ספר הושע - סקירה
הושע – נביא זעם
הנביא הושע הוא נביא־הזעם; כשם שישעיהו הוא נביא הנחמה וירמיהו נביא־החורבן, כך הושע הוא נביא הזעם, כי הלא כל נבואתו מלאה זעם וגדושה קצף על העם החוטא!
כל נביא אחר, השרוי בתוך השחתה מוסרית ודתית של האומה, לא זז בכל זאת מלחבבה אפילו בשעת קלקלתה, ובאותה שעה שמפי הנביא יז קצף, תבכה במסתרים נפשו על זעם ה' שהוא נושא לעמו; צא ולמד מדבר ה' אל ירמיהו: "וְאַתָּ֞ה אַל־תִּתְפַּלֵּ֣ל ׀ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה וְאַל־תִּשָּׂ֧א בַעֲדָ֛ם רִנָּ֥ה וּתְפִלָּ֖ה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּ֑י כִּֽי־אֵינֶ֥נִּי שֹׁמֵ֖עַ אֹתָֽךְ"(ירמיה ז טז), או מחזון עמוס (פרק ז) המציג לפנינו התאמצותו להמתיק גזר הדין על עמו! לא כן הנביא הושע: הוא תמים־דעים ותמים־רצון עם נבואתו, וכמוה נפשו מלאה זעם על עמו ושוחרת רעה לבני דורו הנתעבים והנאלחים. וכלום מפי נביא אחר שמענו בקשה כזו: "תֵּן־לָהֶ֥ם יְ-הֹוָ֖ה מַה־תִּתֵּ֑ן תֵּן־לָהֶם֙ רֶ֣חֶם מַשְׁכִּ֔יל וְשָׁדַ֖יִם צֹמְקִֽים!"(הושע ט יד)?
ומה עמוקה, איפוא, תפיסת חז"ל, שייחסו להושע המענה להשם, המתאונן לפניו על פשעי אומתו: "העבירם באומה אחרת!"(פסחים פז.).
מדוע הושע זועם?
ואין זה פלא! הושע גודל כנראה על ברכי טבע רענן ומבורך; עֵד על זה הסגנון המיוחד לו, המבהיק בשלל צבעים שאולים מהטבע ומלביש גם את החזון האחרון בנבואתו על הצלחת האומה, השבה לא-להיה, ציורי־טבע מלאי קסם: "אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שׇׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ ...יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃"(הושע יד ו,ח)!
והנה אך יצוא יצא, אך נתקו רגלי הושע מטוהר־בראשית זה, ולפניו טומאת העם, טומאת האלילים, טומאת תאוות נמבזות, טומאת רוח הזנונים, שלבשה את הגוי כולו, שיעודו בתור עם ה' בארץ ה' להיות לאור גוים ולגולת הכותרת של הבריאה כולה! ואין פלא, איפוא, אם תקפו, למראה ניגוד זה של תום הטבע ומנגדו טומאת הגוי הנבחר, גועל־נפש מרובה להכיל. נפשו להטה זעם וקצף, שעשו אותו כלי מוכשר לקבלת שליחות נבואית, הנושאת בחובה זעם וקצף.
זעם ויאוש
הזעם והקצף מזדווגים ובלולים הם אצלו ביאוש: מתחילת דבר ה' אליו מיואשת נבואתו מעם עשרת השבטים. כל עוד עם זה בארצו, לא מקל־חובלים ולא מקל־נועם ירפאו עוד אותו ממשובתו. אם גם אי־פה ואי־שם מכה גלים בלבם הרהור של תשובה, אין זה אלא כקצף על פני מים, אותו ההרהור יחלוף חיש ואין לו עתיד, "מָ֤ה אֶֽעֱשֶׂה־לְּךָ֙ אֶפְרַ֔יִם מָ֥ה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ֖ יְהוּדָ֑ה"(הושע ו ד) קוראת נבואתו מתוך יאוש "וְחַסְדְּכֶם֙ כַּעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֥ים הֹלֵֽךְ׃"(הושע ו ד).
ובכן אין לאומה תרופה אלא גלות מארצה, גלות שלמה! "לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ׃ וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה"(הושע ב טז-יז)
על מה מוכיח הושע את העם?
הנבואה של הושע אינה מתריעה כנבואת ישעיהו או עמוס על הקלקלה הסוציאלית, על עיוות הדין, על ניצול העובד, על דיכוי החלש במובן הסוציאלי, כי הללו דברים של מה בכך נגד אותה קלקלה שבזמנו ושבמקומו, הנוקבת ויורדת עד יסוד קיום האומה, "הֶעְמִ֥יקוּ שִׁחֵ֖תוּ"(הושע ט ט).
