מדוע לא אמר ד' רק: "אנכי ד' אלקיך", אלא גם: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"?
א. הסבר הרמב"ן ומפרשים נוספים
כתב הרמב"ן:
הדבור הזה מצות עשה. אמר: 'אנכי ד'', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ד', והוא אלקים להם, כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר: 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם. וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו. ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר: 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' (לעיל ט, יד). וזה טעם 'אשר הוצאתיך', כי הם היודעים ועדים בכל אלה.
וטעם 'מבית עבדים' – שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה. ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה ד' הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם: 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' (ויקרא כה, נה)".
עיין גם בספר החינוך מצוה כה (גם במהדורות מוסד הרב קוק), ובספר הכוזרי מאמר ראשון סימנים יא-כה, וברבנו מנוח על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ו, וב"ערוך השולחן" אורח חיים סימן תע"ג סעיף כב.
בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) הסביר הרמב"ן את חשיבות זכירה זו, שביציאת מצרים התברר לישראל ולמצרים בצורה מוחלטת שכל הכפירה כולה הבל, כי בעשר המכות הוכח שהקב"ה ברא את העולם ויכול לשנותו, ומשגיח על בני האדם, ומשלם שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים:
לכן יאמר הכתוב במופתים: 'למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ' (שם ח, יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר: 'למען תדע כי לד' הארץ' (שם ט, כט), להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין. ואמר: 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' (שם ט, יד), להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו. כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה.
הוסיף הרמב"ן שלכן צריך לזכור את יציאת מצרים בכל יום:
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שם יב, טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו: 'אמת ויציב דאורייתא' (ברכות כא ע"א), ממה שכתוב: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז, ג), ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים.
גם הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע (פ"א ה"ג) כתב שמצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה.
ב. הסבר הסמ"ק והכוזרי
הסבר אחר כתב הסמ"ק במצוה א':
לידע שאותו שברא שמים וארץ, הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, כדכתיב: 'אנכי ד' אלקיך' (שמות כ, ב)... והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו את כל הנפלאות... ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת לא ע"א) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?' והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'... הכי קאמר: כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ד' אלקיכם, ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב: 'ושב וקבצך מכל העמים' (דברים ל, ג).
כעין זה כתב גם בספר הכוזרי (ג, יא בסופו):
ואם יביאהו השטן לידי יאוש באמרו: 'התחיינה העצמות האלה'? (יחזקאל לז, ג), כי מאד נמחה רשמנו בין הגויים, וזכרנו נשכח, כמה שנאמר: 'יבשו עצמותינו, ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו' (שם, יא) - יחשוב על נס יציאת מצרים, ועל כל מה שנאמר ב'כמה מעלות טובות למקום עלינו', ואז לא יפלא בעיניו איך נשוב לקדמתנו
(תרגום אבן שמואל).
ועיין גם ברשב"א בפירושי ההגדות לברכות יב ע"ב (הובאו גם ב"עין יעקב" שם) שכתב על ענין זכירת יציאת מצרים: "ועוד שנתחזק בנפשותינו מדת הביטחון חוזק רב", ונראה שכוונתו ככוזרי וכסמ"ק.
וכן כתב מהר"ם חגיז בספר 'אלה המצוות' במצוה כא: "שהוא עתיד לגאול אותנו על ידי נביא, כאשר גאל את אבותינו על ידי משה רבינו עליו השלום". ועיין עוד ברבנו מנוח על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ו, וב"עבודת הקודש" לחיד"א בקונטרס "כף אחת" סימן כה בזכירה הראשונה.
על פי המתבאר כאן יש לענות על שאלה נוספת: בפרשת ציצית שבקריאת שמע אנו מזכירים את יציאת מצרים, ומדוע אם כן נתקנה הזכרת יציאת מצרים פעם נוספת בסוף התפילה?
שאלה זו שאל בפירוש "עיון תפילה" שבסידור "אוצר התפילות" (עמוד רכז) וענה: "אף על פי שכבר הזכרנו אותה בקריאת שמע של שחרית שתי פעמים, ובקריאת שמע של ערבית שתי פעמים, נזכירנה עוד פעם ביום, כדי לקבוע ולחזק בלבנו את האמונה והביטחון שגואלנו חזק, ד' צב-אות שמו, ומי שגאל את אבותינו ממצרים, הוא יגאל אותנו בקרוב".
כלומר: ההזכרה הראשונה של יציאת מצרים מטרתה חיזוק האמונה בד', בהשגחתו וביכולתו, ואילו ההזכרה השניה מטרתה חיזוק האמונה בגאולה העתידה!