"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד'"
א. הסבר רש"י והקשיים עליו
בפרקנו אומרת התורה:
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ד' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. (ד-ה)
פירש רש"י:
לא יבא עמוני - לא ישא ישראלית.
על דבר - על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם, כדכתיב: 'בדבר בלעם' (במדבר לא, טז).
בדרך - כשהייתם בטירוף.
אחר כך אומרת התורה (שם ח-ט): "לא תתעב אדמי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ד'".
פירש רש"י: "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו".
דברי רש"י מקורם בספרי כאן (פיסקא ר"נ) ויש לשאול עליהם מספר שאלות. במאמר קצר זה נתמקד רק בשאלה אחת:
הרי מפורשים בתורה שני נימוקים: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך", ומדוע פירשו רש"י וחז"ל נימוק אחר שאינו כתוב בתורה? ועוד שהם החשיבו את הנימוק שהם כתבו כעיקרי, שכן אמרו: "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו", ולא התיחסו כלל לנימוקים הכתובים בתורה!
ב. מנין למדו חז"ל שעמון ומואב נענשו על החטאת בני ישראל?
1. הסבר ה"כלי יקר"
כתב ה"כלי יקר" (דברים כג, ה):
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים - פירש רש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא! ועיקר חסר מן הספר! גם אין הדעת נותנת להרחיק שתי אומות בעבור שלא קדמום בלחם! אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום, ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך, ועל ידי זה בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור [-נוד (רש"י בסנהדרין קו ע"א)] יין שלהם המרגילים לערוה, כדמסיק בסנהדרין (קו ע"א). כי כל עיף ויגע לא יבקר בין אסור למותר, ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו. והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן, על כן נתרחקו. לכך נאמר: 'על דבר אשר לא קדמו' רצה לומר על אותו דבר נסתר אשר אליו כיוונו במה שלא קדמום.
2. הסבר נוסף
נראה להוסיף שדרשת חז"ל על החטאת עמון ומואב את ישראל נובעת מגזרה שוה: צירוף המילים "על דבר אשר" נזכר בכל התנ"ך כולו עוד שלש פעמים בלבד:
בספר דברים (כ"ב, כ"ג-כ"ד) נאמר: "כי יהיה נערה בתולה מארשה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים ומתו, את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר, ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו, ובערת הרע מקרבך".
בספר שמואל (ב י"ג, כ"ב) נאמר: "ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחותו".
בכל שלוש הפעמים הללו נזכר צירוף זה ביחס לגילוי עריות, ולכן דרשו חז"ל שגם בפסוקנו, שבו נאמר "על דבר אשר" הכוונה לגילוי עריות!
יש לשאול: הרי אין אדם דן גזרה שוה מעצמו!
כתב הנימוקי יוסף ריש פרק "החובל" שזה דווקא לחדש דין, אבל "כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת, אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב, הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה". ועיין גם בירושלמי פסחים פ"ו תחילת ה"א: "אדם דן גזרה שוה לקיים תלמודו".
ג. מדוע לא כתבה התורה: "על אשר החטיאו אתכם"?
עדיין יש לשאול: מדוע לא כתבה התורה בפירוש: "על אשר החטיאו אתכם"? מדוע הדבר רק רמוז במלים "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"?
כתב ה"באר יצחק": "והכתוב בא להסתיר הדבר הרע הזה מפני כבודן של ישראל".
יסוד דברי ה"באר יצחק" הוא ברש"י בפרשת בהעלותך (ט, א): "בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר! למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל. שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד".
כעין זה כתב רש"י גם בראש ספר דברים (א, א): "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל" וכעין זה כתבו חז"ל והמפרשים במקומות רבים.
יהי רצון שנעמיק בתורה ונדע תמיד לשמור על כבודם של ישראל.