תנ"ך על הפרק - יהושע ז - מדוע נענשו כל ישראל על חטאו של עכן? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע ז

194 / 929
היום

הפרק

מעילת עכן בחרם ותוצאותיה, מלחמת ישראל בעי וכשלונם

וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו׃וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ׃חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם׃וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃קֻ֚ם קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם וְאָמַרְתָּ֖ הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָ֑ר כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם׃וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר־יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר־יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים׃וְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ כִּ֤י עָבַר֙ אֶת־בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְכִֽי־עָשָׂ֥ה נְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּשְׁכֵּ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לִשְׁבָטָ֑יו וַיִּלָּכֵ֖ד שֵׁ֥בֶט יְהוּדָֽה׃וַיַּקְרֵב֙ אֶת־מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי׃וַיַּקְרֵ֥ב אֶת־בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן־כַּרְמִ֧י בֶן־זַבְדִּ֛י בֶּן־זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ואראהוָאֵ֣רֶאבַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכֳּרְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים׃וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב יְהוָ֖ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע נענשו כל ישראל על חטאו של עכן?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ד' בבני ישראל.
ב. וישלח יהושע אנשים מיריחו, העי אשר עם בית און, מקדם לבית אל, ויאמר אליהם לאמר: עלו ורגלו את הארץ, ויעלו האנשים וירגלו את העי.
ג. וישבו אל יהושע ויאמרו אליו: אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי, אל תיגע שמה את כל העם, כי מעט המה.
ד. ויעלו מן העם שמה כשלשת אלפים איש, וַיָנֻסוּ לפני אנשי העי.
ה. ויכו מהם אנשי העי כִּשְלֹשים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים, ויכום במורד, וימס לבב העם ויהי למים.
ו. ויקרע יהושע שמלֹתיו, ויִפֹּל על פניו ארצה לפני ארון ד' עד הערב, הוא וזקני ישראל, ויעלו עפר על ראשם.
ז. ויאמר יהושע: אהה ד' אלקים, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אֹתנו ביד האמֹרי להאבידנו, ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן.
ח. בי ד', מה אֹמַר אחרי אשר הפך ישראל עֹרף לפני אֹיביו.
ט. וְישמעו הכנעני וכל יֹשבי הארץ, ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול.
י. ויאמר ד' אל יהושע: קֻם לָךְ, למה זה אתה נֹפל על פניך.
יא. חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם.

יש לשאול: הרי רק עכן חטא, כפי שכתוב במפורש בפסוק א', וכפי שמתברר באריכות בכל החצי השני של הפרק (יד-כו), ומדוע גם בפסוק א' וגם בפסוק י"א מיוחס החטא לכל עם ישראל, ומתוך כך גם היה חרון אף ד' על עם ישראל?

שאלה מעין זו כבר שאלו האברבנאל והמלבי"ם.

כך שאל האברבנאל בשאלתו הראשונה:

אם עכן חטא בלקחו מן החרם - למה חרה אף ד' בישראל, אשר לא חטאו ולא ידעו ממנו דבר?

וכך שאל המלבי"ם בשאלתו הראשונה:

עכן לקח מן החרם, ואיך מעלו בני ישראל מעל? האיש אחד יחטא ועל כל עדת ישראל יקצוף?

א. הסבר הרד"ק וה"מצודת דוד"

לפני שנראה את דברי האברבנאל והמלבי"ם, נראה תחילה את דברי הרד"ק.

לפני נפילת חומת יריחו אמר יהושע אל כל ישראל:

ורק אתם שִמְרוּ מן החרם, פן תחרימו ולקחתם מן החרם, ושמתם את מחנה ישראל לחרם, ועכרתם אותו.
(ו, יח)

כתב הרד"ק שם:

שִמרו מן החרם - שִמְרו עצמכם, ושִמְרו איש את אחיו. ומפני זה אמר: 'חטא ישראל' (ז, יא), מפני שלא נתנו עיניהם שלא יקח אדם משלל העיר דבר.

כלומר: כיון שיהושע ציוה אותם שישמרו זה את זה שאף אחד לא יקח מן החרם, ועכן לקח מן החרם - נחשב החטא כחטא של כל ישראל!

כעין זה כתב ה"מצודת דוד" בפרקנו על פסוק א':

וימעלו בני ישראל מעל בחרם - על שלא שמרו זה את זה, מעלה עליהם הכתוב כאילו כולם מעלו.

וכן כתב ה"מצודת דוד" בפרקנו על פסוק י"א:

חטא ישראל - אף שהאיש אחד חטא, מכל מקום על שלא שמרו זה את זה מעלה עליהם הכתוב כאילו כולם חטאו.

ב. שאלות הרלב"ג והאברבנאל

על גבי דברי הרד"ק (וה"מצודת דוד") שאל הרלב"ג:

וכבר יספק מספק ויאמר: איך יתכן זה בחק המשפט האלקי לענוש על חטא עכן בני ישראל? וכבר ציותה התורה שלא ימותו האנשים, כי אם איש על חטאו ימות (דברים כד, טז)!... ואמנם מה שנשאר מן הספק הוא מה שנזכר מענין עכן, שחטא, ונענשו על חטאו רבים זולתו, והוא, שחטא, לא השיגהו עונש מד' יתברך בענין ההוא!.

כלומר: אף על פי שיהושע ציוה אותם שישמרו זה את זה שאף אחד לא יקח מן החרם, ועכן לקח מן החרם, ולכן נחשב החטא כחטא של כל ישראל, אבל עדיין קשה: מדוע במלחמה על העי לא נהרג עכן, אלא נהרגו אנשים אחרים?

כעין זה שאל גם האברבנאל, בהמשך שאלתו הראשונה:

ואיך נענשו עליו האנשים שלא חטאו, ולא נענש אז עכן שחטא? וכיוצא בזה נאמר: 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף' (במדבר טז, כב). ואמר: 'אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו' (איכה ה, ז)! ואיך יהושע לא צעק על זה, אחרי שידע סבת החרון אף שהיה על חטא עכן?.

ג. תשובת הרלב"ג, האברבנאל והמלבי"ם

על שאלה זו ענו הרלב"ג, האברבנאל והמלבי"ם תשובה דומה, וכיון שדברי הרלב"ג קצת קשים, יובאו כאן רק דברי האברבנאל והמלבי"ם.

1. הסבר האברבנאל

כתב האברבנאל (על פסוקים ד-ה):

והנה זכר שיהושע שלח שם המנין היותר גדול ממה שאמרו (ד-ה), והם שלשת אלפים איש, ושהכו בהם אנשי העי כשלשים וששה איש, ומלבד מיתת אלה הרדיפום ויכום במורד, רוצה לומר במקום שפל ומורד, שהיו יורדים בו, והאויבים עליהם, ומכים בהם. וזכר שעם זה נמס לבב העם והתפעלו מאד, בחשבם שכל אנשי הארץ אריות בערכם, ולא יוכלו להם, ושכן יהיה תמיד.
ואמנם הסבה בענין הזה שקרה אליהם היא, כי זה לא היה על צד העונש. כי אם היה זאת המיתה על צד העונש, היתה מתיחסת לחוטא, ולא לאנשים נקיים. אבל לפי שאחד מן המחנה חטא בזה חטא חמור, סבב זה שתסור מהעם ההשגחה האלקית, מצד שהיה המקובץ ההוא כלו מתאחד, ולזה יהיה נעזב למקרים, ונמשך הרע וההפסד למעותדים אליו, להיותם בלתי נשמרים בהשגחתו יתברך, ולזאת הסבה מתו שם הל"ו איש, הנקיים מאותו חטא, ולא מת עכן, כי לא נמשך אותו הרע על צד העונש לראוי אליו, כי אם להעדר ההשגחה. ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה ההיא, לא מת מפני העדר ההשגחה, ומתו המסתכנים שמה, מפני חטאיהם הקודמים, או הוראת מערכתם, או הזדמנות המקרה לפי כל אחד מהרעות.
ואולם שתסור ההשגחה מהמקובץ הגדול בחטא האיש האחד אם היה ראוי אליו, הוא מבואר, לפי שהיה המקובץ כאיש אחד, וכל איש ממנו כאבר מאיברי האיש, וכמו שבהחליא אבר מן האדם יעדר בריאות אותו האיש בכללו, ככה כשיחטא האיש אחד חטא גמור, תסור ההשגחה האלקית מכלל העם והמקובץ.
אבל כאשר רצה יתברך להעניש על זה החטא, לא העניש כי אם לעכן, כמו שאבאר.
וכבר יחזק הדעת הזה מה שאמר יתברך ליהושע: 'ולא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם' (יב). הנה הִתְרָה בהסרת ההשגחה מהם.
ויִִחֵס החטא לכל העם ואמר: 'חטא ישראל' (יא), להיותו כלל מקובץ ומתאחד, וכל עוד שלא יִוָדַע החוטא יכוּנה העם כולו בחטא, כי היה כל אחד ואחד מהם בספק אם הוא החוטא, כל עוד שלא יתבאר. ועם מה שאמרתי הותרה השאלה הראשונה.

כלומר: כיון שעכן לקח מן החרם נחשב החטא כחטא של כל ישראל, ובגלל חטא זה סילק ד' את השגחתו מעם ישראל. לכן במלחמה על העי נהרגו אנשים שהיו במקום הסכנה, לא כעונש על מעשיהם, אלא מתוך סילוק ההשגחה שהיתה שומרת עליהם שהם לא יפגעו. ואף על פי כן עכן לא נהרג, מפני שהוא לא היה במקום סכנה.

2. הסבר המלבי"ם

כעין זה כתב המלבי"ם (בפסוק א):

וימעלו בני ישראל מעל בחרם - מודיע:
א) כי כל ישראל קשורים כגוף אחד, עד שכל איש ואיש מהם יחוסו אל הכלל כיחוס אבר אחד מן הַגְוִיָה אל הַגְוִיָה. וכמו שעל ידי חולי או הפסד אבר אחד, יתהוה חולי או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו מעל העם כולו, וזהו שנאמר: 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן'.
ב) שיש הבדל בין העונש הבא בפועל, ובין העונש הבא על ידי סילוק השגחה. שעת יעניש ד' בפועל - לא יעניש את הבלתי חוטא בעבור החוטא, כמו שהיה אחר כך, שנסקל עכן לבדו. לא כן העונש המסובב במקרה, על ידי שיסלק ד' את השגחתו - זה יחול על הכלל כולו. שבהיות ביניהם חוטאים - יסתיר ד' פניו מהם כולם, כמו שנאמר: 'הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם, ועל כל עדת ישראל היה קצף' (לקמן כב, כ), וכולם עלולים למקרה ופגע, עד שלפעמים יוכה הבלתי חוטא כשהיה במקום סכנה, והחוטא שלא נמצא שם - לא נפגע, כמו שנאמר שם: 'והוא איש אחד לא גוע בַּעֲוֹנוֹ'. וזהו שנאמר: 'ויחר אף ד' בבני ישראל', רוצה לומר שסילק השגחתו מהם. וכן פירש מהר"י אברבנאל.

ד. מדוע המעילה בחרם היא עבירה כל כך חמורה?

האברבנאל כאמור כתב:

אבל לפי שאחד מן המחנה חטא בזה חטא חמור, סבב זה שתסור מהעם ההשגחה האלקית". יש לשאול: מדוע חטא המעילה בחרם הוא כל כך חמור?
בפרשת עקב (דברים ז, כה-כו) נאמר: "פסילי אלהיהם תשרפון באש, לא תחמֹד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, פן תִוָקֵש בו, כי תועבת ד' אלקיך הוא. ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמֹהו, שַקֵץ תשקצנו ותעב תתעבנו, כי חרם הוא". כתב שם הנצי"ב בפירושו "העמק דבר": "והיית חרם כמהו - דבשעת מלחמה אם נמצא חרם הוא מסוכן מאד, ומעשי עכן וחרם שאול יוכיחו, דתיכף ומיד שנגעו בחרם היה קצף וסילוק שכינה מישראל.

גם בפרשת וישלח, על הפסוק:

ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: הָסִרוּ את אלהי הנכר אשר בתֹככם, והטהרו והחליפו שמלֹתיכם.
(בראשית לה, ב)

כתב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר":

...ונקרא 'חרם' ומסלק השראת שכינה, כמו שאמר ד' ליהושע: 'לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם'.

כוונת הנצי"ב לפסוקים המפורשים בפרקנו:

יב. ולא יֻכלו בני ישראל לקום לפני איביהם, עֹרף יפנו לפני אֹיביהם, כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם.
יג. קֻם קַדֵש את העם, ואמרת: התקדשו למחר, כי כה אמר ד' אלקי ישראל: חרם בקרבך ישראל, לא תוכל לקום לפני איביך עד הסירכם החרם מקרבכם.

ה. חומרת החטא של עכן בדברי חז"ל

בדברי חז"ל נאמרו דברים מופלגים על חומרת חטאו של עכן.

1. דברי הרד"ק בשם חז"ל

על הפסוק בפרקנו:

ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים, ויכום במורד, וימס לבב העם ויהי למים.
(ה)

כתב הרד"ק:

כשלשים וששה איש - אמרו רז"ל: זכות אברהם אבינו עמדה להם שם, שהרי היו חייבין על החרם, ולא הכו מהם אנשי העי כי אם שלשים וששה איש, אלא זכר להם הקדוש ברוך הוא זכות אברהם שבנה שם מזבח, שנאמר: 'בית אל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח לד'' (בראשית יב, ח).

2. דברי הגמרא במסכת סנהדרין

כעין זה אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (מד ע"ב):

לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית א-ל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט!

התפילה של אברהם בין בית אל ובין העי אינה מפורשת בתורה, אלא כך נאמר בפרשת לך לך:

ויעתק משם ההרה, מקדם לבית אל, ויט אהלֹה בית אל מים, והעי מִקֶדם, ויבן שם מזבח לד', ויקרא בשם ד'.
(בראשית יב, ח)

וכתב שם רש"י:

ויבן שם מזבח - נתנבא שעתידין בניו להיכשל שם על עוון עכן, והתפלל שם עליהם.

3. דברי רש"י על הולדת זרח

רש"י התיחס לחטאו של עכן במקום נוסף בחומש בראשית.

בפרשת וישב, בסוף פרשת יהודה ותמר (בראשית פרק ל"ח), נאמר:

כח. ויהי בלדתה ויתן יד, ותקח המילדת ותקשֹר על ידו שָני לאמר: זה יצא רִאשֹנה.
כט. ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו. ותאמר: מה פרצת עליך פרץ? ויקרא שמו פרץ.
ל. ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, ויקרא שמו זרח.

יש לשאול: מדוע האריכה התורה לתאר מה בדיוק קרה בלידת התאומים: מי הוציא את ידו ראשונה, ומי יצא ראשונה, ומה בדיוק עשתה המילדת, ומה בדיוק אמרה המילדת.

כתב שם רש"י (בפסוק ל'):

אשר על ידו השני - ארבע ידות כתובות כאן [יד, ידו, ידו, ידו], כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים שלקח: אדרת שנער, ושתי חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב אחד (יהושע ז, כא)".

כלומר: חטאו של עכן היה בעל משמעות כל כך גדולה, שלכן רמזה עליו התורה כבר בלידת אבי המשפחה!

סיום

על הפסוק "ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, ויקרא שמו זרח", כתב רש"י:

ויקרא שמו זרח - על שם זריחת מראית השני.

ב"פסיקתא זוטרתא - לקח טוב" שם כתב:

שני - לשון של זהורית, והוא זרח.

ב"תורה שלמה" שם (אות קכה) הביא בשם כתב יד:

רמז: 'אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו' (ישעיהו א, יח).

נראה שכשם שרמזה התורה את חטאו של עכן שמעל בארבעה דברים, כך רמזה התורה את חזרתו בתשובה של עכן, שהלבינה וכיפרה את חטאיו, כמו חוט השני שהיה מלבין ביום הכפורים כאשר היו ישראל מתכפרים מעוונותיהם, וכפי שיתבאר באחד המאמרים הבאים כמה היתה תשובתו של עכן שלמה ועמוקה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך