תנ"ך על הפרק - שמות כה - "ועשו לי מקדש" / הרב חיים דרוקמן שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמות כה

75 / 929
היום

הפרק

ציווי התרומה, תבנית הארון, תבנית הַשֻּׁלְחָן, תבנית המנורה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ׃וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁקָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים דרוקמן שליט

"ועשו לי מקדש"

סמליות בלבד?

במפגש עם המשכן מוכרחים להדגיש, שאיננו מעלים בדעתנו שאנו מקימים בית לד' בית שבו הוא יתגורר, כפי שאמר שלמה המלך, בנאום חנוכת בית המקדש הראשון: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ־לֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!"(מלכים א ח כז). לקדוש ברוך הוא אין גבולות כלבני אדם. המשכן והמקדש, נועדו עבורנו, בני האדם, כדי שנוכל לבוא להתפלל לפניו במקום המוגדר לעבודת ד'.

ניתן לחשוב, שהמשכן משמש כמעין סמל, ביטוי לחיבור שבין האדם לא־להים, מקום שיסמל עבור האדם את המפגש עם ד', ומשום ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"(ספר החינוך טז), בבואו למשכן, יתחזק האדם בעבודת בוראו. אכן יש בכך מן האמת, אך המשכן הוא יותר מכך.

המשכן והמקדש אינם מהווים רק סמלים חיצוניים. סמל הוא דבר שאינו פועל באופן אמתי, אלא השפעתו היא רק על הפסיכולוגיה האנושית, משום שהיא מבטאת עבורו רעיונות וערכים מסוימים.

אם המקדש אכן היה רק סמל, היתה יכולה להתעורר המחשבה, שאין צורך להקים מקדש דווקא בהר הבית בירושלים. די שנעשה מקדש ביתי, שיסמל עבורנו את המפגש עם הא־להות, ישפיע על נפשנו, ויחזק אותנו בעבודת ד'!

אם הדבר אכן היה כך, יש להתפלא: לשם מה האריכה התורה כל כך בעניין ההדרכה המדויקת והמדוקדקת של הקמת המשכן? לשם מה ההוראה היא לבנות את המקדש דווקא בירושלים? אם למשכן ולמקדש אין השפעה ממשית על המציאות, והעבודה בהם אינה יוצרת שום דבר אמתי, אלא הכל רק סמל - למה לטרוח כל כך בהקמתם באופן זה?!

חיים ללא מקדש

המשכן איננו רק סמל חיצוני, אלא הוא יוצר גם השפעה אמתית במציאות. בהקמת המשכן יורדת השכינה על העולם - לא רק באופן סמלי - אלא גם באופן אמתי, שיש לו משמעות ממשית על המציאות כולה.

כך אנו לומדים מדברי חז"ל:

בשעה שאמר לו ( ד' למשה): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"(שמות כה ח), אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואתה אמרת: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'?!".
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "משה, לא כשאתה סבור. אלא, עשרים קרש בצפון, ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב – ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן".
(פסיקתא דרב כהנא ב)

באמצעות המשכן ישנה ירידת שכינה. זהו דבר ממשי, יצירה חדשה, ולא רק משהו סמלי. דרך המשכן הקדוש ברוך הוא שוכן עם ישראל למטה.

על כן, מציאות ללא מקדש שונה לחלוטין למציאות עם מקדש, כפי שביטאו זאת חז"ל:

מיום שחרב בית המקדש - ננעלו שערי תפילה... מיום שחרב בית המקדש - נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים...
(ברכות לב:)

באבוד המקדש ננעלו שערי תפילה, הועמדה חומת ברזל – אלו ביטויים לנתק ממשי, בין ישראל לבין ד'. כמובן, אין הכוונה שלתפילותינו אין אף ערך היום, אלא שאי אפשר להשוות בינן לבין כוח התפילה במציאות שיש בית מקדש.

המצוות כולן משפיעות על המציאות

גם את שאר המצוות ניתן לתפוס כסמלים בלבד. למשל, הציצית היא סמל לזכירת המצוות, התפילין היא אות, וכן הלאה. אך אם כך הדבר, והתפילין הן באמת רק סמל – מדוע יש צורך שיהיו בהן פרשיות? אם מזוזה היא רק סמל - מדוע יש הכרח שיהיה כתוב בה דברים מדויקים, וכתיבתה צריך להיות מלווה בדקדוקי הלכות?

סמל הוא התייחסות חיצונית. אין ערך אמתי לסמל, אלא רק למה שהוא מבטא. לפי ההלכה, ציצית שלא נטוותה לשמה – איננה ציצית. והנה, אם ציצית היא רק סמל – למה צריך שתהיה לשמה? כביכול, מה שחשוב הוא רק הצורה החיצונית של הציצית, שתהיה יפה ומהודרת, עשויה מבד יקר... אבל איזה טעם יש לכך שהיא תהיה עשויה לשמה, הלוא מי שמתעטף בציצית עכשיו, בוודאי אינו חש שבעת שהכינו אותה, עשו זאת לשם ציצית!

אלא כמובן שיש במצוות משהו אמתי פנימי. בקיום המצוות נוצר משהו חדש שלא היה קיים קודם לכן. על כן, כל זמן שהמצוה לא תתבצע בצורה מדויקת לפי ההלכה – לא יכולה להתחולל מציאות חדשה על ידי המצוה.

דומה הדבר לאיש המתגורר בכפר נידח, אשר ביקר בעיר הגדולה, התרשם מתאורת החשמל שמאירה את בתי התושבים, והביא עמו לכפר מנורות יפות ומיוחדות. והנה, אחר שתלה את המנורות ברחבי ביתו – לא ארע דבר! שום מנורה לא דלקה! הוא לא הבין שהמנורות זקוקות לחשמל כדי להאיר. כך גם בעניין המצוות – המצוות יכולות להאיר את כל המחשכים, את כל החיים, ליצור מציאות חדשה בעולם – אך כדי שדבר זה יקרה, הכל צריך להתבצע לפי הכללים המדויקים של התורה.

ונסכם בדברים העקרוניים של הראי"ה קוק זצ"ל:

אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש – כי אם מצוות ותורות, דברים חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, קללתם – קללה, וברכתם – ברכה
(אורות הקודש ג, עמוד סט)
אחד מיסודי הדעות העיקריות הן: שאין המצוות דברים סימבוליים, כמו סימני זיכרון, אלא הן פעולות יצירתיות, שהמחוגה האלהית תארתן, ומכל מקום יש בהם מרחב גדול לכל היופי הסימבולי.
(משנת הרב ד)

המצוות הן פעולות שיוצרות דבר במציאות, ולצד זה מהוות גם רעיונות סמליים. כך הדבר ביחס לכל המצוות, וכך גם ביחס למשכן ולמקדש – לקיומם בעולם יש משמעות ממשית ומעשית על המציאות כולה!

  © המאמר מעובד ומקוצר מתוך "התורה לדורנו", הוצאת אור עציון.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך