"ועשינו עמך חסד ואמת"
אחרי שרחב מטמינה את המרגלים ומצילה אותם ממלך יריחו, היא מבקשת תמורה בגין הסכון הגדול שנטלה על עצמה - "ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד, ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת. והחייתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשותינו ממות" (ב', יב'-יג'). המרגלים עונים לה: "נפשנו תחתיכם למות אם לא תגידו את דברינו זה, והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת" (ב',יד'). גם רחב וגם המרגלים משתמשים בביטויים חסד ואמת, שלכאורה סותרים זה את זה. שכן חסד, הוא מה שניתן לאדם כמתנה לפנים משורת הדין. ואמת, היא השכר המגיע לו על פי הדין עצמו. מה הוא איפוא פשר השימוש הכפול בחסד ובאמת?
הרד"ק מתרץ, שה"חסד" הוא כלפי בית אביה, שלא עשו שום טובה למרגלים. וה"אמת", מכוונת כלפיה, שהרי הצילה אותם ממות ודאי "כי בהחיותם אותה הוא אמת וחובה עליהם, כי החייתה אותם, ובהחיותם בית אביה הוא חסד". והדברים מפורשים בכתוב עצמו: ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד. ונתתם לי אות אמת" – חסד לאב ואמת לבת.
אבל לפי דברי הרד"ק לא מובנת תגובת המרגלים, הם עונים לרחב: "נפשנו תחתיכם למות אם לא תגידו את דברינו זה. והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת" - משמע שיש להם חובה [- אמת] גם כלפי משפחת רחב [נפשנו תחתיכם], וגם כלפי רחב יש להם מתת חסד [ועשינו עמך חסד] בנגוד לדברי הרד"ק.
המלבי"ם מסביר גם את הפסוק הזה לפי העקרון הנ"ל. אכן יש גם חיוב "אמת" כלפי משפחתה של רחב, ו"חסד" גם איתה עצמה. החיוב למשפחתה נובע מהעובדה שכולם ראו את המרגלים ולא מסרו, ולא ימסרו זאת למלך יריחו. "ר"ל שבעבור זאת שלא תגידו דברינו, שהודענו לכם כי מרגלים אנחנו, ואתם לא הגדתם בית המלך וא"כ הצלת נפשכם הוא בכלל אמת". בהמשך, מסביר המלבי"ם מה החסד עם רחב עצמה, "והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת – אמת במה שנחיה אתכם – וחסד במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד".
ואכן, בבקשתה של רחב, מודגש עניין ההצלה ממות "והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשותינו ממות" (ב', יג'). אבל בקיום השבועה נאמר: "ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע, ותשב בקרב ישראל עד היום הזה" (ו', כה'). החיאתה של משפחת רחב היא בדין [אמת]. אבל יהושע הוסיף לה חסד בזה שישבה בקרב ישראל וזכתה להכרה ולכבוד.
רעיון דומה, מצאנו בהגדה של פסח בקטע: "ברוך שומר הבטחתו לישראל". לכאורה קשה מהו השבח של הבורא שהוא שומר הבטחה. הרי כל אדם אמור להתנהג כך שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג', כד'). יודגש שאין ברכת שבח באה על עצם ההבטחה שהיא אכן חסד גמור, אלא על שמירת ההבטחה, וזו הרי מחויבת בדין, ולא זוקקת ברכה מיוחדת? אחת התשובות היא, שאכן עצם קיום ההבטחה אינו מחייב שבח וברכה. אבל אפשר לקיים הבטחה בצמצום ובקמצנות, ואפשר לקיים הבטחה ברוחב לב ובטוב עין. ההפרש בין שניהם, מחייב ברכה מיוחדת. ההבטחה שניתנה לאברהם היתה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו', יג'-יד'). למעשה, היו בני ישראל במצרים רק רד"ו שנים (רש"י בראשית מב', ב') ועבדו רק מאה ושמונה עשרה שנה (פרקי דר"א מ"ח). את שנות הגלות מתחילים כידוע מהולדת יצחק, וקושי השעבוד המיר את העבודה הקשה. {פרוט כל הענין לאור עקרון "הנבואה הנזילה" מוסבר בספרי "יונה - נבואה ותוכחה" עמ' 199 – 206}. על היישום המעשי, הקל והנוח של ההבטחה, מגיעה לקב"ה תודה מיוחדת. גם אם עצם קיום ההבטחה היה צפוי.
ועל דרך הסוד: החסד והאמת רומזים לדברי ר' חיים ויטאל "שנים אנשים מרגלים חרש - הם משורשי הגבורות ... שנמתקו בכבוש הארץ, לכן הלכו בית אשה זונה שהיא לילית, הקליפה קשה למתקה. ותיכף נמתקה כי נפלה אימתה עליה" (לקוטי תורה יהושע ב' ) האמת היא הדין והחסד הוא המתקתו. רחב הזונה שהיתה בשפל המדריגה – נשאה ליהושע ויצאו ממנה שמונה נביאים כהנים – זו היא המתקת הדינים של חסד ואמת.