מדוע בפרקים א-יא מתארת התורה תקופה ארוכה
ואילו בשאר התורה מתוארת תקופה קצרה?
השאלה
כאשר אנו משוים את אחד-עשר הפרקים הראשונים בתורה (פרשת בראשית ופרשת נח) לשאר הפרקים בתורה (פרשת לך לך ואילך) אנו מגלים דבר מפתיע ביותר: בפרקים א-ה (פרשת בראשית) מתוארות כאלף וחמש מאות שנה! בפרקים ו-יא (פרשת נח) מתוארות כחמש מאות שנה נוספות! לעומת זאת בשאר כל הפרקים כולם גם יחד, מפרק יב (פרשת לך לך) ועד סוף כל התורה כולה, לא עוברות אלא ארבע מאות ששים וחמש שנה בלבד! ובחלק מהפעמים תיאור של יום אחד בלבד אורך מספר פרקים!
כיצד יתכן הדבר ומה בא הדבר ללמדנו?
הסבר רש"י
תשובה לשאלה כבר כתב רש"י בראש פרשת וישב (לז, א):
אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סיבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח: 'פלוני הוליד פלוני', וכשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קיצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה, עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית.
הדורות הראשונים נחשבים כחול וצרורות, ונח הצדיק הוא המרגלית, שבה ראוי להאריך.
כמובן שגם תיאור עשרים הדורות הראשונים מלמד אותנו לימודים חשובים, כמו השגחת ד' בעולם, שבאה לידי ביטוי בענש שנענשו אדם הראשון, קין, דור המבול ודור הפלגה, וכן לימודים נוספים, ולכן נכתבו הדברים בתורתנו הקדושה, אבל מכל מקום רק בתיאור המרגליות התורה האריכה.
אחרי נח יש מרגליות המבהיקות ביופיין עוד יותר מנח, ולכן התורה מאריכה בתיאורם יותר: אברהם, יצחק, יעקב והשבטים. ובארבעת החומשים הבאים מתארת התורה את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, מקבלים את התורה, בונים את המשכן, והולכים לארץ ישראל.
מהתגלות ד' אל משה בסנה ועד סוף כל התורה כולה מתוארות רק ארבעים ואחת שנה, שגם בהן מדולגות כשלושים ושמונה שנה, כמו שכתב רש"י בתחילת ויקרא (א, א): "צא ואמור להם [לישראל]: 'בשבילכם הוא נדבר עמי', שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה".
התורה ברובה הגדול, מפרשת שמות (תחילת פ"ג) ועד סוף חומש דברים, מתארת בצורה מפורטת כשלש וחצי שנים בלבד!
שנה אחת שבה התגלה ד' אל משה בסנה ובהמשכה הכה ד' את מצרים בעשר המכות.
שנה שניה שבה יצאו ישראל ממצרים, קיבלו את התורה ועשו את המשכן.
חלק מהשנה השלישית שבה הקימו את המשכן והתכוננו לכניסה לארץ ישראל, עד שגרם החטא ונגזרה הגזרה להישאר ארבעים שנה במדבר.
השנה הרביעית, היא השנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, שבה כבשו בני ישראל את עבר הירדן המזרחי וקיבלו מצוות רבות ערב כניסתם לארץ המובטחת.
התורה אינה ספר הסטוריה. התורה היא תיאור ההסתכלות האלקית על המציאות. והמציאות כולה לא נבראה אלא בשביל ישראל ובשביל התורה. כך לימדנו רש"י על הפסוק הראשון בתורה:
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – "בשביל ישראל שנקראו 'ראשית' ובשביל התורה שנקראת 'ראשית' ברא אלקים את השמים ואת הארץ".
ישראל מגלים את ד' בעולם. הנביא ישעיהו אומר (מג, יב): "ואתם עדי נאם ד' ואני א-ל". ואמרו על כך חז"ל ביטוי חריף מאד: "כשאתם עדי - אני א-ל, וכשאין אתם עדי - כביכול איני א-ל" (ספרי ברכה שמו). יהי רצון שנזכה לגלות את ד' בעולם בכל מלא תפארתו בגאולה השלמה בקרוב.