תנ"ך על הפרק - יהושע ב - "ועשינו עמך חסד ואמת" / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ב

189 / 929
היום

הפרק

שני מרגלים נשלחים ליריחו, מפגשם עם רחב, המרדף והדווח

וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ־בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹאוּ בֵּית־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָֽׁמָּה׃וַיֵּ֣אָמַ֔ר לְמֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה אֲ֠נָשִׁים בָּ֣אוּ הֵ֧נָּה הַלַּ֛יְלָה מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַחְפֹּ֥ר אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיִּשְׁלַח֙ מֶ֣לֶךְ יְרִיח֔וֹ אֶל־רָחָ֖ב לֵאמֹ֑ר ה֠וֹצִיאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֤ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר אֶת־כָּל־הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ׃וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה אֶת־שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ וַתֹּ֣אמֶר ׀ כֵּ֗ן בָּ֤אוּ אֵלַי֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מֵאַ֥יִן הֵֽמָּה׃וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה הָלְכ֖וּ הָֽאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כִּ֥י תַשִּׂיגֽוּם׃וְהִ֖יא הֶעֱלָ֣תַם הַגָּ֑גָה וַֽתִּטְמְנֵם֙ בְּפִשְׁתֵּ֣י הָעֵ֔ץ הָעֲרֻכ֥וֹת לָ֖הּ עַל־הַגָּֽג׃וְהָאֲנָשִׁ֗ים רָדְפ֤וּ אַֽחֲרֵיהֶם֙ דֶּ֣רֶךְ הַיַּרְדֵּ֔ן עַ֖ל הַֽמַּעְבְּר֑וֹת וְהַשַּׁ֣עַר סָגָ֔רוּ אַחֲרֵ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָצְא֥וּ הָרֹדְפִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃וְהֵ֖מָּה טֶ֣רֶם יִשְׁכָּב֑וּן וְהִ֛יא עָלְתָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַל־הַגָּֽג׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם׃כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם׃וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת׃וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ־נָ֥א לִי֙ בַּֽיהוָ֔ה כִּי־עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד וַעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם־אַתֶּ֜ם עִם־בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת׃וְהַחֲיִתֶ֞ם אֶת־אָבִ֣י וְאֶת־אִמִּ֗י וְאֶת־אַחַי֙ וְאֶת־אחותיאַחְיוֹתַ֔יוְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת׃וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת אִ֚ם לֹ֣א תַגִּ֔ידוּ אֶת־דְּבָרֵ֖נוּ זֶ֑ה וְהָיָ֗ה בְּתֵת־יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃וַתּוֹרִדֵ֥ם בַּחֶ֖בֶל בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֑וֹן כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַֽחוֹמָ֔ה וּבַֽחוֹמָ֖ה הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת׃וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֥וּ בָכֶ֖ם הָרֹדְפִ֑ים וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם׃וַיֹּאמְר֥וּ אֵלֶ֖יהָ הָאֲנָשִׁ֑ים נְקִיִּ֣ם אֲנַ֔חְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵ֥ךְ הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ בָאִ֖ים בָּאָ֑רֶץ אֶת־תִּקְוַ֡ת חוּט֩ הַשָּׁנִ֨י הַזֶּ֜ה תִּקְשְׁרִ֗י בַּֽחַלּוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ וְאֶת־אָבִ֨יךְ וְאֶת־אִמֵּ֜ךְ וְאֶת־אַחַ֗יִךְ וְאֵת֙ כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךְ תַּאַסְפִ֥י אֵלַ֖יִךְ הַבָּֽיְתָה׃וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר־יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ ׀ הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ וַאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם וְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ אִם־יָ֖ד תִּֽהְיֶה־בּֽוֹ׃וְאִם־תַּגִּ֖ידִי אֶת־דְּבָרֵ֣נוּ זֶ֑ה וְהָיִ֣ינוּ נְקִיִּ֔ם מִשְּׁבֻעָתֵ֖ךְ אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃וַתֹּ֙אמֶר֙ כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כֶּן־ה֔וּא וַֽתְּשַׁלְּחֵ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וַתִּקְשֹׁ֛ר אֶת־תִּקְוַ֥ת הַשָּׁנִ֖י בַּחַלּֽוֹן׃וַיֵּלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד־שָׁ֖בוּ הָרֹדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכָל־הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ׃וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן וַיְסַ֨פְּרוּ־ל֔וֹ אֵ֥ת כָּל־הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם׃וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי־נָתַ֧ן יְהוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת־כָּל־הָאָ֑רֶץ וְגַם־נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

"ועשינו עמך חסד ואמת"

אחרי שרחב מטמינה את המרגלים ומצילה אותם ממלך יריחו, היא מבקשת תמורה בגין הסכון הגדול שנטלה על עצמה - "ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד, ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת. והחייתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשותינו ממות" (ב', יב'-יג'). המרגלים עונים לה: "נפשנו תחתיכם למות אם לא תגידו את דברינו זה, והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת" (ב',יד'). גם רחב וגם המרגלים משתמשים בביטויים חסד ואמת, שלכאורה סותרים זה את זה. שכן חסד, הוא מה שניתן לאדם כמתנה לפנים משורת הדין. ואמת, היא השכר המגיע לו על פי הדין עצמו. מה הוא איפוא פשר השימוש הכפול בחסד ובאמת?

הרד"ק מתרץ, שה"חסד" הוא כלפי בית אביה, שלא עשו שום טובה למרגלים. וה"אמת", מכוונת כלפיה, שהרי הצילה אותם ממות ודאי "כי בהחיותם אותה הוא אמת וחובה עליהם, כי החייתה אותם, ובהחיותם בית אביה הוא חסד". והדברים מפורשים בכתוב עצמו: ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד. ונתתם לי אות אמת" – חסד לאב ואמת לבת.

אבל לפי דברי הרד"ק לא מובנת תגובת המרגלים, הם עונים לרחב: "נפשנו תחתיכם למות אם לא תגידו את דברינו זה. והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת" - משמע שיש להם חובה [- אמת] גם כלפי משפחת רחב [נפשנו תחתיכם], וגם כלפי רחב יש להם מתת חסד [ועשינו עמך חסד] בנגוד לדברי הרד"ק.

המלבי"ם מסביר גם את הפסוק הזה לפי העקרון הנ"ל. אכן יש גם חיוב "אמת" כלפי משפחתה של רחב, ו"חסד" גם איתה עצמה. החיוב למשפחתה נובע מהעובדה שכולם ראו את המרגלים ולא מסרו, ולא ימסרו זאת למלך יריחו. "ר"ל שבעבור זאת שלא תגידו דברינו, שהודענו לכם כי מרגלים אנחנו, ואתם לא הגדתם בית המלך וא"כ הצלת נפשכם הוא בכלל אמת". בהמשך, מסביר המלבי"ם מה החסד עם רחב עצמה, "והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת – אמת במה שנחיה אתכם – וחסד במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד".

ואכן, בבקשתה של רחב, מודגש עניין ההצלה ממות "והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשותינו ממות" (ב', יג'). אבל בקיום השבועה נאמר: "ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע, ותשב בקרב ישראל עד היום הזה" (ו', כה'). החיאתה של משפחת רחב היא בדין [אמת]. אבל יהושע הוסיף לה חסד בזה שישבה בקרב ישראל וזכתה להכרה ולכבוד. 

רעיון דומה, מצאנו בהגדה של פסח בקטע: "ברוך שומר הבטחתו לישראל". לכאורה קשה מהו השבח של הבורא שהוא שומר הבטחה. הרי כל אדם אמור להתנהג כך שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג', כד'). יודגש שאין ברכת שבח באה על עצם ההבטחה שהיא אכן חסד גמור, אלא על שמירת ההבטחה, וזו הרי מחויבת בדין, ולא זוקקת ברכה מיוחדת? אחת התשובות היא, שאכן עצם קיום ההבטחה אינו מחייב שבח וברכה. אבל אפשר לקיים הבטחה בצמצום ובקמצנות, ואפשר לקיים הבטחה ברוחב לב ובטוב עין. ההפרש בין שניהם, מחייב ברכה מיוחדת. ההבטחה שניתנה לאברהם היתה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו', יג'-יד'). למעשה, היו בני ישראל במצרים רק רד"ו שנים (רש"י בראשית מב', ב') ועבדו רק מאה ושמונה עשרה שנה (פרקי דר"א מ"ח). את שנות הגלות מתחילים כידוע מהולדת יצחק, וקושי השעבוד המיר את העבודה הקשה. {פרוט כל הענין לאור עקרון "הנבואה הנזילה" מוסבר בספרי "יונה - נבואה ותוכחה" עמ' 199 – 206}. על היישום המעשי, הקל והנוח של ההבטחה, מגיעה לקב"ה תודה מיוחדת. גם אם עצם קיום ההבטחה היה צפוי.

ועל דרך הסוד: החסד והאמת רומזים לדברי ר' חיים ויטאל "שנים אנשים מרגלים חרש - הם משורשי הגבורות ... שנמתקו בכבוש הארץ, לכן הלכו בית אשה זונה שהיא לילית, הקליפה קשה למתקה. ותיכף נמתקה כי נפלה אימתה עליה" (לקוטי תורה יהושע ב' ) האמת היא הדין והחסד הוא המתקתו. רחב הזונה שהיתה בשפל המדריגה – נשאה ליהושע ויצאו ממנה שמונה נביאים כהנים – זו היא המתקת הדינים של חסד ואמת.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך