למה שאירע לפני כן - לבחירת אסתר. ואם כך דווקא הצירוף של גוף הפרק לסופו יוצר את תרכובת התרופה הפלאית לפני בוא גזרת המן.
אבל אנחנו הרי לומדים את המגילה בלי לדעת את סופה. האם גם בלימוד הזה נוכל למצא רצף וקשר בין העניינים הסמוכים? אכן דומה ששני חלקיו של פסוק כ"א הם תוצאה ישירה של בחירת אסתר. ההיסטוריה "מתגלגלת" בצורה מפליאה כך שמקרה אחד גורר אחריו שתי תוצאות שתוצאותיהן שלהן מי ישורן. רק המגיד מראשית אחרית טווה במסתרים תמונה פלאית, כאילו טבעית, כשמקרה רודף מקרה, ושני המקרים הללו "נפגשים" לאחר זמן במקרה שלישי. ורק במבט לאחור מסוגלים גם אנו להבין ששום מקרה אינו מקרי.
"בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ"(אסתר ב יא). מרדכי שעד כה היה "מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים"(אסתר ב יא) נעשה פתאום "יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ". המרחק הרוחני שעבר מרדכי הוא הרבה יותר גדול מהמרחק הגאוגרפי שבין בית הנשים לשער המלך. אם לפני כן התהלך בדאגה וצער וחשש לגורלה של אסתר, עתה הוא "יֹשֵׁ֣ב" בקביעות במקום גדולי האומה חכמיה ושריה.
[השווה ל-"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובמושב לצים לא ישב"(תהילים א א) אבן עזרא: "קדמונינו ז"ל אמרו כי עמד קשה מן הלך, וישב קשה מכולם".
הרב בכרך הביא כאן את דברי הנציב " 'וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃' - שער בכל מקום הוא ישיבת חכמים וגדולי המדינה. ונתברך אברהם שלסוף, יגיע ישראל וישבו בשערי האומות שרדפוהו באיבה"(העמק דבר, בראשית כב, יז).]
אבל כיצד קרה שהאיש אשר עמד בפרץ כנגד ההתבוללות וההתבטלות בפני הגויים וקרא ליהודים שלא ליהנות מסעודתו של אותו רשע [על פי מגילה יב. ודברי האלשיך: "כי בהיות המן מוליכם לסעודה היה מרדכי צווח עליהם שלא ילכו"], הפך פתאום עורו ונהפך ל"משתף פעולה" עם השלטון הזר, "רב מטעם" הנותן גושפנקא וחותם למלכות אחשורוש?
קשה שלא לראות את יד המלכה החדשה בוחשת בקדרת המלך תבשיל עבור דודה הנסתר. "כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש: למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים שהיו מושיבים אדם צדיק יְהוּדִ֔י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ... אמר לה מכירה את יְהוּדִ֔י כשר? אמרה לו יש כאן אדם כשר וצדיק וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י"(ילקוט שמעוני רמז תתרנג). כלום לא חששה אסתר בהציעה את מרדכי היהודי, שכל עמלה לשמירת מוצאה ירד לטמיון? הרי המלך עלול לשאול, מהיכן מכירה היא את הצדיק היהודי הזה? [אמנם במנות הלוי ציטט ר' שלמה אלקבץ מדרש שבו אין אסתר מזכירה את התואר "יהודי", ורק המלך מבקש "מכירה את יהודי כשר" וכתב: והרבתה להזהר שלא תתפש בדבריה, שלא הזכירה שם יהודי על פיה, כאילו אינה יודעת עַם זה", אבל בדפוסים שלנו מוזכר בילקוט שמעוני השם "יהודי" גם בפי אסתר!] ועוד, כיצד הפכה אסתר מאישה פסיבית ונכנעת לכל ציווי של מרדכי - "כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ" - לאישה פעילה, המביאה את מרדכי הצדיק לתוך עין הסערה, לכאורה בניגוד להשקפת עולמו? ומדוע לא סירב מרדכי להצעת המלכה והמלך, כשם שסירב ללכת למשתה הראשון?
נראה, שגם זה מקרה מוזר, ואולי לא כל כך מוזר. הרי ייתכן שאדם משנה את דעתו ונכנע לדרישות ההמון. ואולי העובדה שאסתר בבית המלך היא שגורמת לו ליטול משרה רשמית בשער המלך. כך יוכל להמשיך לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ כאשר התהלך לפני כן לפני חצר בית הנשים. ואולי "מטעם זה סיבב ה' שישב מרדכי בשער המלך כדי שייוודע לו קצף הסריסים"(מלבי"ם). אבל הטעם הזה האחרון באמת אינו ידוע למרדכי שהרי בשעת התמנותו עדיין לא קצפו הסריסים?
בין כך ובין כך עוברים אנו לסופו של פסוק כ"א. "קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ" - "לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם"(תהילים ב א)? על מה יצא קצפם פתאום? כדור השלג שהתחיל להתגלגל בפרק א' בריב בין אחשורוש לושתי, והמשיך להתעבות בסילוק ושתי, הביא כפי שראינו בפרק ב' לשתי תוצאות, לבחירת אסתר ולמינוי מרדכי. כל אחד מאירועים אלה בנפרד ובוודאי צירופם יחדיו, יפה להביא מרידה לעולם. וכך שנו חז"ל: "אמר ר' יוחנן: בגתן ותרש שני טרסיים היו, והיו מספרים בלשון טורסי ואומרים: מיום שבאה [אסתר] זו לא ראינו שינה בעינינו. בוא ונטיל ארס בספל כדי שימות"(מגילה יג:) [ובמנות הלוי כתב ש"קצפו על המלך כי היו להם קרובות ובנות ממשפחתם שנתקבצו בפלטרין ולא מצאו חן". בילקוט מעם לועז מובא מדרש שבגתן ותרש היו ממשפחת ושתי ורצו לנקום על מותה. וכל הטעמים האלה הם תוצאה של הסכסוך בין אחשורוש לושתי שבתחילת המגילה]. אבל במדרש מובא שקצפם בא בשל מרדכי ולא בגין אסתר: "כיון שהמירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם קצפו ואמרו: הואיל והעבירנו נלך ונהרגנו בצנעה. ויהיו הכל אומרים בגתן ותרש כששמרו את המלך היו משמרים יפה. עכשיו שהעמיד שם יהודי - נהרג"(ילק"ש רמז תתרנג) [מכאן משמע שתפקידו של מרדכי היה לשמור את המלך ולא להיות שופט או מנהיג. לפי הפשט יחסנו את תפקיד השמירה על המלך דווקא למִשרתם העכשווית של בגתן ותרש - שומרי הסף! והמלבי"ם כתב "כי אחר שהיו סריסים מה להם לקנאות בגדולת מרדכי"?]. ובמקום אחר: "מה קצפון היה שם, מעביר שנים ומושיב אחד. מעביר שני קלונסטורין שהם שומרי הסף ומושיב הברברי הזה!"(אסתר רבה ו יג).
אבל אם כך מדוע ביקשו לשלוח יד במלך אחשורוש ולא באסתר או במרדכי? ועוד, תגובתם נראית שלא ממין הקצף שהקציפם. בעיות של תנאי עבודה פותרים בדרך כלל בפנייה למעביד, בבקשה לקבל תמורה לשעות עבודה נוספות, או בפנייה להסתדרות העובדים ולבית דין לעבודה על הרעת תנאי עבודה. איך היה העולם נראה אם כל סכסוך עבודה פשוט, היה נגמר בניסיון לרצח, מה עוד כשמדובר במלך מלכי האימפריה, שהכל יראים מפניו! והמלבי"ם הוסיף: "שהיו שומרי הסף - ולמשמרת זה בוחרים אנשים נבחנים לאוהבי המלך, וה' סיבב שיקצפו על לא דבר". גם בגתן ותרש עצמם אינם יודעים להסביר בדיוק מהיכן באה רוח תזזית שהביאה אותם לתגובה כה קיצונית ולא שגרתית. כאילו כוח עליון חזק מהם דחף אותם למעשה השטות הזה "אמר ר' יוחנן הקציף הקב"ה... עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק. ומיהו - מרדכי"(מגילה יג.).
רוח שטות זו לא נעצרה בעצם המחשבה לשלוח יד במלך; גם הביצוע היה רשלני. "וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י"(אסתר ב כב) - כיצד נודע הדבר [בדעת מקרא כתב: "ואפשר שמתוך שהיה יושב בשער המלך הבחין במעשים חשודים שם". וגם על זה קשה כיצד לא השכילו בגתן ותרש שלא לעשות מעשים חשודים]? במקום לוודא סודיות וחשאיות מקסימליים כיאה לתכנית של מרד במלך, הם מדברים בחופשיות בשפת הטרסיים "והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון"(מגילה יג:). ונניח שלא ידעו שמרדכי יודע את שפתם, כלום מי מאיתנו היה נוטל סיכון טפשי כזה בתכנון פשע קל הרבה יותר מאשר רצח מלך? אבל כישלונות בתכנון או בביצוע קורים במרידות הכי מוצדקות בעולם, וקורה שגם חכמים מחוכמים שוגים שגיאות טפשיות שעולות להם בחייהם! מי שאינו מוכן לקבל את ההסבר שבגתן ותרש טעו טעות כה גסה, יצטרך לתת הסבר אחר לעובדה שדבר המרד נודע למרדכי. גם כאן עוזרים לו חז"ל: "ר' מאיר אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר ויוודע הדבר למרדכי"(מגילה ז.) רש"י: "מי גילה לו? רוח הקודש שרתה עליו". "נודע הדבר למרדכי על ידי השגחת ה' המפענח נעלמים"(מלבי"ם). וסוף דבר לא סיבת המרד, ולא הוצאתו לפועל עומדים במבחן ההיגיון. אכן "מקרה" הוא קרה לנו מאותם מליוני מקרים הקובעים את ההיסטוריה האנושית.
שאלות אלה על בגתן ותרש טפלות הן לעומת שאלת השאלות בלימוד הקטע שלנו: מדוע פועל מרדכי כדי להציל את אחשורוש? והרי בגוי נאמרה הלכה "אין מעלין ואין מורידין"(עבודה זרה יג:; וראה צדקת הצדיק רנה.) ובמדרש שאלו: "זה מהול וזה ערל - וחס עליו?"(בראשית רבה לט יב). בעל "מנות הלוי" מונה ארבע סיבות טובות "שאחרי שהסכימה דעת עליון להקציף שרים על אדונם שגם יד מרדכי תכון עמם, והיה לו לקיים באחשורוש 'הלא משנאיך ה' אשנא' ...ואם משום 'גם במדעך מלך אל תקלל' לפחות היה לו לקיים בנפשו - 'אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים'. והוא לא כן עשה אבל בקום ועשה הצילו מן המות"! ואלו ארבע הסיבות:
(א) מצד הבית הנורא: "אחרי שהוא כיבה אורו של עולם הוא בית המקדש, מן הראוי שלא יהיה באורו של עולם".
(ב) מצד כל ישראל: "ההוא דרב כהנא דבעל התל ובעל החריץ [מגילה יד: - משם עולה שאחשורוש היה שונא ישראל מובהק כשלעצמו; ובמדרש: "אחשורוש שונא ישראל היה יותר מהמן"(אסתר רבה ז כ)] ...ומרדכי יודע ומבין כל רז לא אניס ליה. והוו ישראל כנרדף, שניתן להצילו בנפשו של רודף... והנה מרדכי אחד מבני ישראל אשר הותר בדמו של אחשורוש משום בא להרגך השם והורגו... ומה גם בהיות הדבר נעשה על ידי אחרים".
(ג) מצד אסתר: "בהיות אסתר נכבשת תחתיו, נבעלת לאיש אשר לו ערלה, כי חרפה היא לעם ישראל ...מכל זה יפול הגנות על מרדכי, אחרי שבא מידו להצילה מכל זה, מה עלה על לבו להחיות הצר הזה" [זו לפי עניות דעתי השאלה הקשה ביותר. נתאר לעצמנו אדם החוזה באונס אשתו, ולא זו בלבד שאינו עושה ככל יכולתו להצילה, עוד מונע מאחרים לפגוע באנס ולהושיעה].
(ד) מצד עצמו: "אחרי שהוא מתבטל מדברי תורה בהיותו יושב בשער המלך [ראה מגילה טז: שמקצת מן הסנהדרין פרשו ממרדכי משום שנתבטל מתורה] והנה מצאה ידו עת ומשפט לצאת מכל זה והוא לא עשה כן. אשר דומה זה ליושב ומסירה מלבו חלילה".
ברם בחז"ל מובאית גם דעה התומכת במעשהו של מרדכי, שכן יש להציל גם גויים מסכנה. מרדכי לומד זאת מזקניו גדולי עם ישראל: "ר' יהודה אמר, 'מִזְּקֵנִ֥ים אֶתְבּוֹנָ֑ן'(תהילים קיט ק) - יעקב ברך את פרעה, יוסף גילה לו את חלומו, דניאל גילה לנבוכדנצר - אף אני כן"(בראשית רבה לט יט). ההשוואה לפרעה ואפילו לנבוכדנצר נראית קצת מוזרה, שהרי אף לא לאחד מהם היתה קופת שרצים כקופתו של אחשורוש! גם בילקוט שמעוני נתנו טעמים המסייעים בידי מרדכי: "למה אמר מרדכי לומר למלך? אין כתיב בתורה 'לֹֽא־תִכְרֹ֥ת [לָהֶ֛ם...] בְּרִֽית׃'(שמות כג לב)? אלא אמר מרדכי מוטב זה שיחיה שנתן לי רשות לבנות בית המקדש [בעל "מנות הלוי" הקשה הרי אחשורוש מנע את בניין הבית? ותירץ שאחשורוש פעל בלחץ ושתי, אבל משמתה ושתי, היה נראה למרדכי שאחשורוש יסכים לבניין הבית. בסופו של דבר אכן אחשורוש הסכים לבניין הבית]. דבר אחר: מוטב זה שהוא מכרינו, שאם בא דבר לישראל ואומר לו, והוא יעשה. דבר אחר: שלא יאמר כל אותם הימים שהיה נשוי נכריות היה שמור. ועכשיו שנשא בת ישראל מת". ר' צדוק הכהן משיב שמרדכי רצה להקדים תרופה למכה על ידי גילוי רחבות הלב, ובהצלת אחשורוש חשב להתגונן מפני כוח צרות העין של פרס ושל המן. ולפי הפשט, ייתכן שהיתה זו חובתו המקצועית של מרדכי כיושב בשער המלך לדווח על כל מקרה חריג כנגד המלך.
בין כך ובין כך, גם כאן השאלה חזקה מהתשובות. ואולי גם כאן ראה מרדכי מה שאנו לא רואים, שאף שהצלת המלך שבשלב זה של ההתרחשות נראית לא הגיונית ולא צודקת, דווקא היא תתגלה בסופו של הסיפור כנקודת המהפך שחוללה את נס הפורים. יש המשתכנעים שאין מקריות בעולם רק בדיעבד, לאור צירופם המוזר של 'מקרים' רבים; ויש אנשים שגם לכתחילה, תוך כדי המקרים, מבינים שמנדבך לנדבך מתלקטות להן לְבֵנוֹת רבות לִבְנות בניין של גאולה.
מסכת השאלות לא תמה, אלא דווקא מתעצמת. "וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה" - אף אם אנו מבינים שיש להציל את המלך, מדוע צריך לעשות זאת דרך אסתר, מה יותר פשוט מלמסור את הדבר למלך עצמו? אל נשכח שמרדכי היה נושא תפקיד רשמי בשער המלך, האין זו חובתו למסור את הדבר ישירות למלך או לאנשים המופקדים על ביטחונו של המלך - והמלכה החדשה ודאי אינה אחת מהם?
האלשיך מסביר שמרדכי התכוון להיטיב לאסתר, "ואם היה זולתו [=מישהו אחר ולא מרדכי הצדיק] היה מגיד למלך [ישירות] שייטיב לו. ולא רצה רק להיטיב את אסתר". בעל "מנות הלוי" רואה את מעשה מרדכי מזווית שונה: "ואחשוב כי עשה זה להטות חן אסתר בעיני המלך אחרי שהוא יודע כי עתידה תשועת ישראל להיות על ידה. לכן הקדים שאסתר תגלה אוזן המלך, ובהיות המלך ניצול על ידה, כאשר יבואו עם בני ישראל לעת משפט מות, והיא תבוא לפניו לבקש על עמה, שורת הדין שינצלו על פי דבריה אחר שהיא היצלתו". אם כן מרדכי יודע את סוף הסיפור, והוא מרגיש שעתידים ישראל להיות בצרה, על כן טוב הוא שיהיה לאסתר "קלף" אצל המלך. אבל אנו שלומדים את המגילה כסדרה, ולא יודעים עדיין [כביכול] את מה שעתיד להיות, מה נענה אנן על השאלה הזו? עוד "מקרה" כבר אמרנו?
אסתר שומעת על המרד של בגתן ותרש מפי מרדכי, ומיד "וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃". נשים לב שמרדכי לא ציווה את אסתר למסור למלך את הידיעה. בהעדר צווי כזה, היתה אסתר יכולה לחשוב שמרדכי גילה לה את סוד המרד, על מנת שתשמור על עצמה ולא על מנת להזהיר את המלך הרשע. הייתכן שגם כאן פעלה אסתר על דעתה שלה, בניגוד לדעתו של מרדכי [במפרשים לא מצאתי דעה כזו, אבל במגילה אכן לא נאמר שמרדכי אמר לאסתר לומר למלך; וכבר ראינו לעיל שאסתר נוטלת לעצמה פלך של עצמאות]? נראה, שאסתר הבינה שמרדכי מעביר אליה את הידיעה על מנת שתעשה בה שימוש ותציל את המלך, ועל כן מובן המשך הפסוק "וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ" - אבל מדוע אמרה זאת אסתר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי? אמנם האלשיך לשיטתו מסביר "כראות אסתר חסד מרדכי, שהיה חפץ ביותר בטובתה מלהיטיב לעצמו, עשתה גם היא חסד ותאמר למלך בשם מרדכי כדי שייטיב לו, כאשר היה באחרונה, כי על ידי זה גידל את מרדכי". וכן במדרש לקח טוב: "בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי - כדי שימצא מרדכי חן בעיניו".
החסד הזה מעמיד את אסתר בסכנה של חשיפת סודה הגדול. היא השקיעה מאמצים מרובים בהסתרת מוצאה, וברגע שהמלך יגלה שיש קשר בין מרדכי לאסתר הוא יגלה גם את מוצאה היהודי. בפרס של אותם הימים [וגם של ימינו] לא מקובל היה שלמלכה יש שיח ושיג עם כל אדם. גם אם מרדכי היה יודע משהו בקשר למלכה עצמה, היה עליו לפנות למלך ולא אליה, קל וחומר כשמדובר על ניסיון להרוג אותו [אמנם ייתכן שהמלך [וכן כל העם] ידעו שמרדכי גידל את אסתר כאסופית. הקשר הזה ביניהם היה ידוע לכל, רק לא ידעו את מוצאה שלה. ולכן אולי אפשר להבין מדוע מרדכי מסר לאסתר, והיא אמרה זאת בשמו ללא חשש. לדעה זו קצת קשה מהפסוק "ומרדכי בא לפני המלך, כי הגידה אסתר מה הוא לה" (ח, א) ממנו עולה שרק אחרי תלית המן נודע למלך הקשר שבין מרדכי ואסתר. ואולי גם שם הכוונה שמרדכי הוא דודה ממש, ולא רק אדם שאספה לביתו בלי לדעת את מוצאה]. ובכן עולה השאלה: "ממה נפשך", אם הסוד של מוצא אסתר אינו חשוב כל כך, מדוע "אין אסתר מגדת את עמה"; ואם הוא חשוב עד כדי סכנת נפשות, האם לא היה עדיף למסור את הידיעה למלך ללא הזכרת מרדכי?
התרגום מיישב קושיה זו בתוספת מילה אחת: "ואמרת אסתר למלכא, ואיכתיב על שום מרדכי". ועל זה כתב האלשיך: "כי אין אומרו 'בשם מרדכי' חוזר אל אמירת אסתר כי אם אל הכתיבה". וכן כותב בעל "מנות הלוי": "לא הגידה בעת ההיא אל המלך בשם מרדכי כדי שלא יבוא מזה המלך לדעת מה הוא לה... ולכן אמרה סתם כי נודע אליה כי בגתנא ותרש בקשו לשלוח יד במלך. ואחרי כן אל המזכיר ציוותה שיכתוב הדבר בשם מרדכי". בזה הוא מתרץ שתי שאלות נוספות. ראשית, את הפסוק "וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ"(אסתר ו ב), והרי אסתר אמרה זאת בשם מרדכי? על כורחך שהמזכיר כתב רק את שם מרדכי, במצוות אסתר. ושאלה שנייה, שנדון בה לקמן, מדוע לא קיבל מרדכי שכר מידי על הצלת המלך? לפי התרגום התשובה ברורה - המלך לא ידע באותה שעה, שמקור הידיעה הוא במרדכי.
אבל שיטת התרגום קשה מאד. כלום היה אפשר לעקוף את המלך כל כך בקלות? והרי הדבר הזה לא נכתב בספר "דברי הימים" הרגיל, אלא בספר ש"לפני המלך"; כלום לא חששה אסתר להעלות את חמת המלך על רישום מטעה או דיווח כוזב? ומי היה המזכיר הפלאי שהסכים לשתף פעולה בפשע של המלכה נגד המלך ובשינוי ההיסטוריה של העם הפרסי?
ושוב נזקקים אנו ללמוד את המגילה בהתהוותה כאשר אנו יודעים כבר את סוף הסיפור. חז"ל דרשו: "בשם מרדכי - אמר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"(מגילה טו.). וע"פ זה כתב כאן הגר"א: "ולא נטלה הגדולה לעצמה ואמרה למלך בשמו, מפני שהבינה שיעלה מזה נס". כיצד הבינה אסתר שצריך נס, והרי בינתיים הכל כל כך טוב ויפה? על עליית קרנו של המן וגזרת השמד אין אנו יודעים מאומה בשלב זה, על איזו גאולה מדובר? לאיזה נס אנו מייחלים בשעה זו?
מסכת התמיהות מתמשכת עד לפסוק האחרון ולמילים האחרונות שבפרק, "וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א". למלך יש עתה שתי אפשרויות: הטובה מביניהן היא לא לפרסם את דבר המרד כלל, כדי שלא לערער את סמכותו. פרסום הידיעה על ניסיון להרוג את המלך, עלול להשפיע לרעה על אנשים נוספים שאינם מרוצים מהמלכות [כיום ברור שיש השפעה שלילית של דיווחים על אלימות וכיו"ב באמצעי התקשורת], לכן היה כדאי לחסל את המורדים בשקט ובצנעה ולא לתת פומבי לדבר. האפשרות השנייה היא לפרסם את דבר המרד ולהעניש את המורדים בפומבי למען ישמעון האחרים וייראו, אבל במקביל חייבים לפרסם גם את עושי המצווה ולתת להם פרס גדול. "והלא טוב טוב בעתה יחישנה הגדולה והכבוד"(אלשיך). המוני העם היו צריכים לשמוע השכם והערב על הכבוד והשכר הרב, שניתן למצילי המלך, כדי שיצילו גם הם את המלך בהזדמנות אחרת. כך מפרשת הגמרא את נדודי שנת המלך שבהמשך ההתרחשות: "למה נדדה? נפל ליה מילתא בדעתיה דילמא עצה קא שקליה למקטלי (=נכנס לו רעיון לראש שמא נועצים עליו להרגו). הדר (=שב ו)אמר: וכי לא הוי גברא דרחים לי דהוי מודע לי (אין איש שאוהב אותי ויודיע לי)? הדר (=שב ו)אמר דילמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיו (אולי יש אדש שעשה לי טובה ולא פרעתי לו). משום הכי ממנעי אינשי ולא מגלו לי (לכן נמנעים אנשים ולא מגלים לי). מיד - ויאמר להביא את ספר הזכרונות"(מגילה טו:). מי באמת נפרע על ידי המלך? אף לא אחד! [גם לפי מה שנכתב לעיל שאחשורוש לא ידע שמרדכי הציל אותו, עדיין השאלה בעינה מדוע לא הוזכרה אסתר? ועיין בתחילת המאמר הבא שהמן התגדל מפני שהמלך ייחס לו את הצלתו].
השאלה מתחזקת למקרא דברי חז"ל שדרכו של המלך היתה "להחזיק טובה ולהיטיב למטיבים לו"(אלשיך), ו"אמר ר' פנחס כל מי שהיה עושה בו טובה היה כותבו"(אסתר רבה א טו). כך גם עולה מהמגילה כששנת המלך נדדה והוא גילה שמרדכי לא קיבל שכר על פועלו הטוב, אין אחשורוש יכול לחכות עד אור הבוקר כדי לשלם למרדכי. והיכן היו כולם בשעת מעשה? ראש הלשכה חלה. השליש היה בחופשה. הסגן היה בשליחות מדינית חשובה, והמזכירים של כל אלו סמכו אחד על השני. האם לא קורים מקרים כאלה במדינות המתוקנות ביותר? ודאי שיש מקרים כאלו, ואפילו מקרים מוזרים מאלו.
והנה מקרה מוזר נוסף לחיתום הפרק. מאורע כזה דינו היה להירשם ב"סֵ֙פֶר֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים לְמַלְכֵ֖י מָדַ֥י וּפָרָֽס׃"(אסתר י ב). זה הספר שבו נרשמה פרשת "גְּדֻלַּ֣ת מָרְדֳּכַ֔י אֲשֶׁ֥ר גִּדְּל֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ"(אסתר י ב). אבל בדרך פלאית, המקרה הזה לא נרשם בספר הכללי, אלא "בספר דברי הימים לפני המלך". וכתב המלבי"ם: "שלא נכתב בספר דברי הימים הכולל שהוא נמצא תמיד בידי המשנה, שאז היה המן ודאי מוחקו משם [השווה דברי הגמרא " 'וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב' – 'כתב' מבעי ליה (צריך היה להיות)? אלא מלמד ששמשי [סופר המלך שונא ישראל] מוחק וגבריאל כותב"(מגלה טז:)], רק נכתב בספר דברי הימים המיוחד למלך, שלא השיג אותו המן, וגם נכתב לפני המלך היינו בפניו שאם לא כן היה נקל שהסופר יזייף ויקרע בו דבר". וכן כתב הגר"א: "להראות סיבות הקב"ה, שכל דבר מדברי הימים כותבין שלא בפני המלך וזאת כתבו לפני המלך".
וגם כאן מבינים אנו שהתשובות האמיתיות לכל השאלות שנשאלו בפרק זה ובפרקים הבאים נעוצות בגורם הנסתר שְלוֹ נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת (על פי שמואל א ב ג). גם אם יש הסברים, דחוקים יותר או דחוקים פחות, להתרחשות המופלאה של עליית אסתר ומרדכי, והמרד שבסוף הפרק; בסופו של דבר חייבים אנו לראות את יד הקב"ה בכל המקרים. פרקנו מסתיים במילים "וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃" שמא גם כאן אין מדובר רק באחשורוש? ואולי הדברים נכתבים בספר דברי הימים לפני מלך מלכי המלכים?