כי ד' אלקיכם ההֹלך עמכם להלחם לכם עם אֹיביכם להושיע אתכם
בתחילת פרק כ' נאמר:
א. כי תצא למלחמה על אֹיבך, וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ד' אלקיך עמך, המעלך מארץ מצרים.
ב. והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם.
ג. ואמר אֲלֵהֶם: שמע ישראל: אתם קרבים היום למלחמה על אֹיביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.
ד. כי ד' אלקיכם הַהֹלֵךְ עמכם להלחם לכם עם אֹיביכם להושיע אתכם.
יש לשאול על פסוק ד' שלכאורה יש בו כפילות: המלים "להלחם לכם עם אֹיביכם" משמעותם היא: "להושיע אתכם"!
נאמרו על כך שלש תשובות בדברי חז"ל ובמפרשים:
א. הסבר הרמב"ן
כתב הרמב"ן:
ואמר: 'להלחם לכם עם אויביכם' - כי יפילם לפניכם לחרב.
ואמר: 'להושיע אתכם' - שהם ינצלו במלחמה, ולא יפקד מהם איש! כי יתכן שינצחו את אויביהם, וימותו גם מהם רבים, כדרך המלחמות.
ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז, ז-ט). כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לד' המלחמה.
והנה הכהן שהוא העובד את ד' יזהירם ביראתו ויבטיחם, אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם: 'פן ימות במלחמה', כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים.
לפי הרמב"ן אין כאן כפילות, כיון שיש כאן שתי הבטחות:
ההבטחה הראשונה היא שד' הולך אתנו להלחם באויבינו, כלומר: שאנחנו ננצח אותם.
ההבטחה השניה היא שד' יושיע אותנו, כלומר: שד' ישמור עלינו שלא יהרג אף אחד מאנשינו! הבטחה זו מחדשת הרבה לעומת ההבטחה הראשונה, כיון שבנוהג שבעולם, גם האומה המנצחת מאבדת חלק מלוחמיה, וכאן ד' מבטיח שלא רק שננצח את אויבינו, אלא שאף אחד מחיילינו לא ימות במלחמה!
הרמב"ן הוכיח את הסברו מצעקתו של יהושע אל ד' אחרי שנפלו כשלושים וששה איש במלחמת העי הראשונה. וכי לא ידע יהושע שאנשים נופלים במלחמה?! אלא שבמלחמות המצוה לא היה ראוי שיפול איש, ולכן יהושע צעק אל ד'!
הרמב"ן שאל על עצמו שלכאורה הסברו זה סותר את דברי התורה בסמוך: "פן ימות במלחמה", שמשם מוכח שכן שייך שימותו אנשים מבני ישראל במלחמה!
ענה על כך הרמב"ן שהשוטרים שאומרים: "פן ימות במלחמה", מדברים על מנהגו של עולם, אבל הכהן משוח המלחמה, שהוא עובד ד' בדרגה מיוחדת, מבטיח את בני ישראל שאם הם יהיו ראויים - לא ימות מהם איש, שלא כדרך כל המלחמות!
ב. הסבר הרלב"ג
הסבר אחר כתב הרלב"ג:
ד' שהוא מנהיג אתכם ומשגיח עליכם הנה הוא הולך עמכם למלחמה. רוצה לומר: ששכינתו דבקה בכם להלחם בעבורכם עם אויביכם, או להושיע אתכם מידם, כאמרו: 'ד' ילחם לכם'. והראה בזה המאמר שאם יהיו ישראל ראויים שינצחו אויביהם מפני שקדם [כלומר: שקידתם] בדרכי התורה, הנה ד' יתעלה הולך עמם להלחם בעבורם עם אויביהם. ואם אין ישראל באופן שתדבק בהם כמו ההשגחה הזאת, או שלא שלם עוון אויביהם עדיין, הנה ד' יתעלה הולך עמם במחנה להושיע אותם מיד אויביהם.
גם לפי הרלב"ג אין כאן כפילות, כיון שיש כאן שתי הבטחות:
ההבטחה הראשונה היא שד' הולך אתנו להלחם באויבינו, כלומר: שאנחנו ננצח אותם, כאשר נהיה ראויים.
ההבטחה השניה היא שד' יושיע אותנו, כלומר: שגם אם אין אנו ראויים לנצח את אויבינו, מכל מקום ד' ישמור עלינו שלא ננגף.
יש לציין שלפי הרלב"ג שתי הבטחות מתיחסות לשני מצבים שונים, וההבטחה השניה קטנה מההבטחה הראשונה.
לעומת זאת לפי הרמב"ן מדובר בשתי הבטחות שמתיחסות לאותו מצב, וההבטחה השניה גדולה מההבטחה הראשונה!
ג. הסבר הספרי
הסבר שלישי כתב ספרי כאן (פיסקא קצג), ואף על פי שהוא קדם למפרשים, דבריו הובאו בסוף, כיון שלכאורה דבריו רחוקים מהפשט.
כך כתב הספרי: "להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם - משרפים ועקרבים ורוחות הרעים".
דברי הספרי נראים רחוקים מאד מהפשט, כיון שהפרשה עוסקת ביציאה למלחמה, ומה ראה הספרי לפרש את הפסוק כאילו אינו שייך למלחמה?
במדרש תנאים לפסוקנו הובאה הדרשה ביתר הרחבה:
להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם - משרפים ועקרבים ומרוחות הרעות. אתה אומר: 'להושיע אתכם - משרפים ומעקרבים ומרוחות הרעות', או אינו מדבר אלא מאיביכם? וכשהוא אומר: 'להלחם לכם עם איביכם', הרי איביכם אמורים, הא מה תלמוד לומר 'להושיע אתכם'? מנחשים ומעקרבים ומרוחות הרוחות.
המדרש רק הסביר שההכרח של הדרשה נובע מהכפילות לכאורה בפסוק, אבל הוא לא הסביר כיצד שייך ההסבר בפשט הפסוק.
כתב על כך המלבי"ם: "...אם כן יהיה עמכם בין להלחם בשבילכם עם אויביכם, ובין להושיע אתכם מיתר רעות שיקרו בעת מלחמה במדבריות, כמו נחשים ועקרבים ורוחות רעות".
לפי המלבי"ם הספרי אכן הסביר את הפסוק על שעת המלחמה, אלא שהוא הרחיב את הדברים גם על כל הסכנות הנוספות האורבות ללוחמים בשעת המלחמה מלבד האויבים שבהם הם נלחמים!
יהי רצון שנהיה ראויים לנצח את כל אויבינו, ואנשינו לא יפגעו, לא מהאויבים ולא מכל שאר הסכנות האורבות ללומים במלחמתם, אלא יחזרו כולם לביתם בשלום.