תנ"ך על הפרק - במדבר לה - תורה וערי מקלט / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר לה

152 / 929
היום

הפרק

עָרֵי הַלְוִיִּם, עָרֵי מִקְלָט ורוצח בשגגה

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

תורה וערי מקלט

בפרקנו נצטווינו להכין שש ערים "למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, טו). "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען" (שם שם, יד).

על מילויו של הצו מספרת התורה בסוף פרשת דברים לאחר הכיבוש של עבר הירדן, "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד, מא), והפרשה מסתיימת בפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (שם שם, מד). כלומר, זימון ערי מקלט מכונה בלשון הכתוב תורה. אמנם רש"י שם פירש, שפסוק זה מוסב על להבא, "זו שאני עתיד לסדר אחר פרשה זו", היינו על דברי הברית שבפרק ה; אך אחרים פירשו שהוא מוסב למפרע, על ערי המקלט שבסוף פרק ד.

"אז יבדיל משה" - מדוע נתייחדה מצווה זו למשה? ומדוע דוקא ערי הלויים קולטות את הרוצח בשגגה? הגמרא במסכת סוטה דורשת: "'לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת' (דברים ד, מב) - ואין דעת אלא תורה" (מט ע"א), ופירש שם רש"י: " על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה" - חסרון בתורה גורם לזלזל בערך החיים, ועי"ז נגרמת מיתה.

תפקידם של הלויים ללמד תורה לישראל, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י), וכתב הרמב"ם שעל כן אין ללויים חלק בארץ ישראל, "אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב). הלויים בכוח תורתם מקנים חיים לאדם, ומי שיש בו פגם בתורה, ערך החיים מזולזל בעיניו, וזה גרם לו ליטול חיי אחר בשגגה, ותיקונו - שיפנה לערי הלויים, והם יעניקו לו חיים מחודשים. משה שהוא שורש התורה בישראל, הוא יסוד מצוה זו, וזהו שאמרה התורה "אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג) - שמה, אותיות משה.

ועוד אמרו, "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש", "אמר לו הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחים" (מכות י, ע"א), ופירש שם רש"י, "להכין להם (מקום) חיותם". שכן מי שהרג נפש, אין לו חיים, הן מצד שדמו הותר לגואל הדם, והן מצד חומרת המעשה שעשה: מי שנטל חיים של זולתו - חייו אינם חיים.

השמש היא יסוד החיים הממשיים, וכך נאמר בקהלת "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" (קהלת א, ג), ודרשו בגמרא: "תחת השמש הוא דאין לו (יתרון, אבל) קודם השמש יש לו (יתרון) (שבת ל ע"ב), ופירש שם רש"י, אם יעמול בתורה שקדמה לשמש - יש יתרון. השמש היא סמל העולם הטבעי, ואנו חיים תחת השמש; ברם מעל השמש מסמל את עולם הרוח והתורה. השמש, כאמור, אינה זורחת לרוצחים, אלא רק לאנשים הקשורים לתורה, ואלה חיים מעל השמש, ולהם יש יתרון.

בפרשת אמור מספר המדרש (ויקרא רבה פרשה כז אות א) שאלכסנדר מוקדון הגיע למלך קציא ונכח שם במשפט בין שני בני אדם. אחד מהם קנה קרקע מחברו ומצא בה מטמון, וטען שהמטמון אינו שלו; שהרי הוא קנה רק קרקע, ולא מה שבתוכו. ואילו המוכר טען, כי מעולם לא ידע שיש מטמון בקרקע וע"כ אינו שלו. שאלם המלך אם יש להם ילדים, ואכן נמצא שלזה בן ולזה בת, והציע המלך שישאו זה את זה והמטמון יינתן להם. ראה המלך שאלכסנדר מוקדון תמה, ושאלו: האם לא דנתי היטב? כיצד נוהגין במדינתכם? ענה לו הקיסר, אני הייתי כורת את ראשיהם של שני המתדיינים ומעביר המטמון לאוצר המלוכה. שאלו המלך: האם השמש זורחת בארצכם? ואלכסנדר ענה לו בחיוב. אמר לו: ובהמות ישנן אצלכם? ושוב ענה לו בחיוב. אז אמר לו המלך: תפח רוחו של איש זה, לא בזכותכם השמש זורחת, אלא בזכות הבהמה הדקה השמש זורחת עליהם, זש"ה "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) - בזכות הבהמה נושע האדם. יש מקומות שבשל התנהגותם המוסרית אינם ראויים לזריחת השמש.

כך אמר הקב"ה למשה, הזרח השמש לרוצחין, שאם הם נקלטים בערי הלויים ולומדים תורה - זורחת השמש. וז"ש "פני משה כפני חמה" (בבא בתרא עה ע"א), שע"י התורה מזריח להם השמש ומחיה אותם. 

ובילקוט שמעוני הוסיפו, "'ונס אל אחת הערים האל וחי' (דברים ד, מב), עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא - שיהיו כל צרכי חייו מצויים שם ולא ביוקר" (ואתחנן רמז תתכט). ועוד דרשו: "מנין שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר וחי וכו'" (מכות י ע"א). וכתב הרמב"ם: "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד (תורה), כמיתה חשובין" (הלכות רוצח ז, א), שהרי על התורה נאמר "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל, כ).

ועל כן דרשו חז"ל את הפסוק שבסיום פרשת ערי מקלט "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד), "מנין לדברי תורה שהן קולטין (ממלאך המות), שנאמר 'את בצר במדבר' (דברים ד, מג), וכתיב בתריה 'וזאת התורה'" (מכות י ע"א), והרי זה תואם את הגמרא בשבת, שמלאך המוות לא יכול לו לדוד כל זמן שהיה עוסק בתורה (ל ע"ב).
וכך דרשו "אשר שם משה", זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות (יומא עב ע"ב), וכיוון שבלי דעת הביא להריגה, תיקונו בתלמוד תורה שיש בה סם חיים.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך