מן השיטים עד הגלגל
בפרקנו מתאר הנביא מיכה את ריב ה' עם עמו. הקב"ה עשה טובות רבות, "צדקות" בלשון הנביא, עם עם ישראל. עם הצדקות שעשה הקב"ה עם ישראל נמנה גם הפסוק הקושר את הפרק לפרשת בלק: "עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'"(מיכה ו ה)
צדקת ה' עם בני ישראל בגלגל מובנת וגלויה, שהרי ממקום זה התחילה התנחלות עם ישראל בארץ ישראל, וזה היה ראשית מצעדם בארץ הקודש. יש כאן אפוא המשך ישיר לצדקת ה' עם עמו שנזכרה בפסוק הקודם "כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך". יש לזכור שהיציאה ממצרים לא באה רק כדי להוציא את ישראל ממקום טמא שבו היו משועבדים ועבדו עבודת פרך. גם לו היה בארץ קדושה ונוחה הגיע זמנם לשוב לארצם שלהם. כך אומר הקב"ה למשה בתחילת ההתגלות בסנה "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה"(שמות ג ח). לא רק מניעת הרע, אלא גם הטוב החיובי באים לידי ביטוי בגלגל.
שתי פנים לצדקת הגלגל וליחסה לפסוק הקודם. הרד"ק מפרש: "עד הגלגל מה שעשה לכם הא-ל יתברך שהעבירכם את הירדן ביבשה". לפי זה הקשר עם יציאת מצרים הוא המעבר הכפול ביבשה שבתוך הים, נס בקיעת ים סוף ונס מעבר הירדן. רש"י מרחיב יותר ואומר: "עד הגלגל - עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם את הארץ". לפי רש"י הקשר עם הפסוק הקודם אינו רק בבקיעת הימות, אלא השלמת השחרור מארץ מצרים, מארץ הטומאה, והזכייה בחירות בארץ הקודש, וכמו שנבאר לעיל.
צדקת ה' עם ישראל בשיטים אינה מפורשת במקראות. וכי איזו צדקה עשה ה' להם בשיטים? רוב המפרשים מתייחסים לעובדה שה' לא עשה כלה בבני ישראל על חטא בנות מואב: "מן השיטים שחטאתם לי שם. דעו צדקתי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם"(רש"י); "אז חטאתם חטאה גדולה שהייתם כולכם בני מוות וחמלתי עליכם"(אבן עזרא). וכן ברד"ק ובשאר המפרשים.
צדקה נוספת של הקב"ה מוזכרת בתחילת הפסוק: "ומה ענה אותו בלעם בן בעור". וכתב רש"י: " 'ומה אזעם לא זעם י-הוה'(במדבר כג ח) - שלא כעסתי כל אותם הימים". רש"י רומז לברייתא במסכת ברכות:
"וא-ל זועם בכל יום" וכמה זעמו? רגע... ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה (=שכתוב בו) "ויודע דעת עליון"... – שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. והיינו דאמר להו (=שאמר להם) נביא לישראל "עמי זכור נא מה יעץ בלק... למען דעת צדקות י-הוה". אמר ר' אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל, דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלא כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור) שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה (שאומר לו) בלעם לבלק "מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם י-הוה".
(ברכות ז.)
לחסד זה של הקב"ה מכוונת כנראה הפיסקה "למען דעת צדקות י-הוה" שבסוף הפסוק. שהרי בני ישראל לא ידעו את הסכנה הגדולה שריחפה על ראשם. הם לא שיערו כי כפסע היה בינם לבין תקוותו של בלעם "שלא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט". רק כשה' עשה תחבולות ושינה סדרי בראשית זכו להינצל. רש"י מביא משל בפירושו לנס הבאר: "אמר הקב"ה מי מודיע לבני הניסים הללו? המשל אומר: נתת פת לתינוק הודיע לאמו".
הרעיון חוזר גם בפסוקי ההלל, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים. כי גבר עלינו חסדו"(תהילים קיז א-ב). וכי למה ישבחו הגויים את ה', אם גבר חסדו על עם ישראל? אלא ודאי שיש מקרים רבים שעם ישראל אינו יודע כלל מאילו צרות מחלץ אותו הקב"ה. ורק הגויים זוממי הרע, רק הם יודעים, כשתכניתם נכשלת, מה גדול חסדו של ה' על עם ישראל. לפיכך מודיע הנביא את עניין צדקת ה' שלא כעס, "למען דעת [עם ישראל] צדקות י-הוה".
על פי האמור לעיל אין קשר בין חלקי הפסוק; בין חסד ה' עם ישראל שלא שעה לקללת בלעם, וחסד ה' עם ישראל שלא כילה אותם אחרי חטאם בשיטים. לכאורה לפנינו שני אירועים שכל אחד עומד בפני עצמו, אולם חז"ל מצאו קשר בין השניים, " 'לכה איעצך'(במדבר כד יד) – אמר להם [בלעם] א-להיהם של אלה שונא זימה הוא"(סנהדרין קו.). משראה בלעם שמחשבת האבדון שלו לא פעלה, טיקס עצה אחרת להכשילם – וזו עלתה בידו למחצה.
במחשבת תורת הנסתר מצאו קשר ישיר וממשי בין השיטים ובלעם. כידוע, מידת החסד הנכונה ראוי לה שתהיה תחומה במידת הגבורה, שאם לא כן היא פורצת כאש שאין עליה שליטה ומכלה כל שבדרכה. על כן מכונה חטא גילוי עריות "חסד דטומאה", שנאמר "ואיש אשר ייקח את אחותו... וראה את ערותה והיא תראה את ערותו – חסד הוא"(ויקרא כ יז). בדרך כלל מנהיג ה' את עולמו בשילוב חסד ודין. מחד גיסא, "עולם חסד ייבנה"(תהילים פט ג), ומאידך גיסא "וא-ל זועם בכל יום"(תהילים ז יב); כיוון שבאותה עת לא זעם ה', כדי שלא תצא לפועל קללת בלעם שידע לכוון את השעה, היה באותה תקופה שפע עצום של "חסדים" ללא מעצור ה"דין". וממילא הייתה התגברות של כח גילוי עריות, שנוצל על ידי בנות מואב, בעצת בלעם, להחטיא את ישראל.
וכך הצדקות שבפסוק "למען דעת צדקות ה' את ישראל" הן בעצם צדקה אחת ארוכה שאחריתה נעוצה בראשיתה.