תנ"ך על הפרק - יהושע ב - מדוע שלח יהושע מרגלים? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ב

189 / 929
היום

הפרק

שני מרגלים נשלחים ליריחו, מפגשם עם רחב, המרדף והדווח

וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ־בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹאוּ בֵּית־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָֽׁמָּה׃וַיֵּ֣אָמַ֔ר לְמֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה אֲ֠נָשִׁים בָּ֣אוּ הֵ֧נָּה הַלַּ֛יְלָה מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַחְפֹּ֥ר אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיִּשְׁלַח֙ מֶ֣לֶךְ יְרִיח֔וֹ אֶל־רָחָ֖ב לֵאמֹ֑ר ה֠וֹצִיאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֤ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר אֶת־כָּל־הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ׃וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה אֶת־שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ וַתֹּ֣אמֶר ׀ כֵּ֗ן בָּ֤אוּ אֵלַי֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מֵאַ֥יִן הֵֽמָּה׃וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה הָלְכ֖וּ הָֽאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כִּ֥י תַשִּׂיגֽוּם׃וְהִ֖יא הֶעֱלָ֣תַם הַגָּ֑גָה וַֽתִּטְמְנֵם֙ בְּפִשְׁתֵּ֣י הָעֵ֔ץ הָעֲרֻכ֥וֹת לָ֖הּ עַל־הַגָּֽג׃וְהָאֲנָשִׁ֗ים רָדְפ֤וּ אַֽחֲרֵיהֶם֙ דֶּ֣רֶךְ הַיַּרְדֵּ֔ן עַ֖ל הַֽמַּעְבְּר֑וֹת וְהַשַּׁ֣עַר סָגָ֔רוּ אַחֲרֵ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָצְא֥וּ הָרֹדְפִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃וְהֵ֖מָּה טֶ֣רֶם יִשְׁכָּב֑וּן וְהִ֛יא עָלְתָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַל־הַגָּֽג׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם׃כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם׃וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת׃וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ־נָ֥א לִי֙ בַּֽיהוָ֔ה כִּי־עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד וַעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם־אַתֶּ֜ם עִם־בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת׃וְהַחֲיִתֶ֞ם אֶת־אָבִ֣י וְאֶת־אִמִּ֗י וְאֶת־אַחַי֙ וְאֶת־אחותיאַחְיוֹתַ֔יוְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת׃וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת אִ֚ם לֹ֣א תַגִּ֔ידוּ אֶת־דְּבָרֵ֖נוּ זֶ֑ה וְהָיָ֗ה בְּתֵת־יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃וַתּוֹרִדֵ֥ם בַּחֶ֖בֶל בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֑וֹן כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַֽחוֹמָ֔ה וּבַֽחוֹמָ֖ה הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת׃וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֥וּ בָכֶ֖ם הָרֹדְפִ֑ים וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם׃וַיֹּאמְר֥וּ אֵלֶ֖יהָ הָאֲנָשִׁ֑ים נְקִיִּ֣ם אֲנַ֔חְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵ֥ךְ הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ בָאִ֖ים בָּאָ֑רֶץ אֶת־תִּקְוַ֡ת חוּט֩ הַשָּׁנִ֨י הַזֶּ֜ה תִּקְשְׁרִ֗י בַּֽחַלּוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ וְאֶת־אָבִ֨יךְ וְאֶת־אִמֵּ֜ךְ וְאֶת־אַחַ֗יִךְ וְאֵת֙ כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךְ תַּאַסְפִ֥י אֵלַ֖יִךְ הַבָּֽיְתָה׃וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר־יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ ׀ הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ וַאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם וְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ אִם־יָ֖ד תִּֽהְיֶה־בּֽוֹ׃וְאִם־תַּגִּ֖ידִי אֶת־דְּבָרֵ֣נוּ זֶ֑ה וְהָיִ֣ינוּ נְקִיִּ֔ם מִשְּׁבֻעָתֵ֖ךְ אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃וַתֹּ֙אמֶר֙ כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כֶּן־ה֔וּא וַֽתְּשַׁלְּחֵ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וַתִּקְשֹׁ֛ר אֶת־תִּקְוַ֥ת הַשָּׁנִ֖י בַּחַלּֽוֹן׃וַיֵּלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד־שָׁ֖בוּ הָרֹדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכָל־הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ׃וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן וַיְסַ֨פְּרוּ־ל֔וֹ אֵ֥ת כָּל־הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם׃וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי־נָתַ֧ן יְהוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת־כָּל־הָאָ֑רֶץ וְגַם־נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע שלח יהושע מרגלים?

הקדמה

נאמר בתחילת הפרק:

א. וישלח יהושע בן נון מן השטים, שְׁנַיִם אנשים מרגלים חֶרֶשׁ לאמר: לכו ראו את הארץ ואת יריחו. וילכו ויבֹאו בית אשה זונה ושמה רחב, וישכבו שמה.

יש לשאול מספר שאלות על פסוק זה:

  1. מדוע שלח יהושע מרגלים? כיצד הוא לא חשש שהמרגלים יגרמו שוב תקלה לבני ישראל, כמו המרגלים ששלח משה רבנו?
  2. מה בדיוק רצה יהושע לברר על ידי המרגלים? האם מהיכן נוח לכבוש את יריחו?
  3. האם המרגלים הלכו בכוונה לבית רחב, או שהם הגיעו לשם במקרה?
  4. מדוע האריך הפסוק וכתב: "מן השטים"? והרי ידוע שבני ישראל היו בשטים, כמו שכתוב בספר במדבר בסוף פרשת בלק (כה, א) ובפרשת מסעי (לג, מט)!
  5. מדוע האריך הפסוק וכתב: "חרש"? והרי ידוע שמרגלים נשלחים חרש!

עוד יש לשאול שאלה כללית על הפרק:

  1. האם המרגלים הצליחו לבצע את המשימה שלשמה הם נשלחו, או שהם התגלו מוקדם ולכן לא הצליחו לבצע את משימתם?

א. כיצד לא חשש יהושע שהמרגלים יגרמו תקלה כמו המרגלים של משה רבנו?

1. הסבר האברבנאל

כתב על כך האברבנאל:

הנה יהושע לפי שהיה בכלל האנשים אשר עלו לתור את הארץ בימי משה, וידע באמת הסבות שנמשכו מהם הרעות, אם במרגלים במה שהוציאו דבת הארץ, ואם בעם במה שהאמינו לדבריהם ונמשכו אחריהם, עתה בשליחות הזה נשמר מכלם ולא נכשל בהם בכאן, וזה כי בימי משה נמצאו ארבע סבות למה שנמשך מהם רעת המרגלים:
האחת שהם במצות ד' הלכו שנים עשר אנשים, וזה סבב שהעם יאמינו יותר בלשונם הרע, ונמשך ממנו מה שנמשך.
והשנית ששלחם: 'כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה', ולמעלתם היתה בהם האמנה יותר.
והיה בהם גם כן סבה שלישית, והיא שמשה שלחם לדברים שאינם מטבע הריגול, באומרו: 'וראיתם את הארץ וגו' ומה הערים וגו', אם יש בה עץ אם אין' וגו' (במדבר יג, יח), כאילו היו בוחרים עתה אם ילכו לכבשה או אם ימנעוהו מזה.
והיה גם כן שמה סבה רביעית, והיא ששלחם משה בעצת כל ישראל ובדעתם, כמו שאמר: 'ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו' (דברים א, כג), והיתה תשובתם אליו ולכל העם, כמו שאמר: 'וישיבו אותם דבר, ואת כל העדה' (במדבר יג, כו), וממנו נמשך שנמס לבב העם.
ולכן, לפי שראה יהושע שמשה רבו, גם אחרי ענין המרגלים, לא נמנע מלשלוח מרגלים עוד, כמו שאמר: 'וישלח משה לרגל את יעזר' וגו' (שם כא, לג), לקח בזה מנהגו,
ושלח 'שנים אנשים', ולא שנים עשר כמו שעשה משה,
ולא ראשי בני ישראל, כי אם 'אנשים מרגלים', רוצה לומר שהיה דרכם ואומנותם ללכת לרגל הערים,
וגם לא שלחם בעצת ישראל, ולא גלה להם מהם דבר, אבל היה ענין שליחותם 'חרש' - בסוד גדול, ובשתיקה רבה, לא לבד שלא ירגישו בהם האויבים כדברי המפרשים, כי אם שלא ידעו ישראל מהם גם כן.
וזכר עוד שלא ציום דבר אחר כי אם ענין הריגול, וזהו אמרו: 'לכו ראו את הארץ ואת יריחו', כלומר: באיזה אופן ובאיזה מקום תכבש ראשונה.

האברבנאל כתב שהיו ארבע סיבות שגרמו לתקלה למרגלים ששלח משה ושיהושע תיקן את כל ארבעת הדברים.

עוד כתב האברבנאל שמשה רבנו עצמו שלח מרגלים פעם שניה, למרות הכישלון של המרגלים הראשונים, כיון שבמרגלים השניים תיקן משה רבנו את הקלקולים שהיו במרגלים הראשונים.

יש לציין שאת הנקודה הרביעית שכתב האברבנאל, שיהושע לא שלח את המרגלים בעצת ישראל, אלא 'חרש' - בסוד גדול, ובשתיקה רבה, שלא ידעו מהם ישראל, כבר כתב הרד"ק:

חרש - תרגם יונתן: 'ברז'. רוצה לומר: בסתר שלחם, כי לא רצה שידעו כל ישראל, כדי שלא יפחדו בשלחו מרגלים. והוא לא שלחם אלא לפי שידע שיצליחו בשליחותם וירחיבו לב ישראל בבשורות טובות.

נראה שהנקודה הזו היא הנקודה העיקרית. וכן כתב האברבנאל בסוף פרשת חקת על הפסוק "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנֹתיה, ויורש את האמֹרי אשר שם" (במדבר כא, לב):

אמר 'וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה', להגיד שעם כל מה שקרה מהרעה בשליחות המרגלים מקדש ברנע מפני רשעתם, הנה לא נמנע משה בהיותו בארץ האמורי מלשלוח לרגל את יעזר. אבל שלח משה לבדו, ולא ידע ממנו אדם אחר מן המחנה, כי שלח המרגלים חרש לאמר.

2. הסבר המלבי"ם

הסברים דומים כתב המלבי"ם:

וישלח יהושע - בא להשיב על השאלה שתפול בזה: איך שלח יהושע מרגלים אחרי שראה הרע שנמשך משליחות המרגלים בימי משה? משיב כי היו חמישה הבדלים בין המרגלים של יהושע ובין המרגלים של משה:
א] המרגלים ששלח משה היו על פי שאלת העם, כמו שנאמר: 'ותקרבון אלי כלכם, ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו' (דברים א, כב), ולכן כששבו והוציאו דבה - סמכו העם עליהם. אבל פה שלח יהושע מדעת עצמו, ולא מדעת העם.
ב] משה שלחם ממדבר פארן, שהיה רחוק מן הארץ, והיו מסתפקים במהות הארץ ועל יכולתם לכבשה. אבל יהושע שלח מן השטים, שהיה בגבול הארץ, בלתי מסתפק אם יכנס אם לאו, רק לדרוש המקום הנוח לכבוש.
ג] משה שלח שנים עשר תרים, ויהושע שלח שנים אנשים מרגלים. רצוני, כי כבר בארתי בפירוש התורה (פרשת מקץ ופרשת שלח) שיש הבדל בין ה'תר' וה'מרגל': ה'תר' מבקש את הטוב, אם טובה הארץ ואם אנשיה גבורים וכדומה, וה'מרגל' יבקש את ערות הארץ, המקום הנוח לכבשה משם. ובארתי כי יש בזה שני מיני שליחות: אם העם שולחים 'תרים' לראות הטובה אם רעה [שהכוונה בזה אם ראוי שילחמו עליה אם לאו], ישלחו נשיא מכל שבט, כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים, ולא יסמכו [אנשי] שבט [אחד] על שליח [של] שבט אחר, כי כל אחד ישלח איש אשר יסמוך לבו עליו כי יתור אם תהיה הארץ מוכשרת לפני שבטו ועסקיו, כפי מה שהוא, עובד אדמה, או רועה צאן, או עוסק במסחר, או לחוף אניות. ועל כוונה זאת שלח משה 'לתור הארץ', לא 'לרגל'. ולכן שלח נשיא מכל שבט, ולכן יצא המכשול הגדול הזה משליחותם. לא כן אם שולחים 'מרגל', והוא אם הסכימו לכבשה, ושולחים לראות את ערות הארץ מאיזה מקום יכבשוה בקל, ישלחו איש אחד או שנים מהמון העם, כי זה ישלח רק שר הצבא, הרוצה לדעת מאיזה מקום ילחם, ועל זה האופן שלח יהושע רק שנים, ולא י"ב, ורק אנשים מההמון, לא נשיאים, ורק 'מרגלים', ולא 'תרים', ולכן לא היה מקום פה להוצאת דבה.
ד] שלחם חרש - רוצה לומר: בשתיקה, שאיש לא ידע בדבר, רק הוא לבדו.
ה] לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו, עיקר השליחות היה על יריחו והארץ אשר סביבותיה, שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה.

בכך ענה המלבי"ם גם על השאלה הרביעית, מדוע כתוב: "מן השטים"? והרי ידוע שבני ישראל היו בשטים, כמו שכתוב בספר במדבר בסוף פרשת בלק (כה, א) ובפרשת מסעי (לג, מט): כדי להדגיש שיהושע שלח מן השטים, שהיה בגבול הארץ, לא כמסתפק אם יכנס אם לאו, אלא רק לדרוש את המקום הנוח לכבוש.

ב. מה בדיוק הוצרכו המרגלים לברר, האם הם הלכו לבית רחב בכוונה, והאם הם הצליחו בשליחותם?

1. הסבר האברבנאל

כתב האברבנאל:

לכו ראו את הארץ ואת יריחו - כלומר: באיזה אופן ובאיזה מקום תכבש ראשונה.

עוד כתב האברבנאל:

וזכר הכתוב שגם המרגלים האלה פשעו בדבר, כי לא היה להם להיכנס בבית, כי אם בשדה, או ברחוב העיר, וכאשר נטו ללון באכסניא, מיד הרגישו בהם, ונמלטו בחמלת ד', וזהו אמרו: 'לכו ראו את הארץ ואת יריחו', שציום לבד על ראיית הארץ, והמה לא עשו כן, אבל: 'וילכו ויבאו בית אשה זונה וישכבו שמה', ומזה נמשך שנאמר למלך יריחו וגו', והרגיש בדבר ושלח לרחב לומר לה: 'הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפור את כל הארץ באו'.

לפי האברבנאל המרגלים היו צריכים לבדוק כיצד לכבוש את הארץ, והם פשעו בהליכתם לבית רחב, ונכשלו בשליחותם!

2. הסבר המלבי"ם

הסבר דומה לדבריו הראשונים של האברבנאל כתב המלבי"ם:

יהושע שלח מן השטים, שהיה בגבול הארץ, בלתי מסתפק אם יכנס אם לאו, רק לדרוש המקום הנוח לכבוש". "עיקר השליחות היה על יריחו והארץ אשר סביבותיה, שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה.

אבל על הליכת המרגלים לבית רחב כתב המלבי"ם הפוך מדברי האברבנאל:

ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב - היה בזה תחבולה כפולה:
א] שלא יכירום כי מבני ישראל המה, באו בית אשה זונה, ונודע לתושבי כנען כי ישראל עם שונא זמה המה, ולא יעלה על לבם כי שלוחי ישראל 'בית זונה יתגודדו' (על פי ירמיהו ה, ז).
ב] על ידי שהיה שמה רחב, מפורסמת בשמה אצל גדולי הארץ, כמו שאמרו במסכת מגילה (טו ע"א): 'רחב בשמה זנתה' [אמר העורך: לעניות דעתי היה עדיף להביא את הגמרא במסכת זבחים (קטז ע"ב) שהובאה כאן ברש"י בפסוק י"א: "אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב"], נגלו לה סתרי גדולי הארץ וסודותיהם, ואצלה יחקרו כל הנעשה בארץ, ולכן לא הלכו לשום מקום, רק: 'וישכבו שמה'.

לפי המלבי"ם המרגלים היו צריכים לבדוק כיצד לכבוש את הארץ, כמו שכתב האברבנאל, ולפי זה נראה שהם לא הצליחו בשליחותם, אבל מדברי המלבי"ם משמע שהם כן הצליחו בשליחותם! והם הלכו דווקא לבית רחב, כדי שלא יכירו אותם שהם מבני ישראל, וגם כדי ששם הם ישמעו את כל סודות המדינה!

אולי אכן הם שמעו שם את סודות המדינה, אבל יש להעיר שהדברים שהם מסרו ליהושע לא היו מהיכן ניתן לכבוש את יריחו, אלא: "וַיָשֻבוּ שני האנשים וירדו מההר, ויעברו ויבֹאו אל יהושע בן נון, ויספרו לו את כל המֹצאות אותם. ויאמרו אל יהושע כי נתן ד' בידנו את כל הארץ וגם נמֹגו כל ישבי הארץ מפנינו" (כג-כד). והסביר שם המלבי"ם:

ויאמרו - ותכלית ספורם היה: 'כי נתן ד'' להם 'את הארץ'. ממה שראו שהצילם בדרך נס. 'וכי נמוגו כל יושבי הארץ' מפניהם. ממה שראו איך התירא מלך יריחו ודרש אחריהם וממה שנודע להם מפי רחב.

נראה שאף על פי שהם לא הצליחו לבצע את המשימה שיהושע הטיל עליהם, לגלות מהיכן נוח לכבוש את הארץ, מכל מקום הם השיגו שני סוגי מידע חשובים אחרים:

  1. ד' הצילם בדרך נס, וזה היה להם לסימן שעם ישראל יצליח לכבוש את יריחו בדרך נס.
  2. כל יושבי הארץ, כולל המלך, יראים מפני בני ישראל, וזה יקל על בני ישראל לנצח במלחמתם.
  3. הסבר הרלב"ג וה"מצודות"

הסבר אחר למטרת שליחות המרגלים כתב הרלב"ג:

שילוח המרגלים הוא על... שני דרכים:
הדרך האחד לחקור אם יתכן שישתדל להלחם בעם אשר הם שלוחים לרגל ארצם, אם לא יתכן זה.
כאילו תאמר שיחקרו מהעם היושב בה, המעט הוא אם רב, החזק הוא הרפה, ומה הערים, הבמחנים אם במבצרים. והנה פרי זה הריגול הוא אם בהימשך אל המלחמה, או התרחק ממנה, לפי מה שיספרו המרגלים.
ואולם הדרך השנית הוא לחזק לב העם הנלחמים לבד, כמו שנתפרסם מענין גדעון בן יואש. כי הוא היה סומך בדברי ד' יתברך אחר שעשה לו אות שהוא מדבר עמו (שופטים ו, יז-כד). והנה הגיע מדרגת בוטחו בד' יתברך עד שכבר שלח החיל הבא אליו מישראל להלחם עם מדין, ולא השאיר מהם כי אם שלש מאות איש בדבר ד' יתברך אליו (שם ז, א-ח). ועם כל זה, לחזק לבו על דבר המלחמה, ציוהו ד' שירד אל המחנה הוא ופורה נערו, וישמע מה ידברו, ואחר תחזקנה ידיו (שם, ט-יא). והנה שמע שם מה שחזק לבו לבוא בקשרי המלחמה (שם, יא-טו). וכן היה בענין שילוח המרגלים בזה המקום, כמו שנבאר. רצוני לומר שלא היה שילוחם כי אם לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם.
ואחר שהתיישב לנו זה, הנה נבאר דברי זאת הפרשה לפי מנהגנו, ונאמר כי מלת 'חרש' תאמר בפנים רבים. והמכוון ממנה פה, לפי מה שאומר, הוא מענין: 'אל תַחֲרֹש על רעך רעה' (משלי ג, כט), 'חֹרשי און' (איוב ד, ח), שהוא מענין מחשבה. והרצון בזה שכבר שלח יהושע שנים אנשים, מרגלים מחשבת אנשי הארץ. רצוני לומר שיחקרו אם נפלה אימת ישראל עליהם ואם נמוגו מפניהם, כי בזה יתחזק מאד לב אנשי המלחמה. ולזה תמצא שהם לא ריגלו הארץ ואת יריחו כי אם בזה האופן, לפי שכבר באו שם בלילה, ובלילה ההוא יצאו משם, אחר שנתפרסם להם על פי רחב מחשבת אנשי הארץ, ושכבר נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם (ט-יא). וזאת היתה גם כן תשובתם ליהושע. אמרו: 'כי נתן ד' בידינו את כל הארץ, וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו' (כד). ולו היתה כוונת יהושע שירגלו הארץ באופן הראשון - היה ראוי שיאמרו ליהושע שלא יכלו לרגל את הארץ, כי בלילה באו ובלילה ההוא הוכרחו לצאת משם. ולזה הוא מבואר שהכוונה בריגולם היתה לרגל מחשבתם לבד, כדי שיתחזק בזה לב אנשי המלחמה... וזהו מה שהזהירם לראות את הארץ ואת יריחו רוצה לומר שיראו מחשבתם, באיזה אופן שיתכן להם זה בו.

וכן כתב בקיצור ה"מצודת דוד":

מרגלים חרש - מחפשים מחשבות הבריות אם נמס לבבם

וב"מצודת ציון":

חרש - ענינו מחשבה, כמו: 'אל תחרוש על רעך רעה' (משלי ג, כט).

לפי הרלב"ג וה"מצודות" המרגלים הצליחו לבצע את המשימה שיהושע הטיל עליהם, כיון שהמשימה היתה לגלות מהי רוח העם ביריחו, כדי לחזק את לב בני ישראל במלחמתם, והם שמעו מרחב שכל יושבי הארץ יראים מפני בני ישראל.

יש לציין שפחד העמים, שמוזכר בדברי רחב אל המרגלים ובדברי המרגלים אל יהושע, מודגש אחר כך שוב בראש פ"ה:

ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה, וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש ד' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם, ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל.

עוד יש לציין שפחד העמים באופן כללי במהלך הדורות, מופיע פעמים רבות בדברי הרלב"ג. עיין במאמרים "מה היו המטרות של נס בקיעת הירדן?" (בפ"ד), "מדוע החרים יהושע את יריחו?" (בפ"ו), "ההכנות למלחמת העי השניה בהשוואה למלחמת העי הראשונה" (בפ"ח), "מדוע שרף יהושע את חצור?" (בפי"א), "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו?" (בשופטים פ"א), ו"מדוע התנהג דוד באכזריות כלפי אויבי ישראל?" (בשמואל ב פ"ח).

יהי רצון שיפול מורך על כל אויבינו, ונזכה לנצחם.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך