תנ"ך על הפרק - דברים כ - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

דברים כ

173 / 929
היום

הפרק

דִּינֵי מִלְחָמָה, וּבֵינֵיהֶם: היחס לְשִׁבְעָה עַמִּים, עֲצֵי מַאֲכָל בְּעֵת מָצוֹר

כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗יךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם׃וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם׃כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָּ׃וּנְתָנָ֛הּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃כֵּ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ לְכָל־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה׃רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל־נְשָׁמָֽה׃כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

על אויבך. לאפוקי יהודה על עשרת השבטים שלא שנאו זא״ז רק המלכים מתגרים זב״ז. וגם אם היו שני הצדדים עובדי ה׳ לא היה שייך זה הבטחון. שהרי ה׳ הולך גם עם מחנה השני׳. ות״א בעלי דבבך ולא סנאך כמו בס׳ שמות כ״ג ועוד. דמשמעות סנאך הוא בלב. וכן הוא פי׳ אויב. וא״כ לא שייך ללחום על אויב בלב. אלא פי׳ בעלי דבבך. מתגרה בדברים ומצער וכיב״ז בכ״מ לפי הענין: כי ה׳ אלהיך עמך. ביחוד בשעת מלחמה שכינה שורה בקרב מחנה ישראל כמש״כ לעיל ו׳ ט״ז: המעלך מארץ מצרים. אפי׳ אם אינו באופן שהארון הולך עמם וכמבואר להלן פ׳ תצא. מכ״מ השכינה שורה בישראל כמו שהיה בעלי׳ ממצרים בלי ארון: ודבר אל העם. לבד המבואר בפרשה מדבר מוסר השכל להיות נזהרים מדבר רע בשעת הסכנה ובשעה שהשכינה שורה בקרבם. ועוד דברי מוסר לפי כח המדבר ולפי הענין: על אויביכם. כמש״כ לעיל דהיינו עובד ע״ז: אל ירך לבבכם. לעשות בהם רעה כשיפלו בידכם: אל תיראו. מלעשות דבר בפועל: ואל תחפזו. לא תתנהגו במהירות כי אם במתון: ואל תערצו. בשברון המחנה להיות נמסר ביד השונא בשעה שתראו איזה דבר שלא בטוב. ועי׳ להלן ל״א ו׳: ההולך עמכם. זה מחנה הארון והשגחתו בפרטות: להלחם לכם וגו׳. להצליח בכלל המלחמה לנצח: להושיע אתכם. כמש״כ הרמב״ן דאפי׳ המנצחים נדרשים לישועה לכל יחיד שלא יהרג ולצאת מן המלחמה בשלום: ולא ימס וגו׳. ולא הזהירו תורה כמשמעו שלא יסכן א״ע. דאפשר איש מצוק ומר נפש מבקש המות אלא שאסור לאבד א״ע. וטוב לפניו הנפל במלחמה. ואין איסור במלחמה כמו שאין המלך מוזהר מלעשות מלחמת הרשות הגורם סכ״נ. אלא מלחמה שאני וע׳ שבועות דל״ה במלכות דקטלא כו׳. ה״נ אין איסור לאדם להכניס עצמו במלחמה ולסכן עצמו. אבל ולא ימס את לבב וגו׳ וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ט׳ ה׳: וקראת אליה לשלום. פרש״י במלחמת הרשות הכ״מ. והרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו ה״א כ׳ אין עושין מלחמה בעולם עד שקורין אליה בשלום א׳ מלחמת הרשות וא׳ מלחמת כו׳ וליטעמי׳ קאי שכ׳ בתנאי השלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו ב״נ עליהן אין הורגין מהם נשמה והרי הן למס כו׳. וכ״כ עוד בפ״ח ה״ט וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שיכפרו בע״ז כו׳ וא״כ תנאי השלום הן ג׳ דברים היינו למס ועבדות וגירות לז׳ מצות. וע״ז האופן היה התנאי ששלח יהושע אפי׳ למלחמת הכנענים. אבל רש״י פירש שתנאי השלום אינו אלא למס ועבדות. ובזה האופן מיירי כל הפרשה. וא״כ ודאי דוקא מלחמת הרשות. ולא שבעה אומות שבא״י. והא שרצה משה רבינו להשלים עם סיחון. לא היה אלא לשעה. שרצה תחלה לכבוש ולחלק א״י ואח״כ עה״י כמש״כ בפ׳ דברים שע״ז הענין נפלו כמה דברים ותוכחות. אבל להניח לגמרי בשלום בא״י גוים עובדי ע״ז א״א אפי׳ רוצים להיות למס ועבדות. משא״כ בחו״ל אם רוצין להשלים אין חוששין להם אם יעבדו ע״ז: ועשתה עמך מלחמה. כפרש״י שהכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך. ור״ל שאם לא החלות להלחם עליה אין לחוש לה. אבל אחר שהחלות להלחם בה אסור להניחנה ולילך. כי סופה להתגרות בך. ע״כ וצרת עליה: הרחוקות ממך מאד. לא בסמוכות לא״י מיירי דא״כ אינם רחוקות מאד והמקרא הסמוך ג״כ לא מיירי בערי א״י עצמה. אלא בערים שחוץ לא״י. שהרי היה כמה ערים שחוץ לגבול א״י והמה שייכים לשבעה עממין. שהרי גבול א״י לא תלוי בשבעה עממין אלא כמבואר בכתוב. ועיירות אלו מיקריין אינן רחוקות מאד. ומחלק הכתוב דאם הערים רחוקות ממך מאד וא״כ אינם שייכים לשבעה אומות כך הדין לשייר כמה בני אדם. ואין חשש שילמדו אתכם כשיגדלו: רק מערי העמים האלה. פי׳ שהמה בחו״ל אלא שהם שייכים לעמים האלה: לא תחיה כל נשמה. דכיון שלא השלימו והחרבת את הישוב שלהם. ויהי׳ עיקר הישוב מבני ישראל יש לחוש שלא ילמדו וגו׳ משא״כ כשהשלימו ויהי׳ הישוב שלהם. אין חשש שיצאו ב״י לדור שם. זולת מה שהמלך משלח להשתרר עליהם. והנה בזה ערים האלה חמורין מערי א״י עצמה שבפירוש כתיב מעט מעט אגרשנו מפניך. ולא היתה המצוה לכלות בפעם אחת את כולם זולת אנשי המלחמה. ומשום שלא ירבה עליך חית השדה. ורק היו מוזהרים שלא לכרות עמם ברית. ושלא להניח ע״ז בא״י. משא״כ עיר אחת שנכבשה אין חשש משום חית השדה. ומש״ה היתה המצוה לא תחיה כל נשמה: כאשר צוך ה׳ אלהיך. בשבעה אומות שבא״י היתה האזהרה לעיל ז׳ ב׳ החרם תחרים אותם. כמו כן אותה עיר. אע״ג דשם לא הוזהרו לכלות הכל כמבואר לעיל שם כ״ב. כבר ביארנו שם דמכ״מ על אנשי חיל שהולכים למלחמה הוזהרו להכרית את הכל. וגם אשר ישארו אינו אלא משום ההכרח משום חית השדה. משא״כ אלו וכמש״כ במקרא הקודם: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו׳. ופרש״י הא אם עשו תשובה ומתגיירין אתם רשאים לקבלם ובמס׳ סוטה דלה״ב פי׳ דוקא אוה״ע שחוץ לגבול א״י. אבל שבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים עכ״ל והביאו הרמב״ן והשיג ע״ז. ולפי דברינו מיירי כאן בערים שאינם מא״י ממש. אבל בערי א״י באמת לא מהני קבלת ז׳ מצות אחר שהחלו במלחמה ולא קבלו בשלום ששלח יהושע אם לא גירות לגמרי מקבלים לעולם והדברים ארוכים ועתיקים: לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. האי לנדוח עליו גרזן מיותר. וכן בסמוך כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. האי ואותו לא תכרות מיותר. ולמדתי ביאורו בלשון הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו הח״ט אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם מים כדי שיתייבשו שנא׳ לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה כו׳ ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וגו׳ עובר בלא תשחית ואינו לוקה כו׳. מבואר שאין לוקין על בל תשחית אלא על האילנות ורק באופן שקוצץ בגרזן. ולא במניעת המים וכדומה. ובאמת הכי מוכח מדאי׳ במכות דכ״ב דקאמר ולימא בקוצץ אילן שלוקה משום ואותו לא תכרות. ולא קאמר משום בל תשחית. אלא למדו מיתור לשון הכי. דמתחלה הזהיר הכתוב לא תשחית את עצה בכל אופני השחתה במניעת המים וכדומה: לנדוח עליו גרזן. הוא אזהרה בפ״ע שלא לקצץ. ומפרש הכתוב על לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל. דכל מה שנצרך להנאת אדם מצוה שלא להשחית אלא להנות ממנו וא״כ הוא נתקו לעשה. והוי כדאי׳ בפסחים דס״ז אר״ח מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה. ואע״ג דשם איכא מחלוקת תנאים. היינו משום שאין העשה מיותר כדאי׳ התם בדד ישב לבדו ישב שלא יהא כו׳. אבל כאן כי ממנו תאכל מיותר להגיד ע״ז שנתקו לעשה: ואותו לא תכרות. הוא טעם על לנדוח עליו גרזן שבזה ודאי מוזהר בל״ת שיש בו מלקות. אבל דוקא הראוי למאכל כמו שמבאר המקרא: כי האדם עץ השדה וגו׳. פי׳ דלהכי דוקא עץ מאכל חמור כ״כ שלוקין עליו. משום שהאדם נמשל לעץ השדה. והנה זה המשל נמצא בכמה אופנים כמש״כ בס׳ במדבר כ״ד מ׳. אך המקרא ביאר המשל בענין דמיירי היינו במצור המלחמה שאינו אלא בעץ מאכל. ופי׳ המשל הוא כמו שיש אדם שמשלחים המצרים בכיון בחשאי להיות במצור כדי להועיל להמצירים לפתוח העיר. ע״י שמסבבים מחלוקת בפנים. והנה כשהעיר נפתח והורגים אנשי העיר שבמצור. וכי יעלה עה״ד להרוג גם אותם אנשים שבאו במצור מפני המצירים ובתועלתם. כך עץ מאכל בא לתועלת המצירי׳ שנהנים בפריו בשעה שתולשים פרי חי׳ מן האילן. ע״כ ראוי להוקירו. ומכאן למדנו גם על שארי עתים שאילן שיש בו פרי חמור עונשו של הקוצצו יותר משארי דברים שנהנים ממנו. [ואפי׳ נטיעות כ״ז שאין בהם פרי למאכל אין לוקין עליו והיינו דתנן במס׳ ב״ק פ׳ החובל הקוצץ את נטיעותיו אע״פ שאינו רשאי פטור. והתוס׳ נתקשו בזה הרבה יעו״ש. אבל מדברי הרמב״ם הנ״ל למדנו הפי׳ פטור ממלקות משום דנטיעה בת שנה עדיין אין בו מאכל]: אשר תדע. אבל בספק אסור. ואפי׳ לשיטת הרמב״ם דספק דאורייתא מותר מה״ת. והכי דעת הראב״ד בהל׳ כלאים פ״י מכ״מ במקום דאפשר לברר מודה. זהו לפי הפשט. והדרש בפ׳ החובל אשר תדע זה אילן מאכל. ע׳ פרש״י. והסמ״ג בל״ת רכ״ט פי׳ בשם הרמב״ם דמיירי בעץ שהיה עץ מאכל ועכשיו אינו מוציא פירות מש״ה אסור מספק עד שידע כי כן הוא: אותו תשחית. למנוע מים. גם וכרת בגרזן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך