תנ"ך על הפרק - במדבר לה - "ולא תחניפו את הארץ" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר לה

152 / 929
היום

הפרק

עָרֵי הַלְוִיִּם, עָרֵי מִקְלָט ורוצח בשגגה

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"ולא תחניפו את הארץ"

פרק ל"ה עוסק בשני נושאים עיקריים:

  1. ציווי ד' למשה לומר לבני ישראל לתת ללויים ארבעים ושמונה ערים (א-ח).
  2. דיני ערי המקלט ודיני הרוצח בשגגה והרוצח במזיד (ט-לד).

א. על מי הזהירה התורה לא לקחת כופר?

בסוף הפרק אומרת התורה:

לא. ולא תקחו כֹפר לנפש רֹצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת.
לב. ולא תקחו כֹפר לנוס אל עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן.

מה משמעות כל אחד מהפסוקים?

הסביר רש"י:

(לא) ולא תקחו כפר - לא יפטר בממון.
(לב) ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו - למי שנס אל עיר מקלטו, שהרג בשוגג, אינו נפטר מגלות בממון ליתן כופר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן.

רש"י, כדרכו, קיצר, וכוונתו היא שהפסוק הראשון מדבר ברוצח במזיד שחיב מיתה, ואומרת התורה שלא נקח ממנו ממון ונפטור אותו ממיתה.

הפסוק השני מדבר ברוצח בשוגג שחיב גלות, ואומרת התורה שלא נקח ממנו ממון ונפטור אותו מהגלות לפני מות הכהן הגדול.

הרמב"ן הרחיב יותר:

ולא תקחו כפר וגו' - הנכון בכתוב הזה, כי בתחילה (פסוק לא) הזהירנו מן המזיד: ולא תקחו כופר פדיון ממון לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי על כל פנים יומת, לא ינצל בשום ענין מן המיתה, לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים.
ואחר כן אמר (בפסוק לב): ולא תקחו כופר שינוס וישוב לארץ, עד מות הכהן. ויחזור אל מחוייבי הגלות אשר הזכיר, שבהם עיקר הפרשה. כאילו אמר: וכן לא תקחו כופר מן רוצח שינוס וישוב לשבת בארץ קודם שימות הכהן. ולא היה הצורך לומר שלא ניקח כופר שלא ינוס שם כלל, כי כל הורג נפש בשגגה מתחילה יפחד מגואל הדם שלא ימיתהו בחום לבבו, או שיחשוד אותו במזיד, ולא ידבר בכופר שלא ינוס שם. אבל אחרי נוסו, ידבר בכופר שישוב אל ארצו ולא יתעכב שם כל ימי הכהן. ואחרי שיברח ויעמוד לפני העדה למשפט ופטרו אותו לא יפחד, ואז ירצה לשוב אל ביתו קודם הזמן, ועל כן הזהירנו הכתוב מזה.

ב. מה פירוש: "ולא תחניפו את הארץ"?

המשיכה התורה ונימקה:

לג. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכֻפַּר לדם אשר שֻפּך בה, כי אם בדם שֹפכו.
לד. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יֹשבים בה, אשר אני ֹשֹכֵן בתוכה, כי אני ד' ֹשֹכֵן בתוך בני ישראל.

יש לשאול: מה משמעות הביטוי "ולא תחניפו את הארץ"?

כתב רש"י: "ולא תחניפו - ולא תרשיעו, כתרגומו: 'ולא תחייבון'".

לפי רש"י לא מובן מדוע השתמשה התורה בביטוי "ולא תחניפו".

הסביר החזקוני: "ולא תחניפו את הארץ - כמשמעו, לשון חנופה. לא תחניפו את הרוצחים יושבי הארץ, לפטרם מן הדין הראוי להם".

כלומר: לפי החזקוני הפירוש הוא: "ולא תחניפו את [הרוצחים יושבי] הארץ", וכאילו חסרות המלים: "הרוצחים יושבי".

ג. מה פירוש: "כי הדם הוא יחניף את הארץ"?

מה משמעות הביטוי: "כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר..."?

הסביר החזקוני:

כי הדם הוא יחניף את הארץ - לכך אני מזהירכם על כך, שהרי הרוצחים, שהם אנשי דמים, מנהגם להחניף את יושבי הארץ, כדי שיחניפו עליהם.
ולארץ לא יכפר - וליושבי הארץ לא יכופר.

כלומר: לפי החזקוני פירוש הפסוק הוא: "כי [אנשי] הדם הם יחניפו את [יושבי] הארץ, ול[יושבי ה]ארץ לא יכופר". וכאילו חסרה בתחילת המשפט המלה: "אנשי", ואחר כך כאילו חסרה פעמיים המלה: "יושבי".

ד. הסבר הרמב"ן לפסוק

הסבר אחר כתב הרמב"ן, ולפיו אין צריך להוסיף מלים בפסוק!

כך כתב הרמב"ן:

ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחילה: 'והיו אלה לכם לחֻקת משפט לדֹרֹתיכם בכל מושבֹתיכם' (פסוק כט), שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר, לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה, ושלא נטמא אותה.
וענין החנופה הוא הנאמר בקללות: 'זרע רב תוציא השדה, ומעט תאסוף', 'כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה', 'זיתים יהיו לך... ושמן לא תסוך', 'כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל' (דברים כח, לח-מב). כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בע"ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר: 'הלא חנף תחנף הארץ' (ירמיה ג, א), 'והארץ חנפה תחת יושביה' (ישעיה כד, ה), 'ותחניפי ארץ בזנותיך' (ירמיה ג, ב).
וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה, ולא ישכון בה כבוד ד' בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו.
ובספרי (מסעי קסא) אמרו: 'ולא תחניפו את הארץ - הרי זו אזהרה לחנפין'. כי הזהיר מתחילה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם - הנה נחניף את הארץ, והיא חנפה תחת יושביה.

ה. "הארץ אשר אתם יֹשבים בה, אשר אני ֹשֹכֵן בתוכה, ...אני ד' ֹשֹכֵן בתוך בני ישראל"

התורה מנמקת את איסור ההימנעות מלעשות דין ברוצחים במזיד ובשוגג בכך שד' שוכן בארץ ישראל ובעם ישראל!

הב"ח למד מפסוקים אלו הלכה למעשה הנוגעת לכל יום, והרחיב בהסבר הפסוק.

הטור בהלכות ברכת הפירות (אורח חיים סימן רח) כתב: "ויש אומרים [בברכה מעין שלש]: 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. ואין לאומרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצות התלויות בה".

כתב על כך הב"ח:

תימה! הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי: 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל' (במדבר לה, לד). ואמר: אם תטמאו את הארץ, נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה, ממש בגוף הארץ, נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה, ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל. כי עד עתה היכל ד' המה היו בני ישראל, לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש, ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה. כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל, יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל.
ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו: 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה.

יהי רצון שנזכה להרגיש כל הזמן את השכינה השורה בנו ובארצנו, וכל מעשינו יהיו לאור הרגשה זו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך