אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא איתנו יודע עד מה – שלוש מדרגות בקרבת ה' שעם ישראל הפסיד
הפרק עוסק בחורבן בית המקדש, ובמצב ישראל מאז החורבן.
בפסוק: "אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין־ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא־אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד־מָֽה׃" רמוזות שלוש מדרגות שעם ישראל הפסיד.
אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ
עם ישראל נבחר לייעוד הנעלה ביותר, להיות עם לה' ולהיות קרובים אליו באופן מופלא ונשגב. מאותו רגע שנעשנו לעם קדשו של ה', החל הקב"ה להנהיגנו בהנהגה א-להית מיוחדת, כאשר הניסים, האותות והמופתים מצביעים על יחודיותנו המרוממת כעמו של ה', אשר הוא מנהיגנו באופן ישיר, בדרך שאינה כפופה להגבלות טבע העולם.
כך הוא מבנהו של עם ישראל במצבו המרומם, כאשר העם עוסק בתפקיד הנעלה לעבוד את ה' וללכת בדרכיו ולשמוע בקולו, וכנגד זה גם ה' מנהיג אותם כעם סגולה, עליונים על כל עמי הארץ, לשם, לתהילה ולתפארת.
כן היה הקשר הישיר עם הקב"ה בשמיעת דברו, אשר שיאו של הקשר היה בתחילת הדרך, בעת מתן תורה, אשר כל העם שמעו וראו את קול ה', כאשר ירד על הר סיני והשמיעם מדברות קדשו מלהבות אש, ולמדם תורה ומצוות והורה להם את הדרך ילכו בה.
וגם אחר כך, משנכנסו לארץ, אף שפסקה הנהגת הנס הגלויה התדירית (מן, בארה של מרים), אבל בכל עת מלחמותיהם זכו לניסים נפלאים, מלחמת יריחו, גבעון, סיסרא, ויתר מעשי המלכים המבוארים בספרי הנביאים.
עד שנסתלקו ההנהגה הניסית והאותות מישראל, "אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ".
אֵֽין־ע֥וֹד נָבִ֑יא
שמיעת קול ה' נמשכה על ידי הנביאים, המורים להם כל צרכיהם, וביותר בהנהגת כללות האומה, שהייתה האפשרות להיכנס ולישאל באורם ותומים על כל פרטי הנהגתם. זה נמשך כל ימי בית המקדש הראשון, כאשר קול הנבואה יוצא מבין הכרובים, ועמדו להם לישראל נביאים כפליים כיוצאי מצרים (מגילה יד.). דיבור הקב"ה עם ישראל והוראת הדרך ילכו בה העידו על קרבת ה' והשראת שכינתו בישראל.
מאז שחטאו ישראל עלה מה שעלה, והחלה ירידה במצבם המרומם של ישראל, עד שחרב בית המקדש ופסקה הידידות וניטלה הנבואה מישראל. "אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים"(בבא בתר איב.) ובמדרש (פסיקתא דרב כהנא יג-יד) כתוב שירמיה הוא אחרון לכל הנביאים, ואף שניבאו חגי זכריה ומלאכי בבית שני, הרי זה משום שהייתה כבר נבואתן פקודה בידן מלפני כן.
וככל שהתרחקו מן הימים של השראת השכינה בבית המקדש, כך הלכו והתמעטו הגילויים של דבר ה', וכמבואר בחז"ל שהירידה הייתה בהדרגה, "משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול"(סוטה מח:). בת קול היינו הד שנשתייר מקול הנבואה, שאינו כנבואה שהיא שמיעת קול ה' בבהירות אלא הוא הד וקול עמום.
לאחר מכן הוסרה גם הדרגה של 'בת קול', "אֵֽין־ע֥וֹד נָבִ֑יא".
וְלֹֽא־אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד־מָֽה
אז נשתיירה רק חכמת תורה שבעל פה, אשר החכמים מבינים בדעתם את דבר ה', וגם זו דרך של שמיעת קול ה', בהסתר. זו הייתה תקופה נשגבה של התחדשות בתורה שבעל פה, דורות התנאים והאמוראים עד רב אשי. וגם זה נבע מכח סמיכותם וקרבתם לדורות של גילוי השכינה.
במשך הדורות נפסק גם גילוי זה של חכמה, ולגבי חתימת התלמוד מובא, "רב אשי ורבינא סוף הוראה"(בבא מציעא פו.). מאז כבר אין לנו חכמה להורות, ואין בכח סברתנו לחלוק על חכמי הגמרא, אשר חכמתם וכח הוראתם נבעו מגילוי קול ה' אשר היה בליבם משיירי התגלות הנהגתו מאז יציאת מצרים. כל מה שיש בידינו בחכמת תורה שבעל פה, אינו אלא מה שנקבע באותם דורות של הוראה, תנאים ואמוראים, "וְלֹֽא־אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד־מָֽה".