חורבן המקדש והבקשה מה' לנקום באויב
זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר-צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ:
(תהילים עד ב)
"הַר-צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ" - מקביל לכאורה אל זמן דוד, אשר מקום הארון היה בעיר דוד היא ציון (שמואל ב ו יב), וזה מראה פנים שמחבר הפרק חי בימי דוד [והאמור באיכה: "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו"(איכה ה יח) אכן אינו מתייחד אל בית המקדש, אלא אל ציון בתור קריית מלך רב].
הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כָּל-הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ:
(תהילים עד ג)
הכוונה: הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לעלות עתה בהַר-צִ֝יּ֗וֹן זה ששכנת בו קודם ונהפך עתה, לפי הרושם שעושה, לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח, ותראינה עיניך שם כי כָּל-הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ, כלומר, הֵרַ֖ע ככל האפשר, על דרך "כל הוביש" (ישעיהו ל ה), שהוראתו - הוביש ככל האפשר.
שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת:
(תהילים עד ד)
נראה, כי בבית ה', מפני הכבוד, לא היו משיחים אלא בלחש [וכן קובל המקונן באיכה: "קול נתנו בבית ה' כיום מועד"(איכה ב ז), זאת אומרת כי רק ביום מועד נתנו שם קול בהלל וזמרה לה', אבל לא בשאר הימים], וברמז על זה הוא קובל על האויב: "שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ!"; "שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת" - להתחיל בהרס ובחורבן הבית.
יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסֲבָךְ-עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת: וְ֭עַתָּה פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפֹּ֗ת יַהֲלֹמֽוּן: שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן-שְׁמֶֽךָ:
(תהילים עד ז-ט)
מקושר עם הפסוק הקודם. מתיאור ההכנות שם הוא עובר פה לתיאור החורבן עצמו ומציג לפנינו חורבן הבית על ידי האויב בחליפת מחזותיו ובהדרגתו: בראשונה "יִ֭וָּדַע". וניכר ההירוס "כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסֲבָךְ-עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת" - כאילו הענפים בעץ נסתבכו והוא מקלישם בקרדום מעט, כן לא נועז האויב תחילה להניף קרדומו על בית ה' בכח כדי השחתה; "וְ֭עַתָּה" - כלומר לאחר שעה, כבר הרהיב עוז "פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד", כולם עד אחד, "בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפֹּ֗ת יַהֲלֹמֽוּן". ולבסוף "שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן-שְׁמֶֽךָ" - שנשרף עד היסוד בו והגיע לארץ [כלשון המקונן: "הרס בעברתו כל מבצרי יהודה הגיע לארץ"(איכה ב ב)].
אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כָל-מוֹעֲדֵי-אֵ֣-ל בָּאָֽרֶץ: אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין-ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא-אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד-מָֽה:
(תהילים עד ח-ט)
"נִינָ֣ם" - הוא מלשון "נין ונכד"(ישעיהו יד כב), ו"נִינָ֣ם" חסר וא"ו החיבור, כאילו היה כתוב: אמרו בליבם 'ונִינָם' יחד, והכוונה: שהמחריבים, הם וזרעם אחריהם, האמינו כי כָל-מוֹעֲדֵי-אֵ֣-ל בָּאָֽרֶץ, זאת אומרת: כי לא יבואו מועדי א-ל אחרים במקום אותו שנשרף על ידם; ואף גם אנו "אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ..." מזמן החורבן בכל משך הגלות.
אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים:
(תהילים עד יד)
הכוונה: הים פלט את גופות המצרים שהיו לברות לחיות המדבר - עָ֣ם לְצִיִּֽים.
זְכָר-זֹ֗את א֭וֹיֵב חֵרֵ֣ף ה' וְעַ֥ם נָ֝בָ֗ל נִֽאֲצ֥וּ שְׁמֶֽךָ: אַל-תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל-תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח: הַבֵּ֥ט לַבְּרִ֑ית כִּ֥י מָלְא֥וּ מַחֲשַׁכֵּי-אֶ֝֗רֶץ נְא֣וֹת חָמָֽס: אַל-יָשֹׁ֣ב דַּ֣ךְ נִכְלָ֑ם עָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן יְֽהַלְל֥וּ שְׁמֶֽךָ:
(תהילים עד יח-כא)
"זְכָר-זֹ֗את" מקביל אל "זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨" שביקש בתחילת הפרק (תהילים עד ב); והמשורר מבקש פה נקם מהאויב מפני שלשה נימוקים:
א) בעבור כבוד ה', שהאויב בגודל לבבו מחרף ומגדף, "א֭וֹיֵב חֵרֵ֣ף ה' וְעַ֥ם נָ֝בָ֗ל נִֽאֲצ֥וּ שְׁמֶֽךָ".
ב) בגלל עוני עם ישראל, "אַל-תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל-תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח".
ג) בגלל הברית שבין ה' ובין בחיר יציריו, מין האדם כולו, שאות הברית הזאת היא היסוד המוסרי הטבוע וקבוע ברגש כל אדם באשר הוא אדם, ויסוד זה התרועע על ידי החמס העשוי לישראל מדור דור לאין נקם ושלם, "הַבֵּ֥ט לַבְּרִ֑ית כִּ֥י מָלְא֥וּ מַחֲשַׁכֵּי-אֶ֝֗רֶץ נְא֣וֹת חָמָֽס". לא כן אם יקים ה' ברית זו ואַל-יָשֹׁ֣ב כל מי שהוא דַּ֣ךְ נִכְלָ֑ם, אז עָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן יְֽהַלְל֥וּ שמו ויתקדש שמו בעולם.
קוּמָ֣ה אֱ֭-לֹהִים רִיבָ֣ה רִיבֶ֑ךָ זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי-נָ֝בָ֗ל כָּל-הַיּֽוֹם:
(תהילים עד כב)
המשורר מתעצם בנימוק הראשון, שהוא לו מן השלשה הכי-נכבד: כי ה' יתעורר על כבוד שמו המחולל על ידי האויב.
אַל-תִּ֭שְׁכַּח ק֣וֹל צֹרְרֶ֑יךָ שְׁא֥וֹן קָ֝מֶ֗יךָ עֹלֶ֥ה תָמִֽיד:
(תהילים עד כג)
"אַל-תִּ֭שְׁכַּח ק֣וֹל צֹרְרֶ֑יךָ" - מוסב על האמור בפסוק ד': "שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ", והכוונה: כי שאגת ניצחונם אז בשעת החורבן אַל-תִּ֭שְׁכַּח, ומה גם, כי "שְׁא֥וֹן קָ֝מֶ֗יךָ עֹלֶ֥ה תָמִֽיד" - עד היום הזה.