מקור אותה הקלקלה הן השכבות העליונות: הכהנים, נביאי השקר, אפרים – השבט המושל, בהם התחילה ומהם התפשטה הטומאה על הגוי כולו לכל שכבותיו: "כִּ֤י עַתָּה֙ הִזְנֵ֣יתָ אֶפְרַ֔יִם נִטְמָ֖א יִשְׂרָאֵֽל׃"(הושע ה ג); "בְּבֵית֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתִי שעריריה (שַׁעֲרֽוּרִיָּ֑ה) שָׁ֚ם זְנ֣וּת לְאֶפְרַ֔יִם נִטְמָ֖א יִשְׂרָאֵֽל׃"(הושע ו י).
עבודת אלילים, הפקרות, פריצות, חמדת נשים ותאוות בשרים נפגשו ונזדווגו יחד ויחדיו היו למעגל קסמים שמשך ברשתו את הגוי כולו – "זְנ֛וּת וְיַ֥יִן וְתִיר֖וֹשׁ יִֽקַּֽח־לֵֽב׃ עַמִּי֙ בְּעֵצ֣וֹ יִשְׁאָ֔ל וּמַקְל֖וֹ יַגִּ֣יד ל֑וֹ כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ הִתְעָ֔ה וַיִּזְנ֖וּ מִתַּ֥חַת אֱ-לֹהֵיהֶֽם׃"(הושע ד יא-יב).
כחוליות בשלשלת כך חוליות־קלקלה אלו אחוזות ודבוקות זו בזו: ההפקרות האלילית הייתה מסיתה לפריצות ויצר הזנות וחיי ההפקר היו מדיחים מאחרי א-להי אמת, הדורש מהאדם חיי תום וצניעות! נבואת הושע מדגישה השפעת־גומלין זו: "עַל־רָאשֵׁ֨י הֶהָרִ֜ים יְזַבֵּ֗חוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת֙ יְקַטֵּ֔רוּ תַּ֣חַת אַלּ֧וֹן וְלִבְנֶ֛ה וְאֵלָ֖ה כִּ֣י ט֣וֹב צִלָּ֑הּ עַל־כֵּ֗ן תִּזְנֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹתֵיכֶ֔ם וְכַלּוֹתֵיכֶ֖ם תְּנָאַֽפְנָה׃"(הושע ד יג); "זְנ֛וּת וְיַ֥יִן וְתִיר֖וֹשׁ יִֽקַּֽח־לֵֽב׃ עַמִּי֙ בְּעֵצ֣וֹ יִשְׁאָ֔ל וּמַקְל֖וֹ יַגִּ֣יד ל֑וֹ כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ הִתְעָ֔ה וַיִּזְנ֖וּ מִתַּ֥חַת אֱ-לֹהֵיהֶֽם׃"(הושע ד יא-יב).
אפיסת הבטחון בצור ישראל ומושיעו בעת צרה גרמה לניוול פוליטי כלפי חוץ, לפשיטת־יד תמידית לעזרה ולהגנה. פעם למצרים ופעם לאשור! יחד עם לעג למחסה־כזב זה, עונה הנבואה לעומתו במחאה נמרצת נגד חילול כבוד השם בעקב הנהגה כזו: "וַיֵּ֤לֶךְ אֶפְרַ֙יִם֙ אֶל־אַשּׁ֔וּר וַיִּשְׁלַ֖ח אֶל־מֶ֣לֶךְ יָרֵ֑ב וְה֗וּא לֹ֤א יוּכַל֙ לִרְפֹּ֣א לָכֶ֔ם וְלֹא־יִגְהֶ֥ה מִכֶּ֖ם מָזֽוֹר׃"(הושע ה יג); "וַיְהִ֣י אֶפְרַ֔יִם כְּיוֹנָ֥ה פוֹתָ֖ה אֵ֣ין לֵ֑ב מִצְרַ֥יִם קָרָ֖אוּ אַשּׁ֥וּר הָלָֽכוּ׃ כַּאֲשֶׁ֣ר יֵלֵ֗כוּ אֶפְר֤וֹשׂ עֲלֵיהֶם֙ רִשְׁתִּ֔י..."(הושע ז יא-יב). [בנוסח הוידוי ששם הנביא הושע בפי האומה בסוף נבואתו (יד ד), העמיד בשורה אחת עם החרטה על עבודת גילולים, "וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃", את ההכרה "אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב"]
פריקת עול שמים נעשתה גורם גם לניוול פוליטי כלפי פנים שביסודו קלישת הדבק המדיני והחברתי ובעקבו התרופפות המשמעת! הנבואה מביאה זאת לידי ביטוי בדברים חותכים: "כִּ֤י עַתָּה֙ יֹֽאמְר֔וּ אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ לָ֑נוּ כִּ֣י לֹ֤א יָרֵ֙אנוּ֙ אֶת־יְ-הֹוָ֔ה וְהַמֶּ֖לֶךְ מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לָּֽנוּ׃"(ה ג).
הנה כי כן נבואת הושע רואה שערוריה בכל פינה ופינה והיא נלחמת בה בזעם לשונה ובזעם מוסרה!
צער השכינה
זעם זה נושא בחובו צער השכינה – הצער על אסון האומה שאין מפלט ממנו עוד; הצער הזה מגיע אלינו ישר מתוך הקריאה המלאה מרירות, "אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם? נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי׃!"(הושע יא ח).
צערו של הושע
ואף גם צער הנביא עצמו בלול בזעם נבואתו, כי סוף־סוף הרי בתוך־תוכו לבו דוי על גורל עמו! נישואי הנביא עם אשת זנונים בדבר ה' במבוא נבואתו הם כמבוא וסימן לצער הכרוך בשליחותו הנבואית.
אין אדם נתפס בשעת צערו ואין להתפלא איפוא אם סגנון הנביא בפסוקי הזעם אי־פה ואי־שם מקוטע, מרוסק ואינו מחוטב חטיבה אחת; סימן מובהק הוא זה לצערו החבוי!
סגנונו המיוחד של הושע נובע מצערו
ממקור צערו זה שופע גם ההומור, המפכה בסגנונו ביתר עוז מאשר בשאר ספרי הנבואה: כמו: "תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי׃"(הושע ב יח); "חַטַּ֥את עַמִּ֖י יֹאכֵ֑לוּ וְאֶל־עֲוֺנָ֖ם יִשְׂא֥וּ נַפְשֽׁוֹ׃ (הכהנים)"(הושע ד ח); "עַל־רָאשֵׁ֨י הֶהָרִ֜ים יְזַבֵּ֗חוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת֙ יְקַטֵּ֔רוּ תַּ֣חַת אַלּ֧וֹן וְלִבְנֶ֛ה וְאֵלָ֖ה כִּ֣י ט֣וֹב צִלָּ֑הּ"(הושע ד יג); "הָיוּ֙ שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה כְּמַסִּיגֵ֖י גְּב֑וּל"(הושע ה י); "כִּֽי־הִרְבָּ֥ה אֶפְרַ֛יִם מִזְבְּחֹ֖ת לַחֲטֹ֑א (בשביל חטאו לכפר עליו) הָיוּ־ל֥וֹ מִזְבְּח֖וֹת לַחֲטֹֽא׃"(הושע ח יא); "כִּי־אָבַ֨ל עָלָ֜יו (על עגלות בית־אל) עַמּ֗וֹ וּכְמָרָיו֙ עָלָ֣יו יָגִ֔ילוּ עַל־כְּבוֹד֖וֹ כִּֽי־גָלָ֥ה מִמֶּֽנּוּ׃"(הושע י ה) "וְאֶפְרַ֜יִם עֶגְלָ֤ה מְלֻמָּדָה֙ אֹהַ֣בְתִּי לָד֔וּשׁ וַאֲנִ֣י עָבַ֔רְתִּי עַל־ט֖וּב צַוָּארָ֑הּ אַרְכִּ֤יב אֶפְרַ֙יִם֙ יַחֲר֣וֹשׁ יְהוּדָ֔ה יְשַׂדֶּד־ל֖וֹ יַעֲקֹֽב׃"(הושע י יא); "וְאָנֹכִ֛י יְ-הוָ֥ה אֱ-לֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עֹ֛ד אוֹשִֽׁיבְךָ֥ בָאֳהָלִ֖ים (בתור נודדים וגולים) כִּימֵ֥י מוֹעֵֽד׃ (כבימי חג הסוכות)"(הושע יב י); "לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן׃"(הושע יג ב).
מה להומור במגילת זעם? אלא שמפלט הוא לנביא מהצער המעיק עליו!
זאת היא הטרגיקה של הנביא הושע [מילון ספיר: טרגיקה - מחזה, שיש בו אלמנטים טרגיים וקומיים כאחד].