"האדם עץ השדה"
"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ, יט).
מעבר לפשט העוסק במצות בל תשחית, ישנה משמעות עמוקה לדימוי של עץ השדה לאדם. האדם יש בו מתכונת העץ.
לנו נדמה שנזר הבריאה נקרא אדם על שם מוצאו מן האדמה, אלא שיש בזה קושי, שאף שכל בעלי החיים נבראו מן האדמה - "תוצא הארץ נפש חיה" (בראשית א, כד) - דוקא האדם נקרא על שם האדמה. אולם המהר"ל מפרש בכמה מקומות, שהאדם אינו נקרא על שם האדמה, משום שמוצאו מן האדמה, שהרי בעלי החיים חומריים יותר וקרובים יותר אל האדמה, אלא שנקרא כן משום שיש בו מתכונת האדמה (תפארת ישראל, פרק ג).
האדמה יש בכוחה להוציא אל הפועל כל מה שגנוז בה, וכשזורעים בה גרעין מוציאה ממנו האדמה את כל הפוטנציאל הגנוז בו; כך נטועה באדם נשמה, ועליו לגלותה ולהוציאה אל הפועל, ומי שמזניח את נשמתו ואינו מוציאה אל הפועל הרי זה כאילן שאינו מוציא פירות, וכל בריאתו לבטלה. ועל כן אדם שאינו לומד תורה נקרא בור, בדומה לקרקע שאינה מעובדת הנקראת אדמת בור. מה שאין כן בהמה, שאין בה כוחות גנוזים; היא נבראה בשלמותה - "איל בן יומו קרוי איל" (בבא קמא סה ע"ב). ועל כן רק האדם נקרא על שם האדמה, ואילו בעלי חיים נקראים בהמה, לשון בה-מה. שמה שיש בה - יש בה, ולא יותר.
ובזה האדם דומה לעץ השדה, שעליו להוציא פירותיו, והפירות הן מצוות ומעשים טובים. וכך נאמר בישעיה "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו" (ג, י), ובתהילים - "אשר פריו יתן בעתו" (א, ג). וכן דרשו חז"ל בסוף הפרשה בעניין "עגלה ערופה": "תבא עגלה בת שנתה, שלא עשתה פירות, ותערף... לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות" (רש"י, דברים כא, ד). ומסיקה הגמרא במסכת סוטה שלא הניחו לו לעסוק בתורה ובמצוות (מו ע"א).
ברם שני הבדלים ישנם בין האדם לעץ השדה.
(א) האילן מוציא פירותיו באופן טבעי, ואילו האדם מוציאם בבחירתו החופשית.
(ב) האילן שורשיו למטה, והוא יונק את חיוניותו מהאדמה החומרית, ואילו האדם הוא אילן הפוך, ושורשו למעלה, מתחת לכסא הכבוד.
וכיון שהאדם שואף להגיע אל מקורו, אל ה', הרי זה שאיפה שאין לה סוף, על כן תפקידו של האדם להוציא עצמו אל הפועל הוא תפקיד שאין לו סוף. ועל כן כתבו המהר"ל והרב קוק זצ"ל, שהאדם לעולם לא ישיג שלמות ואין מושג שלמות אלא אצל הקב"ה לבדו, שהרי אצל האדם שלמותו הוא בהשתלמות, בהתנועעות אל השלמות, בשאיפה וברצון להיות בשלמות. ועל כן אמרו, שתשובה אינה רק לרשעים, אלא אף לצדיקים, כיוון שתשובה אינה דוקא מעבר מרע לטוב, אלא אף עלייה מדרגה נמוכה לדרגה גבוהה, משלב נמוך לשלב גבוה.
"כשם שצריכים להעלות את המידות והמחשבות הרעות לשורשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המידות והמחשבות הקטנות, אע"פ שהן טובות, אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שורשן, ולהאירן באור של גדולה וכו'. ומידה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה, והיא התשובה הגמורה, שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה" (אורות התשובה, פרק יד, אות א).
וכמו אילן הגדל כל הזמן, אף שבתקופת החורף נראה שתש כוחו, הוא ממשיך לגדול, ובבוא האביב הוא שב ופורח; כך האדם, כל עוד הוא קשור לשורשו, יש תקוה לניוולו שישוב ויפרח. על כן קוראים בתחילת אלול את הפסוק "כי האדם עץ השדה", להורות על חובת ההשתלמות וההוצאה אל הפועל לקראת השנה החדשה.
משמעות נוספת יש לפסוק זה דווקא בימי התשובה. האדם איננו "תבואת השדה", אלא "עץ השדה". לגידול תבואה יש צורך בזריעה מחודשת בכל עונה ועונה, אך עצי פרי אינם זקוקים לחרישה ונטיעה מחדש, הפירות גנוזים באילן; כך האדם אינו זקוק לחפש כוחות חדשים, האדם הוא כעץ, כוחותיו גנוזים בקרבו. ודאי שיש צורך בעמל, אך זוהי עבודה של גילוי וחשיפה, ולא של שתילה מחדש. התשובה איננה הליכה למקום חדש, אלא חזרה למקוריות - "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמואל א ז, יז).