תנ"ך על הפרק - דברים כג - המשפחה המתוקנת כיסוד חיי האומה / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים כג

176 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת נוֹסָפוֹת

לֹא־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֑יו וְלֹ֥א יְגַלֶּ֖ה כְּנַ֥ף אָבִֽיו׃לֹֽא־יָבֹ֧א פְצֽוּעַ־דַּכָּ֛א וּכְר֥וּת שָׁפְכָ֖ה בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּאלֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע׃כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה־לָ֑יְלָה וְיָצָא֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיָ֥ה לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶה׃וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָׁ֖מָּה חֽוּץ׃וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ׃כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃לֹא־תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל־אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר־יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו׃עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ׃לֹא־תִהְיֶ֥ה קְדֵשָׁ֖ה מִבְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵל׃לֹא־תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל־נֶ֑דֶר כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָּרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹֽא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל־כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן׃כִּ֤י תָבֹא֙ בְּקָמַ֣ת רֵעֶ֔ךָ וְקָטַפְתָּ֥ מְלִילֹ֖ת בְּיָדֶ֑ךָ וְחֶרְמֵשׁ֙ לֹ֣א תָנִ֔יף עַ֖ל קָמַ֥ת רֵעֶֽךָ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

המשפחה המתוקנת כיסוד חיי האומה

מתוך העסק בקדושת המשפחה בכל הנוגע לבני הזוג, אנו מרחיבים את המבט ומגלים את ערך המשפחה לבניין הכלל בישראל. ההכרה כי משפחה מתוקנת משמשת תשתית חשובה בעתידו של הכלל כולו, מגלה את ענפיה במצוות הנוגעות לדרך הראויה בהקמתה.

ראשית, נצטווינו על איסור עריות הגורם לממזרות. שלמות האדם הישראלי תלויה בבירור החיבור שבין חולייתו המיוחדת לשלשלת היחס הלאומית הנמשכת והולכת משפחה אחר משפחה, עד אבות האומה. מתוך כך הזהירה התורה כי לא ייקח איש את אשת אביו, ובכך יטשטש את השתלשלותן המבוררת של המשפחות השלמות, הנמשכות ענף אחר ענף ודור אחר דור מתוך הטהור.

מצד אחר, שוללת התורה את הכוונה לעסוק בבניין המשפחה ללא קבלת אחריות לבניין האומה אלא מתוך הסתפקות בחיי הזוגיות לבדם, ועל כן אסרה ל"פצוע דכא וכרות שפכה" לבוא בקהל ה'. עם ישראל מוגדר כקהל המקבל עליו את אחריות דרך ה', ועובדה זו צריכה להתבטא גם בגרעין החיים הציבוריים המצומצם ביותר – התא המשפחתי.

נראה כי בכוונת מכוון נקבה התורה בדוגמת בעלי מומים שנעשו בידי אדם, שכן מגמת האיסור אינה התעלמות חסרת רחמים ממוכי גורל כעקרים ועקרות, שחולשת טבעם מונעת מהם את יכולת הבניין, אלא החמרה במקרה של הרס כלי ההולדה בידי האדם מתוך כוונה מפורשת להתנער מן האחריות לבניין הדורות.

אחרי איסורים אלו באה המסקנה המתבקשת כי "לא יבוא ממזר בקהל ה'". המילה ממזר שיש בה משמעות של זרות, מלמדת על צביון החיים המתוקנים בישראל, חיים שבהם הבן מכיר את אביו ואמו, הוא מתייחס אליהם והם מתייחסים אליו במסגרת חיי משפחה הכוללים יחסי אהבה ואחריות חינוכית. יחסים מעין אלו אינם קיימים במקרה של פריצת התא המשפחתי בחיי הפקרות מוסרית, כאשר יש ספק מי האב ומי הם האחים. בעניין זה נוגעים חיי המשפחה בחיי האומה כולה, שכן אי אפשר לחנך לאחריות כלפי האומה כאשר אפילו החברתיות המשפחתית הרוסה מן היסוד.

הכרה זו, כי פגמים מוסריים המשפיעים על הולדת הבנים אינם ראויים לבית ישראל, מובילה להרחקתם של בני עמון ומואב מקהל ה', שכן באומות אלו מוטבעות תכונות האכזריות וחוסר האנושיות הראויה בין אדם לחברו מטבע הבריאה. החמירה התורה בעמון ומואב יותר מעמים אחרים כיון שלא נהגו אתנו במידת החמלה הטבעית המיוחסת לקרובי משפחה, וזאת ללא כל התגרות מצדנו. כפיות טובה זו מנוגדת למידות היסודיות הזורמות בעם ישראל מאז האבות: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

אל חטא ההתאכזרות נוסף נסיונם הזדוני של עמון ומואב לחבל ברוחנו על ידי פגיעתו הרעה של בלעם, שבאמצעות כוח קללתו דימו לקעקע את רוח הקודש השורה עלינו. אמנם בחסד ה', שקדושת נפשנו נובעת מהארת קודשו, נכשלה מזימת הרשע, והקללה הפכה לברכה. בשל שנאתם המרושעת לא הסתפקה התורה באיסור חתנות עמהם, אלא הוסיפה גם את האיסור החמור: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".

הדגשת הפער הנפשי והסכנה הרוחנית הנשקפת לנו מצדם של עמון ומואב הביאה להבחנת המאבק הפנימי הנטוש ביננו לבינם מן המאבק החיצוני הנטוש ביננו למצרים ואדום, שאף הם ניסו לאבדנו, אולם לא התנכלו לרוחנו. כלפי אומות אלו נצטווינו ביחס כפול: מצד אחד נאסרנו להביאם בקהל ה' עד דור שלישי, ומצד שני: "לא תתעב אדמי.... לא תתעב מצרי". התורה קבעה שאחרי שלושה דורות של גרות תוכשר נפשם של צאצאי האומות הללו, ותיעשה ראויה לבוא בקהל ישראל.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך