תהילים - סקירה
הכינוי "תהילים" למערכת המזמורים אשר שם דוד מלך ישראל נקרא עליהם אכן מוצאו מזמן קדום; למרות זאת, מתוך התואר "נעים זמירות ישראל", שעיטר כותב ספר שמואל למלך דוד בוודאי בגלל יצירותיו אלה, יעלה בידינו כינוי יותר מוצלח למערכת-מזמורים הלזו: זמירות ישראל! כי אכן עם ישראל לבדו, שה' א-להיו הוא גורלו מיום גיחו מרחם, מסוגל היה ליצור ביד בחירי משורריו מערכת-זמירות כזאת אשר לנצח תישאר לאות ברית קודש בין הא-להים ובין האדם המאמין.
מסורת התורה, מסורת הניסים והנפלאות ומסורת קדושת הארץ, הכשירו יחד את הקרקע, ועל ידם נכרתה בהכרת האומה הברית בינה ובין א-להים: ירדה השכינה ממרום והא-ל העליון השוכן בשמי שמי קדם נזדווג לעם ישראל ונתעטר בתואר א-להי ישראל. מהכלל יצאה ההכרה אל הפרט להשרות גם על מאורעות הפרט ההשגחה הא-להית, היחיד התעלה למדרגת הרבים להיות עיני ה' צופיות גם עליו, ונקבעה בלב אישי עם ישראל האמונה בהשגחה פרטית, אשר מצאה לה הד כה נאמן בשירת חנה.
בתהילים, בהכרת דוד הבהירה, נתרחב אופק ההשגחה העליונה ונתפשט על כל היצורים אשר נשמת רוח חיים באפם: כולם סמוכים על שולחן אביהם שבשמים וכולם מצפים לחסדו השופע עליהם בלי הפוגות דרך צינורות ההשגחה: "אדם ובהמה תושיע י-הוה"(תהילים לו ז); "כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו"(תהילים קד כז); "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"(תהילים קמה טז), עד כי אוזן המשורר תבחין גם בשאגת הכפירים השואגים לטרף לבקש מאל אכלם (תהילים קד כא).
מהאמונה בהשגחה פרטית משתלשלת האמונה במוסר עליון השולט בסדרי עולם המציאות: כי אם לה' נתכנו עלילות מצעדי גבר, ואם רצונו חופף על כל סדרי החיים, הן לא ייאמן כי ה' יעוות משפט אדם, לא ייאמן סדר עולם הפוך כזה כי הרצוי לה' יהיה למטה, והשנוא עליו למעלה. ובכן מחוייבת ההנחה כי ראייתנו לקויה היא וכי לאמיתה של המציאות רק לצדיקים אחרית ותקווה, ואחרית רשעים נכרתה.
סגולת-קסם ביד הכרה זו השלטת בתהילים להשרות את ההרמוניה השרויה על עולם הטבע גם על עולם המציאות המוסרית, ועל כן לא נתקררה דעתו של דוד בציירו במזמור ק"ד במכחול אמן נפלא את ההרמוניה השרויה על עולם הטבע, עד שחתם בהרמוניה שלמה: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" [ואולי על זה מרמזים חז"ל במאמרם: "דאמר ר' יהודה בריה דר' (=בנו של רבי ) שמעון בן פזי: ק"ג (=מאה ושלוש) פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: 'יתמו חטאים מן הארץ... הללויה"(ברכות ט:)]; הרמוניה שלמה זאת היא גולת הכותרת העונדת עטרה לכל מעשה בראשית, אשר לזאת, כשמופיע ה' בתבל ארצו לעַלֵּה ההרמוניה בעולם המוסרי ולתקן לקוייה, "לשפוט... תבל בצדק ועמים במישרים"(תהילים צו יג; תהילים צח ט), מקדמת כל מקהלת הטבע פניו בתרועת שמחה: "ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו תבל ויושבי בה, נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו"(תהילים צח; וראה דרשת ריש לקיש על מעשה בראשית בשבת פח.). הצורה הפיוטית הנחמדה הזאת, המשתפת גם את הצומח והדומם שבטבע בשמחה עילאית זו, היא בת הזיווג בין מערכת הטבע ובין העולם המוסרי, כח כוחו של המונותאיזם העברי!
על שדה ההכרה כי צדק עליון שורר בעולם המציאות צץ גם הפרח הכי נחמד בערוגת מטע האמונה: פרח הביטחון! בימי רעה, בצוק העתים, במצב אשר הרשע כורע אז תחת נטל סבלו, נשאר הצדיק זקוף, מתחזק ומתעודד בביטחונו בה' כי ה' לא יעזבנו ולא ייתן למוט רגלו.
דוד רווי התלאות בימי עוניו וגדוש הייסורים והמצוקות, כאילו נבחר והוקדש מאת ההשגחה העליונה להיות במזמוריו מימי ענותו אלה המדריך בדרכי הביטחון, ומה גבה ליבו בדרכי ה' אלה! מה נערץ החזון בפרק נ"ז, כאשר מתוך ביעותי מערת עדולם, מתוך מצוקת שאול ואנקות ייאוש, מתפרצת פתאום כלבת הר געש צהלת ביטחונו בה': "נכון ליבי א-להים נכון לבי אשירה ואזמרה..."!
מידת הביטחון, כשנעשית לקניין הנפש, מקנה מצדה לנפש תכונה אופטימיסטית, ומכאן פתרון לחידה, לפלא הפסיכולוגי, כי העם, אשר חייו זה שנות אלפיים אינם חיים אלא בושה וכלימה, צער וייסורים, נעשה נושא התכונה שחיוב החיים מונח ביסודה, נעשה שומר על גחלת האופטימיזם הלוחשת אף בליבות בניו אלה שהתנכרו כבר למקור מחצבתה, לביטחון בה', ולוחשת היא בכל זאת בליבותיהם ובשיטותיהם ובכוונותיהם לתקן עולם ולהרבות אור בתבל, כאותם מימי הנהר שמוסיפים לזחול גם לאחר שכבר יבש מקורו! ברם המקור הראשון לאופטימיזם היהודי הוא מידת הביטחון בה' שלימד אותנו ספר תהילים, ושם בית היוצר לתכונה זו שכל הסערות שבתולדתנו לא יכלו לעקרה מנשמתנו.
עם ישראל מאמין כי בקצה דרך הגלות עומד ומצפה עליו משיח בן דוד. אותו דוד אבי המשיח הוא גם אבי ספר התהילים שנתן לנו גם את הצידה לדרך הארוכה והקשה הזאת ושם בכלי הגולה של כל אחד מאיתנו את הביטחון ואת האופטימיזם.
אין זאת אומרת ואין כוונתנו כי מידה עליונה כמידת הביטחון ואמונה יסודית כאמונה בהשגחה פרטית היו פורחות באוויר עד ימות דוד ולא היה להן אחיזה בכתב; באמת נעוצות וקבועות הן בספר תורת משה. ההשגחה הפרטית מרומזת למשל בכתוב: "כי ה' א-להיכם... עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"(דברים י יח), והתביעה למידת הביטחון מובלעת בציווי: "תמים תהיה עם ה' א-להיך"(דברים יח יג). אפס תפקידו של ספר התהילים היה להוציא את המטמון היקר הזה למרחב ההכרה הדתית, להרים אותו עד גבהי השקפת עולם ולבצר לו המקום הראוי בלב והנשמה של איש ישראל המאמין! תפקידו זה של ספר התהילים במקצוע הדעות דומה בהרבה לתפקידה של התורה שבעל פה במקצוע הדינים, וכשם שהתורה שבעל פה במקצוע שלה משלימה אל תורה שבכתב, כך ספר התהילים במקצוע שלו, במקצוע הדעות והאמונות (בין היתר האמונה בהשארת הנפש, תהילים מט טז), משלים לספר תורת משה.
"גיבור" ספר התהילים הוא הצדיק, האדם השלם; לו כל חמדת המשורר וכל חן שפתיו הוא יוצק בדמותו.
על פני מזמורי תהילים מפוזרים שרטוטים שונים מדמותו הרוחנית של הצדיק אשר מתוך צירופם עולים הקווים היסודיים האלה:
(א) דרישת התורה וקיום מצוותיה (תהילים א ב; תהילים יח כג; תהילים יט יג; תהילים קג יז; תהילים קיט כמעט כולו).
(ב) זיכוך המידות והטהרה הנפשית (תהילים טו א; תהילים כד ג; תהילים כו ו; תהילים לד יב-יד; תהילים מה ה). ובכלל הטהרה הנפשית הריחוק מהכיעור המוסרי ונושאיו(תהילים א א; תהילים כו ד).
(ג) ועל כולם: המידה העליונה הקובעת ברכה לעצמה: מידת הביטחון (תהילים לא ב; תהילים לב י; תהילים לז ג. וכן בכמה מקומות הביטחון בה' הוא אצלו סימן מובהק לבחינת צדיק), אשר על ידה נכרתת הברית הבין הא-להים ובין האדם המפקיד בידו את גורל חייו; ואשרי האדם שכה לו! אשרי אדם אשר בתומת ביטחונו הסיר מעל שכמו את סבל גורלו ומסרו לידים אמונות של יוצר גורל האדם! [פרק טז הוא מזמור שיר לאושר זה].
אפס בתור תפקיד הלא אין מידת הביטחון בכל חן ערכה אלא תפקיד פסיבי, ואיזהו התפקיד האקטיבי העליון שיעד משורר התהילים לאיש סגולתו, לצדיק? על שאלה זו עונים מזמורי תהילים כמעט פה אחד: תפקידו האקטיבי העליון הוא להודות ולהלל י-ה ולגדל שמו בעולם! מענה זה מבצבץ ויוצא מתוך כל הגיגו של דוד במזמוריו: כולם חדורי תשוקה להלל י-ה ולהודות לשמו לפני קהל ועדה: זהו נדרו בצר לו, וזהו ששון ישעו, "ה֘וֹצִ֤יאָה מִמַּסְגֵּ֨ר ׀ נַפְשִׁי֮ לְהוֹד֪וֹת אֶת־שְׁ֫מֶ֥ךָ"(תהילים קמב ח). זאת היא תכלית הוויתו, "וְגַ֤ם עַד־זִקְנָ֨ה ׀ וְשֵׂיבָה֮ אֱ-לֹהִ֪ים אַֽל־תַּעַ֫זְבֵ֥נִי עַד־אַגִּ֣יד זְרוֹעֲךָ֣ לְד֑וֹר לְכָל־יָ֝ב֗וֹא גְּבוּרָתֶֽךָ׃", וזהו כל חפצו בתבל "כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵֽחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ׃"(תהילים סג ד). וכלום יכול להיות אחרת? הן להלל י-ה הוא התפקיד של כל יצורי עולם, ולא חתם המשורר את ספר התהילים עד שהוציא כרוז אל כל הנשמה להלל י-ה, ולמי איפה אם לא לצדיק לתפוס מקום בראש ולהיות המנצח על המקהלה כולה? – ובכן "רַנְּנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽידוָ֑ד לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃"(תהילים לג א).
הֲמַשְרה תהילה זאת קורת רוח למעלה? על שאלה זו כבר דנה הפילוסופיה הקדמונית גם מצד גדלות השם וגם מצד שפלות האדם, נתחבטו בה גם הפילוסופים שלנו בימי הביניים, אפס המעמיק חקור ימצא כי התנ"ך כבר הקדים לתפוס עמדה ברורה בנוגע לשאלה זו, ואליהוא הבוזי בספר איוב ענה עליה בשלילה, הלא זה דברו: "הַבֵּ֣ט שָׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וְשׁ֥וּר שְׁ֝חָקִ֗ים גָּבְה֥וּ מִמֶּֽךָּ׃ אִם־חָ֭טָאתָ מַה־תִּפְעָל־בּ֑וֹ וְרַבּ֥וּ פְ֝שָׁעֶ֗יךָ מַה־תַּעֲשֶׂה־לּֽוֹ׃ אִם־צָ֭דַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־ל֑וֹ א֥וֹ מַה־מִיָּדְךָ֥ יִקָּֽח׃ לְאִישׁ־כָּמ֥וֹךָ רִשְׁעֶ֑ךָ וּלְבֶן־אָ֝דָ֗ם צִדְקָתֶֽךָ׃"(איוב לה ה-ח). הדברים ברורים למדי: א-להים הוא עליון בשמים ואתה בריה שפלה על הארץ, ומה לו ולך? לא כן תפיסת המחשבה של משורר התהילים: הוא ענה על השאלה הנ"ל בחיוב, עֵד: הגמול שהוא מבטיח תמיד להשם בצר לו כי אם יוציאנו למרחב יביע תהילתו, ועֵד: נימוקיו בפרקים ו' ו-ל' הם טובת ההנאה של השם מחייו עלי אדמות: "כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ׃"(תהילים ו ו); "הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ׃"(תהילים ל י), ובפרק פח ברחבה: "הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא אִם־רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ ׀ יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה׃ הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן׃ הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה׃"(תהילים פח יא-יג).
[ואכן גם בנוגע לפרט זה, ספר התהילים משלים לספר התורה. כי התורה הן העידה על הקרבנות שהם לריח ניחוח לה', והמשורר בתהילים הלא העיד מצידו שההלל וההודאה רצויים לפני ה' עוד יותר מקרבנות, "אֲהַֽלְלָ֣ה שֵׁם־אֱלֹהִ֣ים בְּשִׁ֑יר וַאֲגַדְּלֶ֥נּוּ בְתוֹדָֽה׃ וְתִיטַ֣ב לַֽ֭י-הֹוָה מִשּׁ֥וֹר פָּ֗ר מַקְרִ֥ן מַפְרִֽיס׃"(תהילים סט לא-לב). אם כן עולה בידינו קל וחומר שההלל וההודאה הם למעלה בחינת "ריח ניחוח".]
[ברם אין זאת אומרת כי הכתוב באיוב והכתובים בתהילים הם כתובים המכחישים וסותרים זה את זה. כי לגבי העצם העליון המופלא מהשגתנו אין מקום לקנה המידה של הגיוננו האנושי, ויוכל היות כי שתי תפיסות מחשבה הנראות לנו כהפכים צדקו יחדיו.]
תפיסת מחשבה זו של משורר התהילים מלבישה אפילו אותם המזמורים שדוד מתפלל בהם על עצמו ועל בשרו תכונה עילאה: לא ה"אני" שלו בבקשתו ולא למענו הוא מבקש, כי אם למען השם, לבל יאבד ממנו, העליון, כלי חפץ למטה ששימש נחת רוח לקונו למעלה, ששימש ושעתיד לשמש, כיד הבטחתו להודות ולהלל לה' ברבים במקרה ישועתו, וזה הוא הקשר שבין הבקשה וההבטחה הבאות כמעט תמיד צמודות.
זה הוא בדרך כלל; ובדרך פרט דוד בקצת מזמורים מסוג זה משלב מפורש את בקשתו על נפשו במגמות עליונות העלולות להיות מושפעות במקצת מהצלת נפשו, כגון בפרק י', שם משלב אותה דוד בנצחון הצדק בעולם: "בַּל־יוֹסִ֥יף ע֑וֹד לַעֲרֹ֥ץ אֱ֝נ֗וֹשׁ מִן־הָאָֽרֶץ׃"; ובפרקים נ"ח וס"ד, בפרסום שם ה' בעולם: "וְיֹאמַ֣ר אָ֭דָם אַךְ־פְּרִ֣י לַצַּדִּ֑יק אַ֥ךְ יֵשׁ־אֱ֝לֹהִ֗ים שֹׁפְטִ֥ים בָּאָֽרֶץ׃"(תהילים נח יב), "וַיִּֽירְא֗וּ כָּל־אָ֫דָ֥ם וַ֭יַּגִּידוּ פֹּ֥עַל אֱלֹהִ֗ים וּֽמַעֲשֵׂ֥הוּ הִשְׂכִּֽילוּ׃"(תהילים סד י), וודאי שלא ללמד על עצמם בלבד יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו.
[ובזה פתרון החידה, מדוע דוד בפרק רדיפות שאול לא הזכיר בתפילותיו הטענה כי ה' משחהו למלך ועליו לקיים את דבריו, על דרך שטען יעקב בתפילתו: "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים", אלא שאין האדם השלם בא בטענה לפני ה' אם אינה צרופה בכור מגמה עליונה, וליעקב הייתה אכן ההכרה כי הבטחת ה' לו קשורה במגמה העליונה להוציא מזרעו את העם הנבחר, לא כן ההבטחה לדוד על המלוכה שאפשר שתינתן לאחר הטוב ממנו.]
הלך המחשבה הנ"ל הקובע כעין יחס גומלין בין א-להים ובין האדם השלם, נותן עוז לאדם המטפס ועולה על סולם השלמות ואינו בטוח בכחו להושיט יד לה' ולבקש ממנו עזרה, ונוצרת תפילה מסוג עליון עם תוכן עליון שכולו קודש וכעצם השמים לטוהר: האדם מתפלל ומבקש לא על נכסים שלמטה כי אם על נכסים שלמעלה, לא על נפשו-חייו כי אם על נפשו-נשמתו, על תומתה וקדושתה~ וזאת התפילה אכן נובעת אלינו ממקור ספר התהילים, מפי נעים זמירות ישראל, ופרקים כ"ה, נ"א ופ"ו הם שפך שיחו זה; ודוד עוד הגדיל, כי עמד לבקש על נפשו-נשמתו גם בשעות שגופו היה שרוי בסכנה ובאימות מוות.
ההכרה של יחס הגומלין בין הא-להים ובין האדם השלם מביאה לידי הרגשה של קרבת א-להים; צא ולמד: אליהוא בחפצו להכחיש ולהרחיק את היחס הזה, מרחיק את השמים, מעון י-ה, מן האדם, ודברו הוא: "הַבֵּ֣ט שָׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וְשׁ֥וּר שְׁ֝חָקִ֗ים גָּבְה֥וּ מִמֶּֽךָּ׃"(איוב לה ה). אות הוא כי כל מי שמכיר ביחס הזה מרכין את השמים אליו ובא לידי הרגשה של קרבת א-להים.
הרגשה זאת של קרבת א-להים נסוכה במזמורי תהילים לא רק על תוכם כי אם גם על גבם, על צורתם החיצונית; צא וראה: דוד בתפילותיו על הצלה מאויביו מרחיב הדיבור בשבח עצמו ומספר ארוכות בגנות אויביו, כאילו לא היה עומד לפני מי שהכל צפוי וגלוי לפניו, כי אם לפני רעו מגינו, שבחיקו ישפוך שיחו ומתנה לפניו צרתו ועלבונו! התמימות הקדושה הזאת היא פרי ההרגשה של קרבת א-להים השרויה בליבו; מִמֶּנָהּ לו גם הכמיהה לבית ה' המצלצלת בעוז קודש נפלא בכל נימי כינורו. כי זוהי דרך כל הרגשה עילאה (=עליונה) להשתוקק לעילוי הדרגה, לשלמות, ושם בבית ה' הן קרבת א-להים תפעמנו ביתר עוז! – ומכאן החזון המפליא, כי דוד, הגבר מלא העוז והמרץ, זה המשוח מלך, משתוקק לא לשבת על כסא המלוכה, כי אם לשבת בבית ה' כל ימי חייו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהילים כז ד).
קרבת א-להים בתור הרגשה המלווה את האדם, מקור נאמן היא למידת האהבה; לפני א-ל רם ונישא השוכן בשמים רחוקים לבי יהגה אימה, אפס לא-ל שיורד ממרום קדשו להיות צלי על יד ימיני וחסדו נטוי על ראשי, ליבי יהגה אהבה (וראה תהילים סג ז-ט; תהילים עג כג-כה), וזאת היא האהבה העליונה הקדושה, אשר ספר תהילים כולו שטוף זוהר אורה.
פה, בתהילים באווירה זו הספוגה קדושה עילאה (=עליונה), פה בחלקת-שדה זו הזרועה אור עליון ורוויה טל שמים, לא רק נתברכו אותם הגידולים שגם הרגש הלאומי אצל להם ברכה, לא רק שגשג מטע האהבה לארץ ולעיר הקודש ירושלים למעלה למעלה, עד לשבועה הגדולה, "אם אשכחך ירושלים...", אשר הד קולה לא יחדל לצלצל בלב העברי כל הימים, כי אם גם הנצו וראו ראשונה אוויר העולם אותם האידיאלים העליונים, האוניברסליים, שגמלה ובכרה אחרי כן בהכרתנו נבואת ישעיהו וחבריו, פה בתהילים קנו הם שביתה תחילה, ובגדר זה שירת תהילים משמשת מבוא לנבואת ישעיהו וחבריו.
צא וראה: האידיאל המרכזי של נבואת ישעיהו, חזונו וייעודו, מלכות שדי בעולם וכריעת כל ברך לפניו, מציץ עלינו גם מתוך מזמורי תהילים בצורת קריאה לכל העמים והלשונות להלל י-ה. קריאה זו עולה ומצלצלת לא רק מפי המשורר החותם מתוכה את ספר התהילים, "כל הנשמה תהלל י-ה", לא רק מפי היחיד אשר רוח ה' דיבר בו, כי אם גם מפי הרבים, וכמעט בכל שירה ותפילה בציבור, במקהלה, בקודש בית ה', לא ייפקד מקומה (תהילים מז, סו, סז, סח, צו, קיז). אות הוא כי האידיאל הזה כבר נעשה קניין הגוי כולו, הגיגו ושאיפתו, ובגדר זה יתר שאת עוד לשירת תהילים על נבואת ישעיהו, כי עדות היא לישראל! וצא וראה איך היה דוד עצמו מסור לאידיאל קדוש זה, עד כי גם מתוך צרת וחשכת המערה העדולמית הרקיע דמיונו לחלום עליו: "אודך בעמים ה' אזמרך בלאומים"(תהילים נז י)!
גם ההטפה הנבואית, כי המוסריות והעבודה שבלב נעלות הן על העבודה בקרבנות, נובעת אלינו ממקור ספר התהילים: "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת"(תהילים מ ז), "לא על זבחיך אוכיחך"(תהילים נ ח), "זבחי א-להים רוח נשברה"(תהילים נא יט); אמנם יושב ציון באיחולו למלך מדגיש: "יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה"(תהילים כ ג), אפס זאת היא הדעה המקובלת אז בעם, אולם דוד עצמו, הגבר המורם מהעם, לא העביר על דל שפתיו זכות קרבנותיו בשעה שהעיד על צדקתו בפרק י"ח בדברים האלה: "כִּֽי־שָׁ֭מַרְתִּי דַּרְכֵ֣י יְ-הוָ֑ה וְלֹֽא־רָ֝שַׁ֗עְתִּי מֵֽאֱ-לֹהָֽי׃ כִּ֣י כָל־מִשְׁפָּטָ֣יו לְנֶגְדִּ֑י וְ֝חֻקֹּתָ֗יו לֹֽא־אָסִ֥יר מֶֽנִּי׃ וָֽאֱהִ֣י תָמִ֣ים עִמּ֑וֹ וָֽ֝אֶשְׁתַּמֵּ֗ר מֵֽעֲוֹנִֽי׃"(תהילים יח כב-כד).
וגם לחזון הספוג קסם חן, לחזון הנבואי לאחרית הימים: "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְ-הֹוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו" יש רמז צנוע בתהילים, בפרק ק"ב: "וְיִֽירְא֣וּ ג֭וֹיִם אֶת־שֵׁ֣ם יְ-הוָ֑ה וְֽכָל־מַלְכֵ֥י הָ֝אָ֗רֶץ אֶת־כְּבוֹדֶֽךָ׃ כִּֽי־בָנָ֣ה יְהוָ֣ה צִיּ֑וֹן נִ֝רְאָ֗ה בִּכְבוֹדֽוֹ׃ ... לְסַפֵּ֣ר בְּ֭צִיּוֹן שֵׁ֣ם יְ-הוָ֑ה וּ֝תְהִלָּת֗וֹ בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ בְּהִקָּבֵ֣ץ עַמִּ֣ים יַחְדָּ֑ו וּ֝מַמְלָכ֗וֹת לַֽעֲבֹ֥ד אֶת־יְ-הוָֽה׃"(תהילים קב טז,יז,כב,כג).
והרעיון המשיחי, דמות דיוקנו של החוטר מגזע ישי הכובש עולם לא בכח החרב כי אם בכח הצדק, לא ברוח עריצים כי אם ברוח ה' אשר עליו, מרומזת בפרק ע"ב, בתפילה לשלמה, במילים: "וְיִשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ כָל־מְלָכִ֑ים כָּל־גּוֹיִ֥ם יַֽעַבְדֽוּהוּ׃ כִּֽי־יַ֭צִּיל אֶבְי֣וֹן מְשַׁוֵּ֑עַ וְ֝עָנִ֗י וְֽאֵין־עֹזֵ֥ר לֽוֹ׃ יָ֭חֹס עַל־דַּ֣ל וְאֶבְי֑וֹן וְנַפְשׁ֖וֹת אֶבְיוֹנִ֣ים יוֹשִֽׁיעַ׃"(תהילים עב יא-יג).
ואף רעיון השלום העולמי, הנצחי, רומז אלינו משם, כי מה היא כוונת המילים "וְרֹ֥ב שָׁ֝ל֗וֹם עַד־בְּלִ֥י יָרֵֽחַ׃"(תהילים עב ז) אם לא השראת שלום כללי במלוא רוחב התבל?
אין פלא אפוא, כי ספר-סגולה זה, אוצר כל חמדת ישראל, היה לפה לעם ישראל מול הא-להים. מדור דור יחיד ורבים יהללו י-ה במזמורי תהילים, בם ישפכו שיחם לפניו ובם יתפללו, ביום רעה מזמורי תהילים להם למפלט ולמעוז, וביום טובה ושמחה, לחדוות קודש ולשירי זמרה!
ספר-סגולה זה משך גם עמי נכר בכוחו, עמים רבים, וגם אלה לקחו אותו להם למליץ בינם ובין א-להים!
הנביא ישעיהו העמיד לנו חזון, כי לעת קץ תכרע כל ברך לפני א-להי אמת, א-להי ישראל, ובית תפלתנו, בית א-להי יעקב, בית תפילה ייקרא לכל העמים! בית תפילתנו, בית א-להי יעקב, מצפה עוד לבנינו ולייעודו, אולם ספר תפילתנו, ספר התהילים, ספר משיח א-להי יעקב, כבר זכה לייעודו וכבר ספר תפילה כמעט לכל העמים!