תנ"ך על הפרק - רות ד - מגילת רות: אין שום יאוש בעולם כלל / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

רות ד

802 / 929
היום

הפרק

וּבֹ֨עַז עָלָ֣ה הַשַּׁעַר֮ וַיֵּ֣שֶׁב שָׁם֒ וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־בֹּ֔עַז וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב׃וַיִּקַּ֞ח עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י הָעִ֖יר וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ־פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ׃וַיֹּ֙אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶאֱלִימֶ֑לֶךְ מָכְרָ֣ה נָעֳמִ֔י הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃וַאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַֽיֹּשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם־תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗יואדעוְאֵֽדְעָה֙כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָנֹכִ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָנֹכִ֥י אֶגְאָֽל׃וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם־קְנוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּת֙קניתיקָנִ֔יתָהלְהָקִ֥ים שֵׁם־הַמֵּ֖ת עַל־נַחֲלָתֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙לגאול־לִגְאָל־לִ֔י פֶּן־אַשְׁחִ֖ית אֶת־נַחֲלָתִ֑י גְּאַל־לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת־גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹא־אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל׃וְזֹאת֩ לְפָנִ֨ים בְּיִשְׂרָאֵ֜ל עַל־הַגְּאוּלָּ֤ה וְעַל־הַתְּמוּרָה֙ לְקַיֵּ֣ם כָּל־דָּבָ֔ר שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַעֲל֖וֹ וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֧אמֶר הַגֹּאֵ֛ל לְבֹ֖עַז קְנֵה־לָ֑ךְ וַיִּשְׁלֹ֖ף נַעֲלֽוֹ׃וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז לַזְּקֵנִ֜ים וְכָל־הָעָ֗ם עֵדִ֤ים אַתֶּם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֤י קָנִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֶֽאֱלִימֶ֔לֶךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְכִלְי֖וֹן וּמַחְל֑וֹן מִיַּ֖ד נָעֳמִֽי׃וְגַ֣ם אֶת־ר֣וּת הַמֹּאֲבִיָּה֩ אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה לְהָקִ֤ים שֵׁם־הַמֵּת֙ עַל־נַ֣חֲלָת֔וֹ וְלֹא־יִכָּרֵ֧ת שֵׁם־הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם׃וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל ׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם׃וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן־הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ מִן־הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת׃וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת־רוּת֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לָ֛הּ הֵרָי֖וֹן וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן׃וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל־נָעֳמִ֔י בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל הַיּ֑וֹם וְיִקָּרֵ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וְהָ֤יָה לָךְ֙ לְמֵשִׁ֣יב נֶ֔פֶשׁ וּלְכַלְכֵּ֖ל אֶת־שֵׂיבָתֵ֑ךְ כִּ֣י כַלָּתֵ֤ךְ אֲ‍ֽשֶׁר־אֲהֵבַ֙תֶךְ֙ יְלָדַ֔תּוּ אֲשֶׁר־הִיא֙ ט֣וֹבָה לָ֔ךְ מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים׃וַתִּקַּ֨ח נָעֳמִ֤י אֶת־הַיֶּ֙לֶד֙ וַתְּשִׁתֵ֣הוּ בְחֵיקָ֔הּ וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאֹמֶֽנֶת׃וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנָעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד׃וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן׃וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב׃וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה׃וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד׃וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מגילת רות: אין שום יאוש בעולם כלל

הקדמה

נהגו ישראל קדושים לקרוא בחג השבועות את מגילת רות (אבודרהם, הובא ברמ"א או"ח סו"ס תצ).

במגילה כידוע, מופיעים דברים יפים רבים, כמו החסד, שמקיף את כל המגילה מתחילתה ועד סופה, ודברים נוספים.

אחד הדברים שעומד ביסוד המגילה, ואף על פי כן הוא אינו בולט כל כך בקריאת פשוטה של המגילה, הוא היסוד שניסח רבי נחמן מברסלב במלים: "אין שום יאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה עח).

היכן מצאנו זאת במגילה?

גם אצל נעמי וגם אצל בעז.

א. נעמי

המגילה פותחת:

א. ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו.
ב. ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון, אפרתים מבית לחם יהודה. ויבאו שדי מואב ויהיו שם.
ג. וימת אלימלך איש נעמי, ותשאר היא ושני בניה.
ד. וישאו להם נשים מאביות, שם האחת ערפה ושם השנית רות, וישבו שם כעשר שנים.
ה. וימותו גם שניהם מחלון וכליון, ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה.

נעמי, האשה שהתאלמנה מבעלה ושיכלה את שני בניה, היתה יכולה ליפול לתהומות של יאוש חידלון ודיכאון. ואכן נראה מדבריה שהיא נפלה לשם!

כך נאמר בסוף פ"א:

יט. ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם, ויהי כבאנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה: הזאת נעמי?!
כ. ותאמר אליהן: אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר ש-די לי מאד.
כא. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ד', למה תקראנה לי נעמי, וד' ענה בי, וש-די הרע לי!

לכאורה אולי נראה שהיא אפילו מתלוננת כלפי הנהגת ד'!

אבל פירש רש"י:

מלאה הלכתי - בעושר ובנים, דבר אחר: שהיתה מעוברת.
ענה בי - העיד עלי שהרשעתי לפניו.

כלומר: נעמי מקבלת עליה את הדין.

בהמשך המגילה מתברר שנעמי קמה והתעודדה. היא פועלת ודוחפת את רות ללכת אל בעז לגרן, כדי להתחתן אתו, ואולי מתוך כך גם לזכות ללדת ממנו ולהמשיך את המשפחה!

כך נאמר בפרק ג':

א. ותאמר לה נעמי חמותה: בתי, הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך.
ב. ועתה הלא בעז מדעתנו אשר היית את נערותיו, הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה.
ג. ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך, וירדת הגרן, אל תודעי לאיש עד כלֹתו לאכל ולשתות.
ד. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגלית מרגלתיו, ושכבת, והוא יגיד לך את אשר תעשין.

נעמי לא רק מציעה לרות לעשות את הדברים הללו, אלא מצוה אותה, כמו שנאמר בפסוק ו': "ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה".

אבל היא לא רק מצוה אותה, אלא מעודדת אותה, ומחזקת אותה, ואומרת לה: תרגישי שאני אתך בכל מעשייך: אני יורדת אתך לגרן, ואני שוכבת אתך לצדו של בעז:

ג. ורחצת וסכת, ושמת שמלתיך עליך, וירדתי (כתיב!) הגרן, אל תודעי לאיש עד כלֹתו לאכל ולשתות.
ד. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגלית מרגלתיו, ושכבתי (כתיב), והוא יגיד לך את אשר תעשין.

אני אתך בכל מעשייך!

נעמי הגיבורה, כמו בימינו, מרים פרץ הגיבורה, שהתאלמנה מבעלה ושיכלה את שני בניה, והיתה יכולה ליפול לתהומות של יאוש חידלון ודיכאון, אבל היא אינה נופלת. להיפך, היא כל הזמן פועלת ומרצה ומלמדת את כולם להביט בעין טובה על המציאות! כך נעמי!

ב. בעז

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף צא ע"א) אומרת:

אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל, מתה אשתו של בעז.

עוד אומרת הגמרא שם: "אבצן זה בעז".

על אבצן נאמר: "ויהי לו שלשים בנים, ושלשים בנות שלח החוצה, ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ" (שופטים יב, ט), כלומר: היו לו ששים בנים ובנות!

הגמרא שם מביאה את הפסוק, ואומרת: "וכולם מתו בחייו"!

האם אנחנו מסוגלים להבין את גודל הכאב שבו היה נתון בעז? הוא שיכל ששים בנים ובנות! וגם אשתו מתה! כמה כאב וכמה צער, ומה יהיה עם כל ההמשך?

ואז מגיעה רות, ובעז כל הזמן דואג לה, ובסוף גם נושא אתה לאשה, ומהם נולד עובד, שהוליד את ישי, שהוליד את דוד המלך, וממנו נמשכת כל שושלת בית דוד עד המלך המשיח!

כך כתב שם הרשב"ם במסכת בבא בתרא:

מתה אשתו של בועז - להשמיענו בא שהקב"ה מקדים רפואה למכה, ויש לו לאדם לבטוח בהקב"ה.

במלים אחרות: "אין שום יאוש בעולם כלל"!

ג. יהודה

דבר דומה במדה מסוימת למה שקרה לבעז, מצאנו כבר אצל אבי השבט, יהודה:

אחרי שאחֵי יהודה הורידוהו מגדולתו (בראשית לח, א ורש"י), הוא נשא אשה והוליד ממנה שלושה בנים (שם, ב-ה). אבל שני בניו הגדולים מתו, וגם אשתו מתה (שם, ז-יב). התקוה היתה שתמר כלתו תנשא לשלה בנו, כאשר הוא יגדל, וממנה תמשך השושלת [על פי הרמב"ן (שם, יא), שלא כרש"י].

אבל אז נאמר ליהודה שתמר כלתו זנתה, והרה לזנונים (שם, כד)!

האם אנחנו מסוגלים להבין את גודל הכאב שבו היה נתון יהודה? אחיו הורידוהו מגדולתו, ואחרי שהוא הצליח לבנות את משפחתו, מתו שנים מבניו, וגם אשתו מתה, ותמר כלתו הרה לזנונים! איזו בושה!

ואז פתאום מתגלה שיש ליהודה המשך, ושתמר, כלתו הצדיקה, אינה הרה לזנונים ח"ו, אלא היא הרה ממנו, ונולדים לו ממנה תאומים, ומהם עתידה לצאת מלכות בית דוד ומלך המשיח!

במלים אחרות: "אין שום יאוש בעולם כלל"!

ד. משמעות ספירת העומר

מצאנו ענין נוסף הקשור לחג השבועות שבו אנו מוצאים את היסוד "אין שום יאוש בעולם כלל": ספירת העומר, המהוה הכנה לחג השבועות, כפי שהיא הוסברה על ידי תלמידי הגר"א.

כך כתב בספר "דורש לציון" לתלמידי הגר"א (עמ' ע-עב):

מצות ספירת העומר היא המצוה היחידה שסופרים עליה את הימים, ארבעים ותשעה ימים בשבעה שבועות, בכל יום בברכת שם ומלכות.
יש להבין: למה כל התכונה המיוחדת הגדולה הזאת של מצות ספירת העומר, שאינה בשום מצוה אחרת שבמצוות התורה? וגם למה בא העומר דווקא משעורים, שהם מאכל בהמה, כמובא בחז"ל?
בתורת הקבלה מבואר כי בני ישראל במצרים היו שקועים כבר במ"ט שערי טומאה, ובאותו לילה שיצאו ממצרים היו עלולים ליפול לשער הנון של הטומאה, היינו הדרגה היותר תחתונה של הטומאה, לכן מיהר הקב"ה להוציאם ממצרים בחפזון רב.
ובאותם מ"ט הימים, מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה, יצאו בכל יום משער טומאה אחד ונכנסו לשער קדושה אחד, עד השער המ"ט של הקדושה, שהוא דרגת מלאכי השרת, ועד יום מתן תורה שהוא השער הנון של הקדושה... וכל זה היה כדי להתעלות בקדושה דרגה אחר דרגה, למען קבל את התורה ברום קדושתה. וכן גם בכל שנה תמיד מ"ט הימים שבין הראשון לפסח ובין חג השבועות הם הם הימים המוכשרים והמסוגלים ביותר להתעלות לדרגות הקדושה מיום ליום. זהו סוד התכונה העיקרי של ספירת העומר במ"ט ימים אלו.
וגזירת הכתוב היא שההתעלות הזאת תסומל דווקא על ידי דבר חומרי מהמדרגה הכי נמוכה, כמו קומץ השעורים של העומר, שהוא מאכל בהמה, להראות שהאדם אף על פי שהוא קשור לחומריות, ואפילו הוא עומד בדרגה הכי נמוכה כמו מאכל בהמה, יכול הוא, אם ירצה, לעלות עד דרגת הקדושה היותר עליונה, דרגת מלאכי השרת.

כלומר: גם אדם שנמצא במדרגה הכי נמוכה, יכול להתעלות ולהגיע לדרגת מלאכי השרת!

במלים אחרות: "אין שום יאוש בעולם כלל"!

סיום

כולנו יהודים, קרויים על שם יהודה, ואף פעם איננו מתיאשים, אלא מצפים תמיד לגאולה השלמה ולמשיח בן דוד שיתגלה במהרה בימינו אמן.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך