ותעל משחת חיי
ספר יונה הוא ספרם של המון גויים (מאה עשרים אלף אנשי נינוה ושבעים אנשי הספינה, ילקוט שמעוני רמז תקן) ויהודי אחד. כל הגויים חביבים ואילו היהודי, שהוא נביא ואמור להיות מבחר האדם ואיש א-להים, בורח מא-להיו. מתחילת הספר ועד סופו יונה מתעמת עם א-להיו. בתחילת הספר ה' מצווה "קום לך אל נינוה"(יונה א ב), אבל "ויקם יונה לברוח תרשישה"; ובסופו "אתה חסת... ואני לא אחוס...". ה' והנביא עומדים זה מול זה משני עברי המתרס. פרק ב' הוא הפרק היחידי שבו מתפייס הנביא, משלים עם א-להיו ומתפלל אליו. "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו"(תהילים קב א). אבל כשנבחן את תפילת יונה לעומק, נגלה שגם פרק זה מנחיל לנו "אכזבה". היינו מצפים לקרוא תפילה של איש מיוסר אשר מודה על חטאו ומקבל עליו לתקנו, ברם למרות הביטויים הקשים "צרה", "שאול", "משבריך וגליך" המוזכרים בתפילה, היא משדרת אופטימיות וניצחון יותר מאשר חרדה ומצוקה. יותר משיש בה קול ענות חלושה ובכיה, יש בה קול עזוז ושמחה. אין בה חרטה על העבר או הודאה בחטא, ורק ברמז יש בה קבלה לעתיד (יונה ב י).
בעיקר קשה לנו לשון העבר שבה משתמש יונה בתפילתו. ברור שיונה מתפלל בעודו במעי הדגה, כך מצויין בפירוש בתחילת התפילה: "ויתפלל יונה אל ה' א-להיו ממעי הדגה"(יונה ב ב), ורק לאחריה נאמר "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה"(יונה ב יא). למרות זאת מדבר יונה שוב ושוב על הצלתו בלשון עבר, כאילו כבר התרחשה. "כל משבריך וגליך עלי עברו" [ולא בלשון הווה: עלי עוברים], "ותעל משחת חיי" [ולא בלשון בקשה: העל משחת חיי], "שמעת קולי" [ולא בתחנונים: שמע קולי] ו"ותבוא אליך תפילתי" [ולא בבקשה: תבוא אליך תפילתי]. מה פשר הקדמת המאוחר אל המוקדם? הרי יונה אינו יודע עדיין אם יזכה להינצל מעמקי השאול שבו הוא שרוי, ומי לידו יתקע שיזכה לתחיית המתים.
ייתכן שאחת הסיבות שהשאלה אינה זועקת אלינו מתוך פסוקי הספר נעוצה בעובדה שאנו יודעים את סוף הסיפור כבר מתחילתו. כל כך יודעים אנו שכמטחווי רגע יצא יונה לחופשי, שאנו מתעלמים ממצבו הנוכחי. אבל יונה אינו יודע עדיין את מה שיתרחש בסוף תפילתו וגם אנו לא אמורים לדעת זאת. מהיכן אם כן הביטחון של יונה לדבר על הצלתו בלשון עבר, כאילו כבר התרחשה.
מתוך ההסברים שנתנו נציין את דברי המפרשים שמביא אבן עזרא "כי יונה לא התפלל רק אחר צאתו אל היבשה", דעה הנדחית על ידו בתוקף מפני ש"הוציאו הכתוב מפשוטו". אברבנאל מסתמך על המדרש הידוע "יונה בן אמיתי בן צרפתית אלמנה [שהחיה אליהו]"(פרקי דר' אליעזר), ואומר "רמז לו בזה על הנס שנעשה לו בימי אליהו שהחייהו אחרי מות, ועליו אמר כאן 'שִׁוַּ֖עְתִּי...' הכל בלשון עבר". ורש"י מפרש שלשון העבר מוסבת על הניסים שקרו ליונה עד עכשיו בסיפור הנוכחי "ראיתי שקיימתנו כל אלו הימים". וכן במלבי"ם: "אבל כשבלעו הדג חי במעיו ראה כי יתנוסס עמו נס ופלא ושחיה יחיה".
השיטות הללו שמייחסות את לשון העבר בתפילת יונה לצרות שאירעו לו בעבר ושמהן נושע, לשיטת אברבנאל צרת מותו בעבר הרחוק, ולשיטת המלבי"ם צרת השלכתו הימה לפני שלושה ימים, אינן מתיישבות עם פשוטו של מקרא: בצרתו הנוכחית יונה נמצא במעי הדג במצולות הים. זאת ועוד, אדם מברך הגומל ומודה על הצלתו רק כשניצל לגמרי ולא באמצע התהליך. מי שעבר חצי מדבר או נמצא בעצם הפלגתו בים, אינו מודה לה' אלא כשיגיע לעיר או לחוף מבטחים. עצם העובדה שנעשו ליונה נסים בעבר אינה מוכיחה דבר לגבי הנסים בעתיד. הטענה "הואיל וקיימתני כל הימים האלה אקווה שתעל חיי משחת הקבר"(מצודת דוד), או "במה שראיתי את הנס שבלע אותי הדג ונשארתי בחיים, ראיתי כי עוד עיניך והשגחתך עלי. ובזה ידעתי כי אוסיף להביט אל היכל קדשך"(מלבי"ם), אינה קבילה. לאחר שנעשו לאברהם נסים הוא חשש מאוד "שמא קיבלתי שכר על כל צדקותי" והקב"ה נזקק לעודד אותו "אל תירא אברהם שכרך הרבה מאוד"(רש"י בראשית טו א). ומהיכן הביטחון של יונה בהצלתו?
ייתכן שכאשר אדם מגיע להכרת האמת, הצרה והייסורים הגשמיים אינם מטרידים אותו כל כך. הוא מבין שהייסורים הללו נועדו לכפר על עוונותיו וכמשורר התהילים הוא אומר "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך"(תהילים קיט עא). הצרה הרוחנית שבה היה שרוי, מטרידה את בעל התשובה יותר מהייסורים הגשמיים שבאו עליו בעקבותיה. משחזר בתשובה הוא מרגיש משוחרר, הגם שצרותיו הגשמיות עדיין בעיצומן. "כאשר יקבל האדם את מוסר ה' וייטיב דרכיו ומעלליו, ראוי לו שישמח בייסוריו, לפי שהועילוהו תועלות נשגבות, ויש לו להודות לה' יתברך עליהן, כמו שנאמר "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא"(תהילים קטז ג-ד), ועל ידי הייסורים הוא מתרצה למקום"(שערי תשובה שער ראשון יב-כו; ועיין רמב"ם הלכות תשובות ז ב-ו).
מ"שפתח את פיו" מרגיש יונה "ואני קרבת א-להים לי טוב". ועל כן למרות שהוא עדיין במעי הדג, אומר יונה בבטחה "ותעל משחת חיי", "שמעת קולי" כי ברגע שאני "מחובר אליך" נושעתי וטוב לי.