תנ"ך על הפרק - דברי הימים ב כט - מה משמעות הקרבנות שהקריבו בימי חזקיהו המלך? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברי הימים ב כט

922 / 929
היום

הפרק

יְחִזְקִיָּ֣הוּ מָלַ֗ךְ בֶּן־עֶשְׂרִ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה וְעֶשְׂרִ֤ים וָתֵ֙שַׁע֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ אֲבִיָּ֖ה בַּת־זְכַרְיָֽהוּ׃וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה דָּוִ֥יד אָבִֽיו׃ה֣וּא בַשָּׁנָה֩ הָרִאשׁוֹנָ֨ה לְמָלְכ֜וֹ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן פָּתַ֛ח אֶת־דַּלְת֥וֹת בֵּית־יְהוָ֖ה וַֽיְחַזְּקֵֽם׃וַיָּבֵ֥א אֶת־הַכֹּהֲנִ֖ים וְאֶת־הַלְוִיִּ֑ם וַיַּֽאַסְפֵ֖ם לִרְח֥וֹב הַמִּזְרָֽח׃וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם שְׁמָע֣וּנִי הַלְוִיִּ֑ם עַתָּ֣ה הִֽתְקַדְּשׁ֗וּ וְקַדְּשׁוּ֙ אֶת־בֵּ֤ית יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֔ם וְהוֹצִ֥יאוּ אֶת־הַנִּדָּ֖ה מִן־הַקֹּֽדֶשׁ׃כִּֽי־מָעֲל֣וּ אֲבֹתֵ֗ינוּ וְעָשׂ֥וּ הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֵ֖ינוּ וַיַּֽעַזְבֻ֑הוּ וַיַּסֵּ֧בּוּ פְנֵיהֶ֛ם מִמִּשְׁכַּ֥ן יְהוָ֖ה וַיִּתְּנוּ־עֹֽרֶף׃גַּ֣ם סָֽגְר֞וּ דַּלְת֣וֹת הָאוּלָ֗ם וַיְכַבּוּ֙ אֶת־הַנֵּר֔וֹת וּקְטֹ֖רֶת לֹ֣א הִקְטִ֑ירוּ וְעֹלָה֙ לֹא־הֶעֱל֣וּ בַקֹּ֔דֶשׁ לֵאלֹהֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִי֙ קֶ֣צֶף יְהוָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם וַיִּתְּנֵ֤םלזועהלְזַֽעֲוָה֙לְשַׁמָּ֣ה וְלִשְׁרֵקָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר אַתֶּ֥ם רֹאִ֖ים בְּעֵינֵיכֶֽם׃וְהִנֵּ֛ה נָפְל֥וּ אֲבוֹתֵ֖ינוּ בֶּחָ֑רֶב וּבָנֵ֨ינוּ וּבְנוֹתֵ֧ינוּ וְנָשֵׁ֛ינוּ בַּשְּׁבִ֖י עַל־זֹֽאת׃עַתָּה֙ עִם־לְבָבִ֔י לִכְר֣וֹת בְּרִ֔ית לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְיָשֹׁ֥ב מִמֶּ֖נּוּ חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃בָּנַ֕י עַתָּ֖ה אַל־תִּשָּׁל֑וּ כִּֽי־בָכֶ֞ם בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לַעֲמֹ֤ד לְפָנָיו֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וְלִהְי֥וֹת ל֖וֹ מְשָׁרְתִ֥ים וּמַקְטִרִֽים׃וַיָּקֻ֣מוּ הַ֠לְוִיִּם מַ֣חַת בֶּן־עֲמָשַׂ֞י וְיוֹאֵ֣ל בֶּן־עֲזַרְיָהוּ֮ מִן־בְּנֵ֣י הַקְּהָתִי֒ וּמִן־בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י קִ֚ישׁ בֶּן־עַבְדִּ֔י וַעֲזַרְיָ֖הוּ בֶּן־יְהַלֶּלְאֵ֑ל וּמִן־הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י יוֹאָח֙ בֶּן־זִמָּ֔ה וְעֵ֖דֶן בֶּן־יוֹאָֽח׃וּמִן־בְּנֵי֙ אֱלִ֣יצָפָ֔ן שִׁמְרִ֖יויעואלוִיעִיאֵ֑לוּמִן־בְּנֵ֣י אָסָ֔ף זְכַרְיָ֖הוּ וּמַתַּנְיָֽהוּ׃וּמִן־בְּנֵ֥י הֵימָ֖ןיחואליְחִיאֵ֣לוְשִׁמְעִ֑י וּמִן־בְּנֵ֣י יְדוּת֔וּן שְׁמַֽעְיָ֖ה וְעֻזִּיאֵֽל׃וַיַּֽאַסְפ֤וּ אֶת־אֲחֵיהֶם֙ וַיִּֽתְקַדְּשׁ֔וּ וַיָּבֹ֥אוּ כְמִצְוַת־הַמֶּ֖לֶךְ בְּדִבְרֵ֣י יְהוָ֑ה לְטַהֵ֖ר בֵּ֥ית יְהוָֽה׃וַיָּבֹ֣אוּ הַ֠כֹּהֲנִים לִפְנִ֣ימָה בֵית־יְהוָה֮ לְטַהֵר֒ וַיּוֹצִ֗יאוּ אֵ֤ת כָּל־הַטֻּמְאָה֙ אֲשֶׁ֤ר מָֽצְאוּ֙ בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה לַחֲצַ֖ר בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וַֽיְקַבְּלוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם לְהוֹצִ֥יא לְנַֽחַל־קִדְר֖וֹן חֽוּצָה׃וַ֠יָּחֵלּוּ בְּאֶחָ֞ד לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֮ לְקַדֵּשׁ֒ וּבְי֧וֹם שְׁמוֹנָ֣ה לַחֹ֗דֶשׁ בָּ֚אוּ לְאוּלָ֣ם יְהוָ֔ה וַיְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־בֵּית־יְהוָ֖ה לְיָמִ֣ים שְׁמוֹנָ֑ה וּבְי֨וֹם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן כִּלּֽוּ׃וַיָּב֤וֹאוּ פְנִ֙ימָה֙ אֶל־חִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טִהַ֖רְנוּ אֶת־כָּל־בֵּ֣ית יְהוָ֑ה אֶת־מִזְבַּ֤ח הָעוֹלָה֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־שֻׁלְחַ֥ן הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת וְאֶת־כָּל־כֵּלָֽיו׃וְאֵ֣ת כָּל־הַכֵּלִ֗ים אֲשֶׁ֣ר הִזְנִיחַ֩ הַמֶּ֨לֶךְ אָחָ֧ז בְּמַלְכוּת֛וֹ בְּמַעֲל֖וֹ הֵכַ֣נּוּ וְהִקְדָּ֑שְׁנוּ וְהִנָּ֕ם לִפְנֵ֖י מִזְבַּ֥ח יְהוָֽה׃וַיַּשְׁכֵּם֙ יְחִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ וַיֶּאֱסֹ֕ף אֵ֖ת שָׂרֵ֣י הָעִ֑יר וַיַּ֖עַל בֵּ֥ית יְהוָֽה׃וַיָּבִ֣יאוּ פָרִים־שִׁבְעָה֩ וְאֵילִ֨ים שִׁבְעָ֜ה וּכְבָשִׂ֣ים שִׁבְעָ֗ה וּצְפִירֵ֨י עִזִּ֤ים שִׁבְעָה֙ לְחַטָּ֔את עַל־הַמַּמְלָכָ֥ה וְעַל־הַמִּקְדָּ֖שׁ וְעַל־יְהוּדָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים לְהַעֲל֖וֹת עַל־מִזְבַּ֥ח יְהוָֽה׃וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ הַבָּקָ֔ר וַיְקַבְּל֤וּ הַכֹּֽהֲנִים֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַֽיִּזְרְק֖וּ הַמִּזְבֵּ֑חָה וַיִּשְׁחֲט֣וּ הָאֵלִ֗ים וַיִּזְרְק֤וּ הַדָּם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ הַכְּבָשִׂ֔ים וַיִּזְרְק֥וּ הַדָּ֖ם הַמִּזְבֵּֽחָה׃וַיַּגִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־שְׂעִירֵ֣י הַֽחַטָּ֔את לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַקָּהָ֑ל וַיִּסְמְכ֥וּ יְדֵיהֶ֖ם עֲלֵיהֶֽם׃וַיִּשְׁחָטוּם֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וַֽיְחַטְּא֤וּ אֶת־דָּמָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְכַפֵּ֖ר עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י לְכָל־יִשְׂרָאֵל֙ אָמַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ הָעוֹלָ֖ה וְהַחַטָּֽאת׃וַיַּֽעֲמֵ֨ד אֶת־הַלְוִיִּ֜ם בֵּ֣ית יְהוָ֗ה בִּמְצִלְתַּ֙יִם֙ בִּנְבָלִ֣ים וּבְכִנֹּר֔וֹת בְּמִצְוַ֥ת דָּוִ֛יד וְגָ֥ד חֹזֵֽה־הַמֶּ֖לֶךְ וְנָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כִּ֧י בְיַד־יְהוָ֛ה הַמִּצְוָ֖ה בְּיַד־נְבִיאָֽיו׃וַיַּֽעַמְד֤וּ הַלְוִיִּם֙ בִּכְלֵ֣י דָוִ֔יד וְהַכֹּהֲנִ֖ים בַּחֲצֹצְרֽוֹת׃וַיֹּ֙אמֶר֙ חִזְקִיָּ֔הוּ לְהַעֲל֥וֹת הָעֹלָ֖ה לְהַמִּזְבֵּ֑חַ וּבְעֵ֞ת הֵחֵ֣ל הָֽעוֹלָ֗ה הֵחֵ֤ל שִׁיר־יְהוָה֙ וְהַחֲצֹ֣צְר֔וֹת וְעַ֨ל־יְדֵ֔י כְּלֵ֖י דָּוִ֥יד מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵֽל׃וְכָל־הַקָּהָל֙ מִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים וְהַשִּׁ֣יר מְשׁוֹרֵ֔ר וְהַחֲצֹצְר֖וֹתמחצצריםמַחְצְרִ֑יםהַכֹּ֕ל עַ֖ד לִכְל֥וֹת הָעֹלָֽה׃וּכְכַלּ֖וֹת לְהַעֲל֑וֹת כָּרְע֗וּ הַמֶּ֛לֶךְ וְכָֽל־הַנִּמְצְאִ֥ים אִתּ֖וֹ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃וַ֠יֹּאמֶר יְחִזְקִיָּ֨הוּ הַמֶּ֤לֶךְ וְהַשָּׂרִים֙ לַלְוִיִּ֔ם לְהַלֵּל֙ לַֽיהוָ֔ה בְּדִבְרֵ֥י דָוִ֖יד וְאָסָ֣ף הַחֹזֶ֑ה וַֽיְהַלְלוּ֙ עַד־לְשִׂמְחָ֔ה וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃וַיַּ֨עַן יְחִזְקִיָּ֜הוּ וַיֹּ֗אמֶר עַתָּ֨ה מִלֵּאתֶ֤ם יֶדְכֶם֙ לַיהוָ֔ה גֹּ֧שׁוּ וְהָבִ֛יאוּ זְבָחִ֥ים וְתוֹד֖וֹת לְבֵ֣ית יְהוָ֑ה וַיָּבִ֤יאוּ הַקָּהָל֙ זְבָחִ֣ים וְתוֹד֔וֹת וְכָל־נְדִ֥יב לֵ֖ב עֹלֽוֹת׃וַיְהִ֞י מִסְפַּ֣ר הָעֹלָה֮ אֲשֶׁ֣ר הֵבִ֣יאוּ הַקָּהָל֒ בָּקָ֣ר שִׁבְעִ֔ים אֵילִ֥ים מֵאָ֖ה כְּבָשִׂ֣ים מָאתָ֑יִם לְעֹלָ֥ה לַיהוָ֖ה כָּל־אֵֽלֶּה׃וְֽהַקֳּדָשִׁ֑ים בָּקָר֙ שֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת וְצֹ֖אן שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִֽים׃רַ֤ק הַכֹּֽהֲנִים֙ הָי֣וּ לִמְעָ֔ט וְלֹ֣א יָֽכְל֔וּ לְהַפְשִׁ֖יט אֶת־כָּל־הָעֹל֑וֹת וַֽיְּחַזְּק֞וּם אֲחֵיהֶ֣ם הַלְוִיִּ֗ם עַד־כְּל֤וֹת הַמְּלָאכָה֙ וְעַ֣ד יִתְקַדְּשׁ֣וּ הַכֹּֽהֲנִ֔ים כִּ֤י הַלְוִיִּם֙ יִשְׁרֵ֣י לֵבָ֔ב לְהִתְקַדֵּ֖שׁ מֵֽהַכֹּהֲנִֽים׃וְגַם־עֹלָ֨ה לָרֹ֜ב בְּחֶלְבֵ֧י הַשְּׁלָמִ֛ים וּבַנְּסָכִ֖ים לָעֹלָ֑ה וַתִּכּ֖וֹן עֲבוֹדַ֥ת בֵּית־יְהוָֽה׃וַיִּשְׂמַ֤ח יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ וְכָל־הָעָ֔ם עַ֛ל הַהֵכִ֥ין הָאֱלֹהִ֖ים לָעָ֑ם כִּ֥י בְּפִתְאֹ֖ם הָיָ֥ה הַדָּבָֽר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מה משמעות הקרבנות שהקריבו בימי חזקיהו המלך?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

כ. וישכם יחזקיהו המלך, ויאסף את שָׂרֵי העיר, ויעל בית ד'.
כא. ויביאו פרים שבעה, ואילים שבעה, וכבשים שבעה, וצפירי עזים שבעה לחטאת, על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה, ויאמר לבני אהרן הכהנים להעלות על מזבח ד'.
כב. וישחטו הבקר, ויקבלו הכהנים את הדם ויזרקו המזבחה, וישחטו האלים, ויזרקו הדם המזבחה, וישחטו הכבשים, ויזרקו הדם המזבחה.
כג. ויגישו את שעירי החטאת לפני המלך והקהל, ויסמכו ידיהם עליהם.
כד. וישחטום הכהנים, ויחטאו את דמם המזבחה, לכפר על כל ישראל, כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת.
כה. ויעמֵד את הלְוִיִם בית ד' במצלתים בנבלים ובכנֹרות, במצות דויד וגד חֹזֶה המלך ונתן הנביא, כי ביד ד' המצוה ביד נביאיו.
כו. ויעמדו הלְוִיִם בכלי דויד, והכהנים בחצצרות.
כז. ויאמר חזקיהו להעלות העֹלה לְהַמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ד' והחצצרות, ועל ידי כלי דויד מלך ישראל.
כח. וכל הקהל משתחוים, והשיר משורר, והחצצרות מַחְצְרים, הכל עד לִכְלוֹת הָעֹלָה.
כט. וּכְכַלוֹת להעלות, כרעו המלך וכל הנמצאים אתו וישתחוו.
ל. ויאמר יחזקיהו המלך והשרים ללְוִיִם להלל לד' בדברי דויד ואסף החֹזֶה, ויהללו עד לשמחה ויקדו וישתחוו.
לא. ויען יחזקיהו ויאמר: עתה מלאתם ידכם לד', גֹשׁו והביאו זבחים ותודות לבית ד'. ויביאו הקהל זבחים ותודות, וכל נדיב לב עֹלות.
לב. ויהי מספר העֹלה אשר הביאו הקהל, בקר שבעים, אילים מאה, כבשים מאתים, לעלה לד' כל אלה.
לג. והקדשים בקר שש מאות, וצאן שלשת אלפים.
לד. רק הכהנים היו למעט, ולא יכלו להפשיט את כל העֹלות, ויחזקום אחיהם הלְוִיִם עד כְּלוֹת המלאכה, ועד יתקדשו הכהנים, כי הלְוִיִם ישרי לבב להתקדש מהכהנים.
לה. וגם עֹלה לרב בחלבי השלמים ובנסכים לעֹלה, ותכון עבודת בית ד'.
לו. וישמח יחזקיהו וכל העם על הַהֵכין האלקים לעם, כי בפתאם היה הדבר.

יש להתבונן במשמעות כל הקרבנות שהקריבו בפרקנו.

א. האם כל הקרבנות הנזכרים בפסוק כ"א היו חטאות, או רק הצפירים?

נאמר בפסוק כ"א: "ויביאו פרים שבעה, ואילים שבעה, וכבשים שבעה, וצפירי עזים שבעה לחטאת, על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה, ויאמר לבני אהרן הכהנים להעלות על מזבח ד'".

יש לברר: האם כל הקרבנות הנזכרים בפסוק כ"א היו חטאות, או רק הצפירים?

התשובה ניתנת בשלושת הפסוקים הבאים.

כך נאמר בהם:

כב. וישחטו הבקר, ויקבלו הכהנים את הדם, ויזרקו המזבחה, וישחטו האלים, ויזרקו הדם המזבחה, וישחטו הכבשים, ויזרקו הדם המזבחה.
כג. ויגישו את שעירי החטאת לפני המלך והקהל, ויסמכו ידיהם עליהם.
כד. וישחטום הכהנים, ויחטאו את דמם המזבחה, לכפר על כל ישראל, כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת.

בפסוק כ"ב כתוב: "הבקר", "האלים", "הכבשים", ולא כתוב בהם: "חטאת", ואילו בפסוק כ"ב כתוב: "ויגישו את שעירי החטאת". נמצאנו למדים שרק השעירים, שהם הצפירים, הנזכרים בפסוק כ"א היו חטאת.

נוסף על כך בפסוק כ"ב כתוב שלש פעמים: "ויזרקו [הדם] המזבחה", גם ביחס לבקר, גם ביחס לאלים, גם ביחס לכבשים, ואילו בפסוק כ"ד כתוב: "ויחטאו את דמם המזבחה", ביחס לשעירים, למדנו שרק השעירים היו חטאת, שבהם נאמרה לשון חיטוי, ואילו שאר הקרבנות לא היו חטאות, שבהם נאמרה לשון זריקה.

אלו קרבנות הם היו? עולות!

דבר זה מתפרש בסוף פסוק כ"ד, שם נאמר: "כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת".

וכן מפורש גם בפסוקים כ"ז-כ"ח: "ויאמר חזקיהו להעלות העֹלה לְהַמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ד' והחצצרות, ועל ידי כלי דויד מלך ישראל. וכל הקהל משתחוים, והשיר משורר, והחצצרות מַחְצְרים, הכל עד לִכְלוֹת הָעֹלָה".

ב. מדוע הביאו שבעה פרים, שבעה אילים, שבעה כבשים, ושבעה שעירים?

אחרי שלמדנו שהפרים, האילים, והכבשים היו עולות, לא כל כך קשה מדוע הביאו אותם, שכן עולות יכולות לבוא גם בנדבה, אבל על השעירים, שהיו לחטאת, יש לשאול: הרי חטאת אינה באה בנדבה, וכיצד יכלו להביא אותה?

כתב רש"י בפסוק כ"א: "וצפירי עזים וגומר - הוראת שעה היתה".

כלומר: אכן לפי שורת הדין אי אפשר היה להביא חטאת, אבל היתה זו הוראת שעה.

עוד הוסיף רש"י בפסוק כ"ד:

לכפר על כל ישראל - שחטאו בעבודת כוכבים. כן אמר המלך: תהי העולה והחטאת עבור כל ישראל.
בפרשת שלח לך (במדבר טו, כד) כתיב: 'ועשו כל העדה פר' וגו', וכתיב (ויקרא ד, יד): 'והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת', וכאן כתיב: 'ויביאו פרים ואילים וצפירי עזים שבעה'! אלא הוראת שעה היתה!

כלומר: הקרבנות היו לכפר על עבודת כוכבים.

אבל בפרשת שלח לך נאמר שעל עבודת כוכבים מביאים רק פר אחד לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת, ובפרשת ויקרא נאמר שעל העלם דבר שלא בעבודת כוכבים מביאים רק פר אחד לחטאת, ומדוע כאן הביאו שבעה פרים, שבעה אילים, שבעה וכבשים, ושבעה שעירים?

אלא על כרחנו שהיתה זו הוראת שעה.

אבל עולה מדברי רש"י שפר אחד ושעיר אחד היו כדין, ורק שאר הקרבנות היו בהוראת שעה.

רש"י לא הסביר מדוע הביאו דווקא שבעה קרבנות מכל מין ומין.

ג. מדוע הביאו דווקא שבעה פרים, שבעה אילים, שבעה כבשים, ושבעה שעירים?

כתב המלבי"ם:

ויביאו פרים - הוא כעין חטאת ועולה שמביאים על העלם דבר של עבודה זרה, כמו שכתוב בפרשת שלח, שמביאים פר לעולה ושעיר לחטאת. וכבר גלו ראובן וגד וחצי מנשה, וזבולון ונפתלי, וחשב גלות חצי מנשה כאלו נבטל השבט, ונשארו שבעה שבטים, וסבירא ליה דמה דפסקינן שגוררים אחריהם יתר השבטים, הוא דווקא אם ישנם בארץ ישראל, ועל כן לא הביא רק שבעה פרים... והאילים והכבשים היו נדבה.

כלומר: הגמרא אומרת שאם רוב השבטים חטאו אזי צריכים גם השבטים שלא חטאו להביא קרבן. וכאן, כיון שגלו שלושת השבטים שבעבר הירדן ושני השבטים שבצפון הגליל, נשארו רק שבעה שבטים בארץ ישראל, ושאר השבטים שלא היו בארץ ישראל לא היו צריכים להביא קרבנות, ולכן הביאו דווקא שבעה פרים ושבעה שעירים. והאילים והכבשים היו נדבה, שכן עולה יכולה לבוא בנדבה!

עוד כתב המלבי"ם בפסוק כ"ב:

וישחטו הבקר - אף שדם חטאת קודם לדם עולה, בהעלם דבר הדין הוא דעולה קודם לחטאת, ואגב הקדים גם האילים שהיו נדבה לבד.

כלומר: בדרך כלל שחיטת החטאת קודמת לשחיטת העולה, כיון שדם החטאת ניתן בארבע מתנות על ארבע קרנות, ואילו דם העולה נזרק בשתי מתנות שהן ארבע, ומדוע כאן הקדימו את זריקת דם העולה לנתינת דם החטאת?

אלא שכך היא ההלכה בקרבן העלם דבר של ציבור בעבודה זרה: דם פר העולה קודם לדם שעיר החטאת.

כך כתב רש"י בפרשת שלח לך על הפסוק "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעֹלה לריח ניחח לד', ומנחתו ונסכו כמשפט, ושעיר עזים אחד לחטת" (טו, כד):

לחטת - חסר אלף, שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר: 'ואת השני יעשה עולה' (ויקרא ה, י), וזו עולה קודמת לחטאת.

אם כן לפי מה שכתוב בפרקנו שהקריבו קודם את דם העולה, ואחר כך את דם החטאת, עולה גם כן שהקרבנות היו לכפר על עבודה זרה.

אלא שיש לשאול: הכפרה בקרבנות על עבודה זרה היא דווקא בשוגג, כמו שכתוב שם בפסוק כ"ב: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ד' אל משה". ואילו בזמן אחז, אביו של חזקיהו, עבדו עבודה זרה במזיד!

על כך ענה המלבי"ם:

וחשב עוונם כשגגת הוראת הסנהדרין, שהיו עם אחז בעצה אחת אחר שלא מיחו בידו.

כלומר: אמנם לא היתה כאן הוראה מפורשת של הסנהדרין להתיר לעבוד עבודה זרה, אבל במה שלא מחו באחז נחשב להם כאילו הורו בשוגג שמותר לעבוד עבודה זרה.

ד. מה משמעות הקרבנות הנזכרים בפסוקים ל"א-ל"ה?

בפסוקים ל"א-ל"ה מופיעים עוד קרבנות רבים של זבחים, כלומר: שלמים, וכן תודות ועולות.

יש לשאול: מדוע הקריבו אותם?

יש לענות על כך על פי מה שכתב ה"מצודת דוד" בפסוק ל"א:

מלאתם ידכם - התחלת הדבר וחנוכו נקרא 'מלוי ידים', כמו: 'ומלאת יד אהרן' (שמות כט, ט) ורצונו לומר: והנה עד עתה חדלתם מעבודת המקום ברוך הוא, ועתה התחלתם לעבדו.

כעין זה כתב גם המלבי"ם בפסוק כ"ה:

ויעמד - היה זה אצלם כעין חינוך, כי כבר היתה העבודה בטלה ימים רבים, ועל כן העמיד הכהנים בחצוצרות, כמו בעת חינוך שלמה ובית שני, ועל זה אמר: 'מלאתם ידכם לד'', שהחינוך קרוי 'מילוי יד'.

כלומר: כיון שבזמן אחז לא עבדו במקדש, היתה עכשיו כעין חנוכת המזבח, וכתב הרמב"ן בפרשת נשא לגבי חנוכת המזבח (במדבר ז, יג):

חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו, על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים. והקטורת והחטאת הוראת שעה, שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן, כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד, כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם.
והנה ד' הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (בפסוק יא) 'נשיא אחד ליום יקריבו', ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח. ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב: 'ויחנכו את בית האלקים המלך וכל העם' (דהי"ב ז, ה). וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב: 'ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלקא' וגו' (עזרא ו, טז). וכן לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל (מג, כו-כז): 'שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו, ומלאו ידיו, ויכלו את הימים, והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם', והיא חנכה למזבח במלואים.

אמנם בפרקנו לא הביאו קטורת, אבל רצו לחנך את המזבח בעולה וחטאת ושלמים ותודה.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש השלישי ובחנוכתו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך