לפרק קמ"ז
בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלִַ֣ם ה' נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס: הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם:
(תהילים קמז ב-ג)
שני הפסוקים מקושרים יחד, והכוונה: כי בבניין יְרוּשָׁלִַ֣ם ובכינוס נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל ה' רֹפֵא לאלה שליבם נשבר בקרבם לזכר חורבן ירושלים ופיזור ישראל בגויים וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם.
מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא: גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב-כֹּ֑חַ לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר:
(תהילים קמז ד-ה)
"גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב-כֹּ֑חַ" - שייך אל עניין הכוכבים, ומעידה על זה הלשון המקבילה בישעיהו: "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"(ישעיה מ כו).
"לִ֝תְבוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר" - נוכל גם כן לייחס אל עניין הכוכבים; ו-"לִ֝תְבוּנָת֗וֹ" - יבואר: בשביל, בעקב תבונתו, והכוונה: כי בעקב תבונתו של ה' אֵ֣ין לַכּוֹכָבִ֑ים, לפי השגתם של בני-אדם מִסְפָּֽר.
אולם יותר נאות לפרש "מִסְפָּֽר" פה בהוראת גבול, כפי הוראת "ספר" בלשון התלמוד ["בעיר הסמוכה לספר" (בבא-קמא פג.)], והכוונה לפי זה פשוטה: כי אין גבול לתבונת ה'.
[ובדרך זה נראה לפרש הכתוב: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים לב ח), כי "מספר" ו"גבולות" הם שני שמות נרדפים; וכן באיוב: "מי יספר שחקים בחכמה?"(דברים לח לז) - הכוונה שם: מי קבע גבולם של השחקים בחכמה? ונראה לי: כי להוראה זו של "מספר" כיוונו חכמים, בקבעם סכום המלקות ל"ט (שלושים ותשע) על פי הכתוב: "במספר ארבעים יכנו", שפירשו הכוונה במספר הגובל את הארבעים - שהוא ל"ט, והיינו לשונם שם: "מאי טעמא? אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא, השתא דכתב במספר ארבעים - מניין שהוא סוכם את הארבעים"(מכות כב:). (ואולי "סוכם" ו"תוחם" מלשון תחום משמשים להוראה אחת, כי ס' ו-ת' מתחלפים בתלמוד, ואם כן תהיה הכוונה שכתבנו מפורשת בלשונם) ].
הַשֹּׁלֵ֣חַ אִמְרָת֣וֹ אָ֑רֶץ עַד-מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ: הַנֹּתֵ֣ן שֶׁ֣לֶג כַּצָּ֑מֶר כְּ֝פ֗וֹר כָּאֵ֥פֶר יְפַזֵּֽר: מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵ֥י קָ֝רָת֗וֹ מִ֣י יַעֲמֹֽד:
(תהילים קמז טו-יז)
פסוק ט"ו נמשך אל פסוקים ט"ז-י"ז, וב"אִמְרָת֣וֹ" וב"דְּבָרֽוֹ" הכוונה על רוח הסערה [כאמור: "עושה מלאכיו רוחות"(תהילים קד ד), "רוח סערה עושה דברו"(תהילים קמח ח)], אשר השלג והכפור באים לרגלה, וכאילו ה' על ידה שולח לארץ אמרתו בדבר שֶׁ֣לֶג וכְפוֹר". ומה יפה המבטא "עַד-מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ" בנוגע לרוח סערה!
יִשְׁלַ֣ח דְּבָר֣וֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ-מָֽיִם:
(תהילים קמז יח)
גם זאת הפעם "דְּבָר֣וֹ" מרמז על הרוח, ומפורש יוצא כן מסוף הפסוק, המקביל אל ראשו: "יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ-מָֽיִם", אלא שבפסוק ט"ו לעיל מדובר ברוח קרה ובפסוק זה ברוח חמה. ומה נחמד הציור פה העושה את כדורי השלג והכפור לכדורי-משחק בידי הרוחות: שרוח אחת משליכתם לארץ והשניה מבערתם מן הארץ!
מַגִּ֣יד דְּבָרָ֣יו לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל:
(תהילים קמז יט)
הכוונה: לטבע, כמתואר לעיל, ה' מוסר דבריו על ידי שלוחים. לא כן ליעקב, אליו היה ה' "מַגִּ֣יד דְּבָרָ֣יו" על הר סיני בכבודו ובעצמו!
הטבע והתורה באים אצל המשורר צמודים גם בפרק י"ט; ונראה לי כוונתו בזה לרמז - כי התורה יש בה מסגולת הטבע המוחשי: כמוהו מחוננת היא בהרמוניה שלימה, וחוקיה כחוקי הטבע כמסמרות נטועים ביצירה הא-להית וקיימים לעד לעולם!