תנ"ך על הפרק - יהושע ז - חטא עכן ותשובתו המיוחדת / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ז

194 / 929
היום

הפרק

מעילת עכן בחרם ותוצאותיה, מלחמת ישראל בעי וכשלונם

וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו׃וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ׃חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם׃וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר־יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים׃וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לִשְׁבָטָ֑יו וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט יְהוּדָֽה׃וַיַּקְרֵב֙ אֶת־מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי׃וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן־כַּרְמִ֧י בֶן־זַבְדִּ֛י בֶּן־זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ואראהוָאֵ֣רֶאבַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים׃וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

חטא עכן ותשובתו המיוחדת

הקדמה

יש לשאול שאלות רבות על הפרשה, ומאמר קצר זה יעסוק רק במספר קטן של שאלות: שאלה אחת כללית, שאלה אחת של הבנת מלים, וארבע שאלות של אריכות לשון.

השאלה הכללית היא: כיצד יתכן שעכן העיז לקחת מהחרם אחרי שהוא ראה את הניסים הגדולים של בקיעת הירדן והפלת חומות יריחו?

השאלות של ההבנה ואריכות הלשון הן על פסוקים י"ט-כ"א.

כך נאמר בפסוקים שם:

יט. ויאמר יהושע אל עכן: בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל, ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית. אל תכחד ממני.
כ. ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לד' אלקי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי.
כא. וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה, ומאתים שקלים כסף, ולשון זהב אחד, חמשים שקלים משקלו, ואחמדם ואקחם, והנם טמונים בארץ בתוך האהלי, והכסף תחתיה.

יש לשאול על פסוקים אלו מספר שאלות:

  1. מה פירוש הביטויים שאמר יהושע אל עכן: "בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל, ותן לו תודה"? מהו הכבוד ומהי התודה?
  2. מדוע אמר יהושע אל עכן: "בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל"? מדוע הוא לא הסתפק במלים: "בני, שים נא כבוד לד'"?
  3. מדוע אמר עכן: "אמנה אנכי חטאתי לד' אלקי ישראל"? מדוע הוא לא הסתפק במלים: "אמנה אנכי חטאתי לד'"?
  4. מדוע אמר עכן: "וכזאת וכזאת עשיתי"?
  5. מדוע אמר עכן: "וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה"? מדוע הוא לא הסתפק במלים: "וארא בשלל אדרת"?

א. מהו הכבוד?

נאמרו על כך שלושה הסברים.

1. הסבר רש"י ורוב המפרשים

כתב רש"י:

שים נא כבוד - התחיל להוציא לעז על הגורל. אמר לו: בגורל אתה בא עלי? אתה ואלעזר הכהן גדולי הדור אתם, הטל הגורל על שניכם, ויפול על האחד. אמר לו: שים נא כבוד, בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות, שבו עתידה הארץ ליחלק.

כעין זה כתב גם הרד"ק, ומקור הדברים בגמרא במסכת סנהדרין (מג ע"ב).

לפי פירוש זה נראה שהכבוד הוא כלפי הגורל, ולא מובן מדוע אמר יהושע אל עכן: "בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל"?

כתב על כך המלבי"ם:

שים נא כבוד לד' - בל תכחיש הגורל שהיה על פי ד', שזה חלול כבודו יתברך.

כלומר: כיון שד' ציוה את יהושע ללכוד את החוטא בגורל, הרי שאם היה לעז על הגורל היה בכך חילול כבודו יתברך.

נראה שזו גם כוונת ה"מצודת דוד":

כבוד לד' - כי כאשר יראו שבדין נלכדת יהיה כבוד לד'.

וזה עומק כוונת רש"י ורד"ק וחז"ל.

2. הסבר האלשיך הקדוש

הסבר אחר כתב האלשיך הקדוש:

הנה יש שני מיני כבוד: אחד, כבוד ד', אשר חלילה נתחלל על ידי נפילת ישראל בעי, כי אם לא ימצא עוון בישראל, יאמרו הגוים: 'מבלתי יכולת', חלילה, וזה הוא אם לא יתודה עכן. ויש כבוד לעכן - אם לא יתודה חטאו, שלא יִוָדָע, מה שאין כן אם יתודה - שיתבזה ונקלה לעיני כל ישראל...
אמר על דבר הכבוד: אל תפן אל כבוד עצמך המחולל, בגלותך עוונך, כי אם שים נא כבוד לד' אלקי ישראל, ולא לך, כי בגלותך האמת - הוא כבוד ד' לעיני הכל, כי יִוָדָע בעולם כי לא 'מבלתי יכולת', חלילה, עזב אתכם בעי, כי אם על עוון ישראל.

כלומר: כיון שישראל נגפו לפני אנשי העי, הרי שהיה בכך חילול כבודו של ד', כאילו ח"ו אין לו כח לנצח את אנשי העי. וכמו שאמר יהושע בפרקנו: "אהה ד' אלקים, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אֹתנו ביד האמֹרי להאבידנו, ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן. בי ד', מה אֹמר אחרי אשר הפך ישראל עֹרף לפני אֹיביו. וְיִשמעו הכנעני וכל יֹשבי הארץ, ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול" (ז-ט). ופירש רש"י: "ומה תעשה לשם גבורתך שיצא כבר, ועתה יאמרו תשש כחו". וכן פירש הרד"ק: "ומה תעשה לשמך הגדול - שיאמרו הגוים מבלתי יכולת ד', והרי שמך כאילו נתמעט אצלם". כנגד זה אמר יהושע לעכן שאם הוא יודה שהוא חטא ומעל בחרם - יהיה בכך תיקון לכבוד ד' שהתחלל, כיון שכולם ידעו שסיבת המפלה של ישראל היתה בגלל החטא, ולא בגלל חוסר יכולת וכח מצד ד' לנצח את אנשי העי, ח"ו.

3. הסבר ה"באר משה" והרב שפירא

הסבר אחר כתב ה"באר משה":

ביקש יהושע מעכן שיתודה לפני ד' יתברך על חטאתו אשר חטא, וישוב בתשובה שלמה לפני ד' יתברך, ובזה יתרבה כבוד שמים, שכן אמרו באגדת בראשית (פרק נה) על הכתוב 'תנו לד' אלקיכם כבוד' (ירמיהו יג, טז): 'עשו תשובה לפני, שאין כבוד אלא תשובה, שכן יהושע אומר לעכן: 'שים נא כבוד לד' אלקי ישראל, ותן לו תודה' (יהושע ז, יט)'.

מדוע התשובה היא כבוד ד'?

כתב מו"ר, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב", מרן הרב אברהם שפירא, במאמרו "כוחה של תשובה", בספר "מורשה" - שיחות למועדים (עמ' עד):

בעבודת הוידוי יש צד נוסף של עבודת ד'. הוידוי כולל נתינת כבוד לד'. יהושע מבקש מעכן להתוודות על חטאו ואומר לו: 'שים נא כבוד לד' אלקי ישראל, ותן לו תודה' (יהושע ז, יט). כשאדם אומר: 'אני לא צודק, אני חטאתי, ורבונו של עולם הוא הצודק' - זוהי נתינת כבוד לד'.

ב. מהי התודה?

נאמרו על כך שני הסברים.

1. הסבר הרד"ק ורוב המפרשים

כתב הרד"ק:

בני שים נא כבוד לד' - בקש ממנו שיתודה על עוונו לשני דברים:
האחד לכפרת עוונו, שתהא מיתתו כפרתו בהודאת עוונו...
והשני כדי שיודו בני ישראל בגורל... ויאמרו כי אמת הוא.

כעין זה כתב ה"מצודת דוד":

ותן לו תודה - תן הודאה שאמת הדבר שמעלת בחרם.

כלומר: "תודה" פירושה: הודאה בחטא, וידוי.

ועדיין צריך לשאול: מדוע אמר יהושע לעכן: "ותן לו תודה"? מדוע הוא לא אמר לו: "הִתְוַדֶה"? וכמו שנאמרה לשון זו בתורה בארבעה מקומות (ויקרא ה, ה; ויקרא טז, כא; ויקרא כו, מ; במדבר ה, ז)!

2. הסבר ה"באר משה"

כתב ה"באר משה":

יש לדייק בכתוב: 'ותן לו תודה' כפי שפירשו חז"ל הוא וידוי, והלא על הוידוי אמר לו במפורש: 'והגד נא לי מה עשית. אל תכחד ממני', שזה וידוי מפורט!
אלא שלמדנו מזה יסוד גדול במעלת התשובה, והוא שהוידוי צריך להיות מתוך הודאה ושבח לקב"ה, כי אחר שיתבונן וידע בגדלות הקב"ה, ויחשוב לפני מי חטא, על ידי זה תהיה החרטה והוידוי מעומק הלב.

ג. מדוע הזכירו גם יהושע וגם עכן: "ד' אלקי ישראל"?

על שאלות אלו יש לענות על פי מה שכתב המלבי"ם בפירושו לתורה (שמות כג, יז):

כבר התבאר אצלי בפירוש התנ"ך שכל מקום שיבא שם אלקים בכנוי אל ישראל, כמו: 'אלקי ישראל', או: 'אלקיך' וכדומה, מורה על הקשר והדבוק שיש לו עם ישראל ביחוד, על ידי ההשגחה המופלאת והנסים שיעשה עמהם. מה שאין כן כשמזכיר שם הויה, או שם אלקים בלא כנוי, מורה על ההשגחה הכללית.

כעין זה כתב המלבי"ם גם בפירושו לספר שופטים (ב, יב):

יש הבדל אצלי בכל מקום בין כשמזכיר שם ד' סתם, שאז ידבר עליו מצד היותו בורא העולם ומחדשו, ובין כשיזכיר שם אלקים בכינוי, כמו: 'אלקי ישראל', 'אלקי אבותם', שאז ידבר עליו מצד הקשר שיש לו עִם ישראל ועִם אבותיהם, שֶבְּחָרָם לחלקו, והשגיח עליהם בהשגחה מופלאת.

לפי זה יש להסביר שכאשר יהושע אמר לעכן: "בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל", הוא בא לרמוז לו:

הרי ראית את כל הנסים הגדולים שד' עשה לנו בבקיעת הירדן ובהפלת חומות יריחו, ואתה מבין שד' משגיח בהשגחה מיוחדת על עם ישראל, ואם כן החטא שלך חמור מאד, ועליך להתודות עליו מעומק הלב!.

הסבר זה ממשיך את מה שכתב ה"באר משה" בביאור "ותן לו תודה", שהוידוי צריך להיות מתוך התבוננות בגדלות ד', והבנה לפני מי חטא, ועל ידי זה תהיה החרטה והוידוי מעומק הלב.

ואולי יהושע גם רומז לו: כיצד יתכן שהעזת לקחת מהחרם, אחרי שראית את כל הניסים שד' עשה לנו בבקיעת הירדן, בעשור לחדש הראשון (יהושע ד, יט), ובאותו יום עצמו שבו לקחת מהחרם - בהפלת חומות יריחו?!

ועכן ענה:

אכן חטאי גדול מאד, כיון שראיתי את כל הניסים שד' עשה לנו בבקיעת הירדן ובהפלת חומות יריחו, ואף על פי כן העזתי לקחת מהחרם.

מדוע באמת לקח עכן מהחרם? על כך ענה עכן בהמשך דבריו, כפי שיתבאר.

ד. מדוע אמר עכן: "וכזאת וכזאת עשיתי"?

נאמרו על כך שני פירושים: אחד על פי הפשט, ואחד על פי הדרש הקרוב לפשט.

1. פירוש הרד"ק על פי הפשט

כתב הרד"ק:

וכזאת וכזאת עשיתי - פירושו לפניו: 'וארא בשלל'.

כלומר: עכן האריך בלשונו ואמר: "כזאת וכזאת עשיתי", כיון שהוא לקח מספר חפצים, והוא הטמין אותם במקומות שונים, וכהקדמה לפירוט של כל הדברים שהוא עשה הוא אמר: "כזאת וכזאת עשיתי".

2. פירוש רש"י והרד"ק על פי הדרש

פירוש אחר כתב רש"י:

וכזאת וכזאת עשיתי - גם בחרמים אחרים בימי משה, שנאמר: 'והחרמתי את עריהם' (במדבר כא, ב).

כעין זה כתב גם הרד"ק:

ורז"ל דרשו כי מעל עכן בשלושה חרמים: שנים בימי משה, ואחד בימי יהושע, שנאמר: 'כזאת וכזאת עשיתי' והתודה עתה על שלשתן.
ויש אומרים: בארבעה - שלושה בימי משה: חרמו של כנעני מלך ערד, וחרמו של סיחון ועוג, וחרמו של מדין. בכנעני - שכתוב בו: 'והחרמתי את עריהם' (במדבר כא, ב), ובמדין שנתנו הזהב קדש לד' (שם לא, מח-נד), בסיחון ועוג, אף על פי שכתוב בו: 'בזונו לנו' (דברים ג, ז), אי אפשר שלא הקדישו מן השלל לד'.

כעין זה כתבו מפרשים נוספים (האברבנאל, האלשיך הקדוש, וה"מצודת דוד"), ומקורם בגמרא במסכת סנהדרין (מג ע"ב).

עוד הוסיף הרד"ק על פי הגמרא שם:

ואמרו: מפני מה לא נענש בימי משה על שעבר בימי משה?
מהם אמרו שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן. פירוש: לא ענש בגלוי, שנאמר: 'הנסתרות לד' אלקינו' (דברים כט, כח), ומהם אמרו כי לא ענש על הנסתרות לעולם, שנאמר: 'עד עולם', ועכשיו שענש על הנסתרות בגלוי - לפי שלא היו נסתרות, שהרי היו יודעים בו בניו ובנותיו.

ה. כיצד יתכן שעכן העיז לקחת מהחרם?

על השאלה הזו ענה המלבי"ם בהסברו לאריכות הלשון בפסוקים כ-כא:

'אמנה אנכי חטאתי' - בחרם זה, 'וכזאת וכזאת עשיתי' - בחרמות אחרים בימי משה.
והנה בא להצדיק את עצמו מכמה טעמים:
א) שכבר היה רגיל בעבירה זו, ונעשה לו כהיתר, ועל זה אמר: 'וכזאת וכזאת עשיתי'.
ב) 'וארא בשלל' - יען חשבתי אחר שהוא שלל מותר לקחתו, וכן אמרו חז"ל (בתנחומא מסעי אות ה שהובא ברש"י כאן): ראיתי מה שנאמר בתורה: 'ואכלת את שלל אויביך' (דברים כ, יד).
ג) שהיתה 'אדרת שנער' - של מלך בבל, שהוא ממדינה אחרת, וחשב שלא החרים יהושע רק ממון יריחו, לא של בן מדינה אחרת.
ד) 'טובה' - ויצרו השיאו לחמוד אותה.
ה) 'ומאתים שקלים כסף ולשון זהב' - וחשב כי המתכות אינם בכלל, אחר שבלתי עומדים להשרף, רק אוצר ד' יבוא, ועבר רק על לאו דמעילה.
ו) 'והנם טמונים באהלי' - ולא השתמש ולא נהנה מהם, ובזה לא מעל גם כן, כי בזהב שאינו נפגם אינו מועל עד שיהנה בשוה פרוטה, כמבואר ברמב"ם בהלכות מעילה (פ"ו), ופה לא נהנה ולא פגם, וזהו שאמר: 'והכסף תחתיה' - תחת האדרת, מכוסה, ולא נפגם.

אם כן מתוך שעכן כבר חטא פעם ופעמיים ולא נענש, וגם עם ישראל לא נענש אז, התרגל עכן לחטוא, כיון שעבירה גוררת עבירה, ומתוך כך הוא גם ניסה למצוא הצדקות הלכתיות למעשיו, שעל חפצים אלו לא חל החרם ומותר לו לקחתם, אף על פי שהוא ראה את כל הניסים שד' עשה בבקיעת הירדן ובהפלת חומות יריחו!

אבל כמובן שכל ההצדקות הללו לא היו נכונות, ואסור היה לו לקחת שום דבר מיריחו אחרי שיהושע החרים אותה.

סיכום

א. על השאלה מהו הכבוד נאמרו שלושה הסברים:

  1. לפי רש"י ורוב המפרשים: כיון שד' ציוה את יהושע ללכוד את החוטא בגורל, הרי שאם היה לעז על הגורל היה בכך חילול כבודו יתברך.
  2. לפי האלשיך הקדוש: כיון שישראל נגפו לפני אנשי העי, הרי שהיה בכך חילול כבודו של ד', כאילו ח"ו אין לו כח לנצח את אנשי העי. כנגד זה אמר יהושע לעכן שאם הוא יודה שהוא חטא ומעל בחרם - יהיה בכך תיקון לכבוד ד' שהתחלל.
  3. לפי ה"באר משה" והרב שפירא: התשובה היא כבוד ד', שהאדם אומר: "אני לא צודק, אני חטאתי, ורבונו של עולם הוא הצודק".

ב. על השאלה מהי התודה נאמרו שני הסברים:

  1. לפי רוב המפרשים: התודה היא וידוי.
  2. לפי ה"באר משה" התודה היא וידוי, אבל היא צריכה להיאמר מתוך הודאה ושבח לד', שידע את גדלות ד' ויתודה מעומק הלב.

ג. יהושע אמר לעכן: "בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל", כדי לרמוז לו: "הרי ראית את כל הנסים הגדולים שד' עשה לנו בבקיעת הירדן ובהפלת חומות יריחו, ואתה מבין שד' משגיח בהשגחה מיוחדת על עם ישראל, ואם כן החטא שלך חמור מאד, ועליך להתודות עליו מעומק הלב"!

גם עכן ענה: "אכן חטאי גדול מאד, כיון שראיתי את כל הניסים שד' עשה לנו בבקיעת הירדן ובהפלת חומות יריחו, ואף על פי כן העזתי לקחת מהחרם".

ד. על השאלה מדוע אמר עכן: "וכזאת וכזאת עשיתי" נאמרו שני הסברים:

  1. לפי הרד"ק על פי הפשט: הפירוט מופיע בפסוק הבא.
  2. לפי הדרש הקרוב לפשט עכן התודה שהוא מעל בחרמים נוספים בימי משה.

ה. על השאלה כיצד יתכן שעכן לקח מהחרם הסביר המלבי"ם שעכן ענה בהמשך דבריו שהיו לו הוראות היתר, והוראת ההיתר העיקרית היתה שמתוך שהוא כבר מעל בחרמים הקודמים, העבירות הללו גררו את המעילה בחרם הנוכחי, למרות ראיית כל הניסים.

ו. עכן הִתְוַדָה ויש לו חלק לעולם הבא!

עכן, כאמור, התודה, ונענש במיתה, כמו שד' ציוה, וכמו שמפורש בהמשך הפסוקים (כד-כו), אבל מלמדים אותנו חז"ל שוידויו כיפר לו, ויש לו חלק לעולם הבא!

1. דברי המשנה במסכת סנהדרין

כך אמרו חז"ל במשנה במסכת סנהדרין (פ"ו מ"ב, דף מג ע"ב):

היה רחוק [היוצא להיסקל] מבית הסקילה כעשר אמות - אומרים לו: 'הִתְוַדֶה', שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושע: 'בני, שים נא כבוד לד' אלקי ישראל ותן לו תודה' (יהושע ז, יט). 'ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה אנכי חטאתי לד' אלקי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי' (שם, כ). ומנין שכיפר לו וידויו? שנאמר: 'ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ד' ביום הזה' (שם, כה) - ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא.

2. דברי המדרש בויקרא רבה

במדרש ויקרא רבה (ט, א) הוסיפו על מה שנאמר במשנה, ודרשו את הפסוק בספר תהלים (נ, כג) "זֹבֵחַ תודה יְכַבְּדָנְנִי, וְשָׂם דרך אַרְאֶנּוּ בְּיֶשַע אלקים", על תשובתו של עכן. כך אמרו שם:

'זובח תודה יכבדנני' - זה עכן, שזבח את יצרו בתודה.
הדא הוא דכתיב: 'בני שים נא כבוד לד' אלקי ישראל, ותן לו תודה'.
[כלומר: חז"ל דרשו גזרה שוה באגדה: המלה "תודה" שנאמרה בעכן, מול המלה "תודה" שנאמרה בתהלים, ולמדו שהפסוק בתהלים מתיחס לעכן].
'וְשָׂם דרך' - שהראה לשבים את הדרך.
'אראנו בישע אלקים' - הדא הוא דכתיב: 'ובני זרח: זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע, כלם חמשה' (דהי"א ב, ו).
'זמרי' - ר' יהושע בן לוי אמר: זה עכן, ולמה קוראו 'זמרי'? שעשה כמעשה זמרי.
ורבנן אמרי: שנזמרו ישראל על ידו.
איתן - זה אברהם אבינו, על שם: 'משכיל לאיתן האזרחי' (תהלים פט, א).
'הימן' - זה משה, שנאמר: 'בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר יב, ז).
רבי שמואל בר נחמן אמר זה עכן, על שם: 'אמנה אנכי חטאתי' (יהושע ז, כ).
'כלכל' - זה יוסף, על שם: 'ויכלכל יוסף' (בראשית מז, יב).
'ודרדע' - זה דור המדבר, שכולו דעה.
'כלם חמשה' וכי אין אנו יודעים שכולם חמשה? אלא מלמד שאף עכן היה עמהן לעולם הבא.
וכן אמר יהושע: 'יעכרך ד' ביום הזה' - היום הזה אתה עכור, ואין אתה עכור לעתיד לבוא.

מדברי המדרש למדנו שלא רק שלעכן יש חלק לעולם הבא, אלא שיש לו חלק בעולם הבא עם הצדיקים הגדולים: אברהם אבינו ומשה רבנו ויוסף הצדיק!

והוסיפו חז"ל ואמרו שעכן הראה לשבים את הדרך לשוב בתשובה, ושכל השב בתשובה יזכה לשבת עם הצדיקים בעולם הבא!

סיום: עכן תיקן את תפילת "על כן נקוה לך"!

כתב בספר "סדר היום"  בכוונת "עלינו לשבח":

ויאמר 'עלינו לשבח', וצריך לאומרו מעומד, וצריך לאומרו בכוונה גדולה. ויש בו כמה סודות ורמזים, וכוחו גדול... ויהושע תיקן זה השבח הגדול כשכבש את יריחו, ואמרו שבע פעמים ישר והפוך, ובו הפיל שבע חומות שהיו ליריחו, והוא מסוגל לכל דבר וענין מצרה וצוקה שלא תבוא ולא תהיה, לומר אותו ישר והפוך.
ושם יהושע רמוז בו בתחילת ענינים, ומרוב ענוותנותו לא רמז שמו שלם, כי אם: 'הושע', ולא חתמו כסדרו, אלא למפרע, באופן זה: ע' של 'עלינו', ש' 'שלא שמנו', ו' 'ואנחנו משתחוים', ה' 'הוא אלקינו'. וצריך לכוון בו קבלת עול מלכות שמים ויחודו ואלקותו.
וכמו שיש בפסוק 'שמע ישראל' ע' רבתי וד' רבתי: ע' של 'שמע', ד' של 'אחד', לרמוז שצריך להעיד על יחודו יתברך ויתעלה, כן רמוז בשבח הזה שמתחיל בעי"ן ומסיים בדלי"ת: 'עלינו לשבח', 'אין עוד'.
ואחר כך יאמר: 'על כן נקוה לך ד' אלקינו', שהוא מענין מלכויות, להמליך יוצרנו עלינו, והוא קרוב לשבח שב'עלינו לשבח', ורמוזה בו גם כן ע"ד שמתחיל בעי"ן 'על כן', ומסיים בדלי"ת 'ולעולמי עד תמלוך בכבוד'.
ורמוז בתחילת תיבותיו: ע' כ' ן' - 'על כן נקוה'. ואפשר שהוא [עכן!], כשהצדיק עליו את הדין וידע שחטא, ואמר בתפילתו שמהרה: 'יעביר גלולים מן הארץ, להפנות אליך כל רשעי ארץ'. והענין הוא שיסיר לב האבן מבשרנו אשר הוא מתענו ומכשילנו מעבודת הא-ל יתברך ויתעלה, ויבוא זמן שכולם יכירו וידעו את ד', 'ומלאה הארץ דעה את ד'', ויתן בנו לב בשר, שלא נשוב עוד לכסלה ולמכשול עוון. וקיבל עליו [עכן!] עול מלכות שמים קודם מיתתו, ולכן אמר לו יהושע שבאותה מיתה נתכפרו כל עוונותיו, וזכה לעולם הבא, כדכתיב: 'יעכרך ד' היום הזה' - היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעולם הבא.

עכן, שהרשיע כל כך, וגרם נזק לכל עם ישראל, והתחצף כלפי יהושע, כמו שלמדנו (בפ"א סעיף 1), זכה לחזור בתשובה שלמה, וזכה לתקן תפילה, שהיא צמודה לתפילה שתיקן יהושע, וכל עם ישראל אומר אותה שלש פעמים בכל יום! והיא עוסקת בכך שכל העולם כולו יכיר בד' ולא יחטא!

כלומר: כשם שהוא הכיר בחטאו והתודה עליו, כך כל העולם יכיר בד' ולא יחטא! כמה גדולה ועמוקה היתה תשובתו!

ד' יזכנו להתבונן בכל חסדיו וניסיו הגדולים, ולא לחטוא עוד, ועל מה שחטאנו - לחזור בתשובה שלמה, ולהיות דבוקים בו בעולם הזה ובעולם הבא.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך