תנ"ך על הפרק - במדבר כא - חובת הדיוק בתפילה ומקורה בפרשת חקת / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר כא

138 / 929
היום

הפרק

מלחמת ערד, תלונת העם וְתֹּצְאֹתֶיהָ, שירת הבאר, המלחמה בסיחון ובעוג

וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה׃וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד׃מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּב֣וּל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם׃אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ׃כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן׃עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיב֑וֹן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׄ עַד־מֵֽידְבָֽא׃וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָויירשוַיּ֖וֹרֶשׁאֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם׃וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

חובת הדיוק בתפילה ומקורה בפרשת חקת

א. דברי ה"משנה ברורה"

כתב ה"משנה ברורה" בהלכות תפילה (סימן קיט ס"ק ב): "עיין ב'פרי חדש' דמייתי מזוהר פרשת וישלח 'הצילני נא' וכו' (בראשית לב, יא), דבתפילה בעי לפרושי מילי כדקא יאות. עיין שם".

כלומר: האדם חייב לדייק בתפילתו. ואף על פי שהקב"ה יודע כל מחשבות בני אדם, מכל מקום על האדם מוטלת החובה להתפלל בצורה מדויקת.

כיון שה"משנה ברורה" וה"פרי חדש" כתבו: "עיין שם", נקיים "מצוה לשמוע לדברי חכמים" ונעיין בספר הזוהר (בראשית דף קסט ע"א).

כך נאמר שם:

'הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים' - מכאן מאן דצלי צלותיה, דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות [תרגום: מי שמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי]: 'הצילני נא', ואי תימא דהא שזבת לי מלבן [ואם תאמר והרי הצלת אותי מלבן] - 'מיד אחי'. ואי תימא: קריבין אוחרנין סתם אחין אקרון [ואם תאמר: קרובים אחרים גם כן נקראים אחים] - 'מיד עשו'. מאי טעמא? בגין לפרשא מלה כדקא יאות [כדי לפרש דבריו כראוי].

כאמור, ה"משנה ברורה" וה"פרי חדש" הביאו מקור לדבריהם מהזהר הקדוש, אך נראה שדבר זה רמוז גם בכמה מקומות בדברי חז"ל והמפרשים בנגלה, בפרשת חקת ובפרשיות נוספות:

ב. "הכנעני מלך ערד ישב הנגב"

על מלחמת ישראל ב'כנעני מלך ערד' כתב רש"י (במדבר כא, ב):

'יושב הנגב' - זה עמלק, שנאמר: 'עמלק יושב בארץ הנגב' (במדבר יג), ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, ולשונם לשון כנען, אמרו: נתפלל סתם. שנאמר: 'אם נתון תתן את העם הזה בידי'.

עולה מכאן שאי הצלחת ישראל לנצח בקרב הראשון נבעה מכך שתפילתם לא היתה מדויקת. ואף על פי שהם התכוונו בתפילתם לעמלקי שהיה מולם, מכל מקום כיון שהם התפללו לנצח את הכנעני, ומי שהיה מולם לא היה כנעני, הם לא ניצחו אותו!

אמנם בקרב השני, כאשר התפללו סתם: "אם נתון תתן את העם הזה בידי", ניצחוהו.

גם דבר זה רמוז ב"משנה ברורה" שם, שכתב: "המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר: 'א-ל נא רפא נא לה', ולא הזכיר שם מרים. והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו". אמנם ה"משנה ברורה" דבר על המתפלל על חברו שירפא, אבל נראה פשוט שהעיקרון חל גם על המתפלל לנצח את העם שמולו.

אכן מספר אחרונים קישרו בין דברי הזהר הקדוש הנ"ל וה"משנה ברורה", לפרשתנו.

ג. חיטים או שעורים?

הגמרא בבבא מציעא (קו ע"א) אומרת שאדם שהחכיר שדה לחברו ואמר לו לזורעה חיטים, והוא זרעה שעורים, והשדה נשדפה, אף על פי שכל השדות שסביבו היו זרועות גם כן שעורים, ונשדפו גם כן, אין החוכר יכול להגיד למחכיר שזו מכת מדינה. מפני שהמחכיר יכול לומר לו שהוא חשב שהחוכר זרע חיטים, כעצתו, ולכן התפלל שחיטיו יצליחו, ואילו החוכר היה זורע חיטים אכן היתה תפילת המחכיר מועילה לו, אבל מפני שהוא זרע שעורים לא התקבלה תפילתו של המחכיר. ה"משך חכמה" בפרשת חקת (במדבר כא, ב) כתב שמכאן המקור לדברי הגמרא.

ד. "יעקב" או "ישראל"?

בספר "קול אליהו" בפרשת בלק (אות צז) הסביר שדין זה שצריך להתפלל בצורה מדויקת שייך גם, להבדיל, לענין קללה, וזוהי כוונת ברש"י בפרשת בלק (במדבר כג, ז): "לכה ארה לי יעקב ולכה זֹעמה ישראל - בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מובהק". כלומר: אפילו אם הקללה מתיחסת לשם נכון, אך השם אינו מובהק - היא איננה פועלת!

ה. ארבעת התנאים הנצרכים לתפילה

גם "אור החיים" הקדוש בתחילת פרשת ואתחנן (דברים ג, כג) הזכיר דין זה של החובה לדייק בתפילה, ומצא לו מקור בפסוקים שם: ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר - עוד נתכוון לדייק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפלה:
אחד: שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אומרו: 'תחנונים ידבר רש' (משלי יח, כג).
שני: שיבקש ממקור הרחמים.
שלישי: זמן התפילה, כדרך אומרו: 'ואני תפלתי לך ד' עת רצון' (תהלים סט, יד).
רביעי: שתהיה תפילתו מפורשת, ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר רבה פ"ז כ"ד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי, ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו'. והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן:
'ואתחנן' - לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון.
'אל ד'' - שבקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני.
'בעת ההיא' - פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה, שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ד': 'החל רש' ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו', זה כנגד תנאי שלישי.
'לאמר' - פירוש: פירש אמריו כמצטרך, שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי.

ו. אומות העולם נבואתן סתומה

במדרש רבה באסתר (ז, כד) שאליו הפנה "אור החיים" הקדוש נאמר כך:

'להנתן דת בכל מדינה ומדינה להיות עתידים ליום הזה' (אסתר ג, יד) - אמר ר' לוי: אומות העולם נבואתן סתומה, ואינן יודעין אם ליהרג ואם להרוג. משל לאדם שהיה מהלך בדרך, מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה [מדוחק הדרך התעקמה קרסולו]. אמר: הלואי הוה לי חד חמר [היה לי חמור אחד]. עבר עלוי חד רומי דילדית חמרתיה חד עולאי [עבר עליו רומאי אחד שילדה אתונו עיר אחד], אמר ליה: סב ארכב הדין עולאי [אמר לו: הרכב לי עליך את העיר הזה]. אמר: הא צלותי אישתמע, ברם אנא לא שאלית כהוגן, אם למרכב אם למרכיבה [אמר: תפלתי נשמעה, אבל אני לא התפללתי כהוגן, אם לרכב על החמור, אם להרכיב אותו עלי]. כך נבואתן של אומות העולם: 'להיות עתדים ליום הזה' (אסתר ג, יד), ואינן יודעים אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתן מפורשת: 'להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם' (אסתר ח, יג).

יהי רצון שנזכה תמיד להתפלל בצורה מדויקת ומעומק הלב, ותקובל תפלתנו ברצון.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך