תנ"ך על הפרק - בראשית יח - את מי רצה אברהם אבינו להציל - את סדום או את כל הערים? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

בראשית יח

18 / 929
היום

הפרק

ביקור המלאכים אצל אברהם, תפילת אברהם על סדום

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

את מי רצה אברהם אבינו להציל - את סדום או את כל הערים?

הקדמה

אחרי שד' גילה לאברהם אבינו שהוא עומד להשמיד את סדום ועמורה, ביקש אברהם להציל את המקום בזכות חמישים צדיקים, וכאשר הוא הבין שאין שם חמישים צדיקים, ביקש בזכות פחות צדיקים, עד שלבסוף ביקש להציל עיר אחת בלבד בזכות עשרה צדיקים, וגם בכך לא הצליח (יח, כג-לג ורש"י שם).

יש לברר את מי ביקש אברהם אבינו להציל, שכן אברהם ביקש: "אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה" (יח, כד), משמע לכאורה שהוא ביקש להציל רק עיר אחת, כנראה היא סדום, כמו שמשמע בסמוך, אבל מצד שני מדבריו האחרונים: "האף תספה ולא תשא למקום, למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה", אפשר להבין שאברהם ביקש להציל את כל המקום, כלומר את כל חמש הערים. שכן אם כוונתו היתה להציל רק את סדום, היה יכול אברהם לקצר בדבריו ולומר: "האף תספה ולא תשא לה", כמו שאמר בסוף דבריו: "למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה"! וכן משמע מתשובת ד': "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם" (יח, כו).

נשאלת אם כן השאלה: את מי ביקש אברהם להציל – את סדום לבדה, או את כל חמש הערים? בדבר זה נחלקו המפרשים.

כיון שבשיטת רש"י יש להאריך יותר מאשר בשיטות שאר המפרשים, היא תובא אחריהן.

א. שיטת הרמב"ן: אברהם ניסה להציל את כל הערים

הרמב"ן (יח, כד) הביא את דברי רש"י, ודן בדבריו (כפי שיובא בסמוך), וסיים: "ודרך פשט הכתובים סלולה, שאמר תחילה חמישים, לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד, וחזר ופחת כמו שיכול, ולהציל הכל היה אומר".

לפי הרמב"ן ביקש אברהם אבינו להציל את כל חמש הערים בזכות הצדיקים ששם, בכל בקשותיו, בין בחמישים ובין בעשרה.

ב. שיטת הראב"ע: אברהם ניסה להציל רק את סדום

הסבר אחר בבקשות אברהם, הפוך משיטת הרמב"ן כתב הראב"ע (יח, כד): "ולא תשא למקום – למקום הוא סדום. כי בעבורו נגש אברהם להציל את לוט" (יד, יד). וכן כתב הראב"ע שם בהמשך (פסוק כט): "ויש אומרים: למה לא הפחית מעשרה? בעבור היות שנים בכל עיר, כי חמש ערים היו. וזה איננו נכון, בעבור שאמר 'בסדום' לבדה".

אם כן לפי הראב"ע ביקש אברהם כבר בבקשתו הראשונה להציל רק את סדום.

ג. שיטת רש"י: בבקשתו הראשונה ניסה אברהם להציל את כל הערים, אבל בבקשתו האחרונה ניסה להציל רק עיר אחת

רש"י כתב שיטה אמצעית בין שיטת הרמב"ן לבין שיטת הראב"ע בהסבר בקשות אברהם אבינו על הצלת הערים, וזו לשונו:

כד. אולי יש חמשים צדיקים – עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמישה כרכים יש.
כו. אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום – לכל הכרכים. לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב.
כח. התשחית בחמשה – והלא הן תשעה לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם.
כט. אולי ימצאון שם ארבעים – וימלטו ארבעה כרכים, וכן שלושים יצילו שלושה מהם, ועשרים יצילו שנים מהם, ועשרה יצילו אחד מהם.
לב. אולי ימצאון שם עשרה – על פחות לא ביקש, אמר: דור המבול היו שמונה צדיקים, נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צירוף כבר ביקש ולא מצא.

הרמב"ן (יח, כד) הביא את דברי רש"י ושאל עליהם שתי שאלות:

  1. ואני תמה: אם כן מה התפילה והתחינה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם: 'אל נא יחר לאדני' (פסוקים ל, לב), ו'הנה נא הואלתי' (פסוקים כז, לא)? והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה, והשלושים והעשרים יצילו לפי חשבון, כאשר החמישים יצילו חמש!
  2. וכן מה שאמר כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא, והלא לארבעים וחמישה היה מבקש הצירוף, ולא היו שם ארבעים וחמישה, אבל תשעה אולי ימצאון שם!

הרמב"ן ענה על שאלותיו:

1. "והנה דעת הרב [- רש"י] לומר שהרבים ראויים להצלה גדולה, יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת, כמו שאמרו [בתורת כהנים בפרשת בחקותי על הפסוק "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו" (כו, ח): וכי כך הוא החשבון?! והלא לא היה צריך לומר אלא: 'ומאה מכם שני אלפים ירדפו'! אלא] 'אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה'.

2. והנה הודה הקב"ה שיצילו ארבעים וחמישה בצירוף צדיקו של עולם כל הכרכים, כאילו היו חמישים שלמים, ומעתה כשיהיו ארבעים צדיקים מצילין ארבעה, אף בצירוף הצדיק יתעלה ינצלו, וכן השלושים והעשרים והעשרה, שכבר הודה בצירוף הזה. ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמישה שהם רבים, ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין, כמו שאמרנו! צדקת ד' ראויה היא להצטרף ולהציל, כיון שהודה שלא יבדיל בין רב למעט, זה דעת הרב".

אבל אף על פי שהרמב"ן הסביר את דברי רש"י, הוא חלק עליו, כפי שהובא לעיל, וסיים: "ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר".

מדוע לא פירש רש"י כמו הרמב"ן?

על דברי הרמב"ן "ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר", ענה ה"שפתי חכמים" (פסוק לב אות נ): "ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב 'לא אעשה' (פסוקים כט-ל), ולפעמים כתיב 'לא אשחית' (פסוקים כח, לא-לב). אלא ודאי הכי קאמר:

דמתחילה שביקש על ארבעים וחמישה, על ידי צירוף על חמישה כרכים, כתיב: 'לא אשחית' (פסוק כח), רצה לומר [לא אשחית] אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם, כיון דעל ידי צירוף הוא.

וכשביקש אחר כך על ארבעים, בלא צירוף, על ארבעה כרכים, כתיב: 'לא אעשה' (פסוק כט), משמע לא אעשה לגמרי, אפילו יסורין לא אביא עליהם.

וכן גבי שלושים נמי כתיב: 'לא אעשה' (פסוק ל), כיון דבלא צירוף היה.

ואחר כך, כשביקש על עשרים ועל עשרה, כתיב 'לא אשחית' (פסוקים לא-לב) בשניהם, משמע: אבל יסורין אביא, אף על פי שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא חמישה, והשלושה מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד עשרה בלא צירוף, כתיב: 'לא אשחית', אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע, ואחר כך על שלושה, ואחר כך על שנים, ואחר כך על אחד".

כיצד יענה הרמב"ן על הוכחת ה"שפתי חכמים"?

כיצד יענה הרמב"ן על הוכחת ה"שפתי חכמים"? ניתן לענות על כך על פי מה שכתב ה"משך חכמה". ה"משך חכמה" לא הביא את דברי הרמב"ן, אבל הסביר אחרת את שינויי הלשונות "לא אעשה" ו"לא אשחית", ועל פי דרכו ניתן להסביר את שיטת הרמב"ן. וכך כתב (יח, כח):

"הנה בהנך מניני דלקמן, בארבעים ושלושים, אמר: 'לא אעשה' (פסוקים כט-ל), שלא יתחיל להרע כלל, אבל בעשרים ועשרה, שהמנין מועט, אמר: 'לא אשחית' (פסוקים לא-לב), אבל לעשות איזה עונש יעשה, שרק שלא להשחית יגנו.

אולם מה שאמר: 'לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה' (פסוק כח), בזה יש דבר גדול: כי החטא יגדל לפעמים מצד החשבון. כי יש דין ויש חשבון, ששוקל בדבר שהיה יכול לעשות מצוה, ועשה עבירה תמורתה, ונידון גם על זה. וכיון שיש תשעה, והעשירי שמשלים נוטל שכר כולם, אם כן החטא גדול שלא נתעורר אחד להשלים לעשרה להיות עדת צדיקים. ולכן מצד החשבון גדול העונש, ולכן לא ישחית, אבל ייסר אותם על שלא נתעוררו להשלים לעשרה. אבל בארבעים, שהיה חסר לכל עיר שני אנשים, אם כן כל אחד בפני עצמו יאמר כי אין בהימנעו כל כך חיסרון, כי אף אם יצדק, גם כן יחסר לעשרה, ולכן אמר: 'לא אעשה'".

ראשית יש לשים לב שדברי ה"משך חכמה" ש"בארבעים, שהיה חסר לכל עיר שני אנשים", אינם כפירוש רש"י, שכן לפי רש"י בארבעים לא היה חסר לכל עיר אף לא איש אחד, אלא הבקשה היתה על ארבע ערים ולא על חמש.

כמו כן דברי ה"משך חכמה" אינם כפירוש ראב"ע, שכן לפי ראב"ע לא שייך לומר "היה חסר לכל עיר", שכן כל הבקשות היו רק על עיר אחת, היא סדום, אלא הם כפירוש הרמב"ן.

ה"משך חכמה" הסביר מדוע יש שינוי בלשונות בין ארבעים ושלושים לבין עשרים ועשרה: "אבל בעשרים ועשרה, שהמנין מועט, אמר: 'לא אשחית' (פסוקים לא-לב), אבל לעשות איזה עונש יעשה, שרק שלא להשחית יגנו", וכוונתו היא שבעשרים ובעשרה יש פחות מחצי מנין צדיקים לכל עיר, ולכן הם יכולים להציל רק מהשחתה, אך הם לא יביאו הצלה גמורה! כאמור, דברי ה"משך חכמה" הם לפי הרמב"ן, ולפי הסברו מבואר שינוי הלשונות, ולא קשה עליו הוכחת ה"שפתי חכמים".

סיום

כמה גדול כח הצדיקים, שבזכותם נמנעת הפורענות, וככל שמספר הצדיקים גדל כך כחם גדול יותר, להציל יותר אנשים.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך