ספר תהילים - פתיחה
ספר תהילים איננו נחשב לחלק מן התורה, לא זאת שבכתב ולא זאת שבעל פה. הוא איננו ספר שנועד להדרכת האדם והישרת מעשיו, כמו ספרי הנבואה שנשלחו מגבוה לתיקון המידות והמעשים, או כספרי האמונה והשקפת העולם, אף על פי שהוא כולו ספוג באמונה והערצת התורה ומצוותיה. ספר תהילים, להבדיל מרוב כתבי הקודש, אין מקורו ברוח הא-להית היורדת אל האדם לרוממו ולעדנו בקדושת הבורא יתברך. זהו ספר שיסודו ושורשו למטה, ברוח האדם, אך בכל זאת מהווה חטיבה עצמותית מאור א-להי שניתן בנשמת האדם והיא שואפת ומטפסת כלפי מעלה.
למרות זאת, אין לתאר את התנ"ך בלעדי ספר תהילים. שכן הוא הספר הנפוץ ביותר על ידי המון בית ישראל, עד שאפילו אלו שאינם מחוייבים או יכולים ללמוד תורה, דבקים באמירת תהילים. כמו כן, הרבה דרשות חז"ל נשענות על פסוקיו, וספר מדרש מיוחד נתחבר על פי פרקיו.
ספר תהילים איננו ספר לימוד בעיקרו, אלא ספר תפילה. כל כולו בא לבטא את קריאת האדם ובקשת צרכיו המופנים כלפי מעלה. אולם אין לגרוע ממעלתו לעומת התורה. מפני שהתפילה, כדברי חז"ל (שבת י.) היא חיי שעה, בקשת צרכי העולם הזה, ואילו התורה היא חיי עולם, תיקונים השייכים לעולם הנצח. והרי שניהם יחד נדרשים לכללות החיים ברבדים השונים שבהם.
על מעלת התפילה ניתן ללמוד דרך התורה. כשזו באה לשבח את גדולתם של ישראל, שאין כדוגמתו בעולם כולו, היא משתמש בשתי דוגמאות להוכחת מעלה זו. הראשונה באמרה: "מי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו כה' א-להינו בכל קראנו אליו"(דברים ד ז), כשהכוונה היא למעלת התפילה המראה את קרבת א-להים לעם ישראל. לאחר מכן מביא התורה את הדוגמא השנייה, שעניינה הוא התורה: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת"(דברים ד ח). כלומר, הוכחת התורה לגדולתו המיוחדת של עם ישראל מבוססת הן על כח התפילה, שנצטיינו בו ישראל, והן על מתן התורה אליהם, כאשר התפילה מקדימה את התורה.
בביאור הדברים כותב הרב קוק זצ"ל (הקדמה לעולת ראיה), שכל לימוד התורה וההתעלות הרוחנית של האדם משמשים כמכשירים המכינים אותו לקראת שעתו הגדולה, שעת התפילה. התפילה היא ההוצאה לפועל של כוחות הנפש הספוגים בנשמת האדם. כל נשמת האדם ומעמקיה, הצמאים למקורם הא-להי, מוצאים את ביטויים בשעת התפילה, כשהיא נאמרת כראוי בכוונת הלב.
אמנם, אין ערך בתפילת האדם כנגד גובה התורה שדבריה דברי א-להים חיים, ובזאת היא נעלה מעל דברי התפילה, ששרשם בשכל האדם וליבו. עם זאת, יש לזכור שכל נתינת התורה היא על מנת שיתקדשו ישראל בקדושתה ויגלו את קדושתם, כנאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני"(ויקרא יט ב). קדושה זו מתבטאת יותר מכל בשעת התפילה, שכולה צימאון ושקיקה אל הבורא, עד שאמר ר' יוחנן: "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו"(ברכות כא.).
לעומת התפילה הרגילה, שהיא הבעת נשמת האדם, הרי ספר תהילים הוא תפילת התפילות כולן. מאז כתיבתו ועד היום אין חיבור שאסף לתוכו את כל רחשי הלבבות, וספג את כל דמעות הצער, הכאב והגעגועים של הפרט ושל הכלל.
זכה דוד המלך, אהובו של מקום, להיות שליח הציבור של כל בית ישראל וכל מין האדם, בכנסו בספר תהילים את ליבו המרגיש. אין רחש פנימי ורטט נפשי שחש בו ולא כללו בתהילותיו. אכן במבט כולל ניתן לומר שיותר משזכה דוד במלכותו, זכה בתפילתו. בשתי מילים בפרק ק"ט הגדיר דוד את עצמו: "ואני תפילה", עצם האני שלו זוהי התפילה.
שתי חטיבות הכוללות כל אחת מערכה שלימה של התקשרות בין האדם והבורא, הן התפילה והתורה. האחת, התפילה, באה מלמטה למעלה, ואילו חברתה, התורה, יורדת מלמעלה למטה. לכאורה אפשר לומר שבעוד התורה היא ישראלית במהותה, העוסקת במצוות ה' אל ישראל, העם והארץ, התפילה במהותה היא כלל אנושית. עיני הכל מייחלות כלפי מעלה לתת להם את אכלם ואת חייהם. אף על פי כן, ספר תהילים, שהוא ספר תפילה, כל כולו ישראלי. אף תפילות היחיד שבו קוראות בשם ה' א-להי ישראל, וזוכרות את נפלאותיו לעמו.
יתרה מזו, תחילתו בדברי תורה וסופו בדברי תורה, דבר המעיד על קישורו לישראל דווקא. פרקנו, הפרק הראשון בספר תהילים, עוסק באיש המעלה, הנבחר והמצליח, ומציינו כאדם השוקד על לימוד התורה: "ובתורתו יהגה יומם ולילה"(תהילים א ג). לקראת סוף הספר מובא פרק שלם (קיט), שהוא גם הארוך ביותר בתנ"ך, העוסק בשבח התורה ומצוותיה, המצויינים בשמות וכינויים המעידים על שליחותם, כגון: עדות, חוקים, משפטים, מצוות, אמרות ה', פקודים ועוד. קשר זה של התורה, המתנגנת בתוך הנשמה הישראלית המתפללת, איננו מקרי ומזדמן, הוא מרחף ברוחו על כל פרקי הספר.
נקודה נוספת בעניין זה ניתן לראות בהיות ספר תהילים מחולק לחמישה ספרים, מקביל לחלוקת ספרי התורה, שאף הם חמישה חומשים. בכך נראית התורה משתקפת דרכו, כשהוא משקף את הנשמה הישראלית אחרי קליטתה את התורה.
אמרו חז"ל: "תנו רבנן, חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה, יתר עליו תהילים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה"(קידושין ל.). חז"ל מעידים על הַדְרָגָה, מלמטה למעלה, שישנה בין שלושת הספרים: דברי הימים, התורה ותהילים. ההדרגה מעידה על מהות פנימית הקושרת אותם יחדיו. (א) ספר דברי הימים הוא ייחוסם של ישראל מצד עצמם ללא התורה, ויש בו הופעת קדושה טבעית בסיסית אך היא איננה בשלמות. (ב) התורה מגלה שלימות בלימודה שהיא יתירה בגילוי אורה על פני הופעה חיצונית של בית ישראל. (ג) תהילים, שיא השלמות של הנשמה הישראלית, המופיעה בצירופם של השניים לאחדות אחת. אם כן, את ההופעה השלימה מגלה ספר תהילים הבנוי על בסיס ישראל עם התורה.
שמו של ספר תהילים מציין ריבוי של המילה "תהילה", המופיעה פעמים רבות ככותרת לפרקים שבספר. אולם מן הראוי היה שיהיה שמו "תהילות", הצורה הנקבית של המילה "תהילה". אף על פי כן, נזכר הספר על פי צורתו הזכרית בדברי חז"ל במקומות אחדים (קידושין ל.). רמז יש בדבר: לשון זכר מלמדת על אקטיביות, בעוד לשון נקבה מעידה על נפעלות רגשית או אחרת. לימדו חז"ל שתפילות אלו, הכתובות בספר תהילים, יש בהם סגולה פועלת כלפי מעלה כדי שתתקבל התפילה הרצויה. על כן שם הספר בלשון זכר, תהילים.
גם שמו של דוד, העורך הראשי של הספר, הנקרא מלפנים ומאחור באותה צורה, יש בו כדי ללמד על עניין התפילה: החזרת האור הנקלט מלמעלה באותה שלימות, בלי שיאבד ממנו ולו רסיס אורה. כמו כן, צורת השם דוד מזכירה את המילה דּוֹד או ידיד שמשמעותם אהבה וחיבה, שהם המונחים ביסוד התפילה.