תנ"ך על הפרק - ירמיה ב - פרא לימוד מדבר / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ירמיה ב

402 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיהוָ֔ה רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ׃וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם׃וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה׃הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא־יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ׃לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה וְאֶת־בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב׃כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת׃הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל׃שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל־זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם־יְהוָֽה׃כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר ׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם׃הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז׃עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יונצתהנִצְּת֖וּמִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב׃גַּם־בְּנֵי־נֹ֖ףותחפנסוְתַחְפַּנְחֵ֑סיִרְע֖וּךְ קָדְקֹֽד׃הֲלוֹא־זֹ֖את תַּעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִיכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ׃וְעַתָּ֗ה מַה־לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה־לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר׃תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻֽׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּי־רַ֣ע וָמָ֔ר עָזְבֵ֖ךְ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃כִּ֣י מֵעוֹלָ֞ם שָׁבַ֣רְתִּי עֻלֵּ֗ךְ נִתַּ֙קְתִּי֙ מוֹסְרֹתַ֔יִךְ וַתֹּאמְרִ֖י לֹ֣אאעבדאֶעֱב֑וֹרכִּ֣י עַֽל־כָּל־גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה וְתַ֙חַת֙ כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן אַ֖תְּ צֹעָ֥ה זֹנָֽה׃וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שֹׂרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת וְאֵיךְ֙ נֶהְפַּ֣כְתְּ לִ֔י סוּרֵ֖י הַגֶּ֥פֶן נָכְרִיָּֽה׃כִּ֤י אִם־תְּכַבְּסִי֙ בַּנֶּ֔תֶר וְתַרְבִּי־לָ֖ךְ בֹּרִ֑ית נִכְתָּ֤ם עֲוֺנֵךְ֙ לְפָנַ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי רְאִ֤י דַרְכֵּךְ֙ בַּגַּ֔יְא דְּעִ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑ית בִּכְרָ֥ה קַלָּ֖ה מְשָׂרֶ֥כֶת דְּרָכֶֽיהָ׃פֶּ֣רֶה ׀ לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤תנפשונַפְשָׁהּ֙שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כָּל־מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחָדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ׃מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ףוגורנךוּגְרוֹנֵ֖ךְמִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי־אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ׃כְּבֹ֤שֶׁת גַּנָּב֙ כִּ֣י יִמָּצֵ֔א כֵּ֥ן הֹבִ֖ישׁוּ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָֽׂרֵיהֶ֔ם וְכֹהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶֽם׃אֹמְרִ֨ים לָעֵ֜ץ אָ֣בִי אַ֗תָּה וְלָאֶ֙בֶן֙ אַ֣תְּילדתנייְלִדְתָּ֔נוּכִּֽי־פָנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וּבְעֵ֤ת רָֽעָתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ ק֖וּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ׃וְאַיֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ לָּ֔ךְ יָק֕וּמוּ אִם־יוֹשִׁיע֖וּךָ בְּעֵ֣ת רָעָתֶ֑ךָ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָֽה׃לָ֥מָּה תָרִ֖יבוּ אֵלָ֑י כֻּלְּכֶ֛ם פְּשַׁעְתֶּ֥ם בִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃לַשָּׁוְא֙ הִכֵּ֣יתִי אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם מוּסָ֖ר לֹ֣א לָקָ֑חוּ אָכְלָ֧ה חַרְבְּכֶ֛ם נְבִֽיאֵיכֶ֖ם כְּאַרְיֵ֥ה מַשְׁחִֽית׃הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא־נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ׃הֲתִשְׁכַּ֤ח בְּתוּלָה֙ עֶדְיָ֔הּ כַּלָּ֖ה קִשֻּׁרֶ֑יהָ וְעַמִּ֣י שְׁכֵח֔וּנִי יָמִ֖ים אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃מַה־תֵּיטִ֥בִי דַּרְכֵּ֖ךְ לְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה לָכֵן֙ גַּ֣ם אֶת־הָרָע֔וֹתלמדתילִמַּ֖דְתְּאֶת־דְּרָכָֽיִךְ׃גַּ֤ם בִּכְנָפַ֙יִךְ֙ נִמְצְא֔וּ דַּ֛ם נַפְשׁ֥וֹת אֶבְיוֹנִ֖ים נְקִיִּ֑ים לֹֽא־בַמַּחְתֶּ֥רֶת מְצָאתִ֖ים כִּ֥י עַל־כָּל־אֵֽלֶּה׃וַתֹּֽאמְרִי֙ כִּ֣י נִקֵּ֔יתִי אַ֛ךְ שָׁ֥ב אַפּ֖וֹ מִמֶּ֑נִּי הִנְנִי֙ נִשְׁפָּ֣ט אוֹתָ֔ךְ עַל־אָמְרֵ֖ךְ לֹ֥א חָטָֽאתִי׃מַה־תֵּזְלִ֥י מְאֹ֖ד לְשַׁנּ֣וֹת אֶת־דַּרְכֵּ֑ךְ גַּ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ תֵּב֔וֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּ֖שְׁתְּ מֵאַשּֽׁוּר׃גַּ֣ם מֵאֵ֥ת זֶה֙ תֵּֽצְאִ֔י וְיָדַ֖יִךְ עַל־רֹאשֵׁ֑ךְ כִּֽי־מָאַ֤ס יְהֹוָה֙ בְּמִבְטַחַ֔יִךְ וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחִי לָהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

פרא לימוד מדבר

כל הנביאים הרבו להשתמש בלשון מליצית ובמשלים הלקוחים מהווי החיים החקלאיים של תקופתם. השימוש בדימויים ובהשאלות נועד גם כדי למשוך את השומעים לדברי הנביא וגם כדי להסביר את דברי הנבואה המופשטים, בצורה מוחשית, הברורה והידועה לכל אחד מהשומעים.

גם ירמיה הנביא משתמש בנבואה זו בדימויים ובהשאלות הלקוחים מעולם הדומם, הצומח והחי - עולם שהיה קרוב וידוע לשומעים - לתיאור חטאי העם.

מעולם הדומם מזכיר ירמיהו את המים: "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים"(ירמיה ב יג); "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר"(ב יח).

עולם הצומח משמש כהקבלה לטובות שה' עושה לעמו ולכפירה בטובה של העם כלפי ה': "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה"(ירמיה ב כא).

בשתי השאלות מעולם החי מתאר ירמיהו את חטאי עם ישראל. הראשונה קצרה וברורה: "בכרה קלה משרכת דרכיה [רש"י: גמלה נקיבה בחורה שהיא אוהבת לנוע]"(ירמיה ב כג). מקור הביטוי משרכת לפי רש"י הוא במילה שרוך נעל ופירושו: "מחזקת דרכי נעוריה... קושרת דרכי נערותיה בלבה". וכן פירשו הרד"ק ומצודת דוד; אבל התרגום פירש "משרכת" – מקלקלת, וכן במהר"י קרא: "מעקלת דרכיה ואינה הולכת ישר".

קצת יותר קשה להבנה היא ההשאלה המפורטת שבפסוק הבא: "פרא לִמֻד מדבר, באוות נפשה שאפה רוח, תאנתה מי ישיבנה, כל מבקשיה לא ייעפו, בחדשה ימצאונה" (ירמיה ב כד).

נבהיר תחילה את הציור של הנביא ונעמוד על תכונותיו של הפרא [הכתיב בפסוקנו הוא פרה – בה"א] המתוארות בפסוק בלשון זכר ונקבה. הפרא הוא חמור הבר, ולפי פירוש דעת מקרא, שייך למשפחת הסוסים ואינו קיים עוד במדבריות ארץ ישראל וסביבותיה. תכונתה העיקרית של חיית מדבר [=למוד מדבר] זו היא הדהירה הבלתי פוסקת ממקום למקום, המחייבת אותה לשאוף רוח כל הזמן [באוות נפשה שאפה רוח]. כך מציין ירמיהו את הפראים גם בפרק י"ד: "ופראים עמדו על שפיים שאפו רוח כתנים"(ירמיה יד ו).

גם הצירוף "תאנתה מי ישיבנה" מתאר את תכונת הריצה, את הדהירה הבלתי פוסקת של הפרא, שבגינה אין להשיג ולהשיב את הפרא למקומו. אולם נחלקו המפרשים בפירוש המילה "תאנתה" וכיצד היא מתארת את הפרא. רש"י מסביר "תאנתה" בהקשר לשאיפת הרוח, ולתנים שהוזכרו להלן בנבואת ירמיהו "אותה מידת תנינים (=חיית היבשה, תן) שיש בה כי גם התנים שואף רוח". רד"ק מסביר "תאנתה – מן 'אינה לידו'(שמות כא יג), שהוא גרם הדבר וסיבובו, כלומר, כאשר מאנה עצמה ללכת למקום תאוותה מי יוכל להשיבה". לפי זה "תאנתה", פירושו, רצונה העז. והיגד זה מקביל ל"אוות נפשה" שבתחילת הפסוק.

דעת מקרא מבהיר ש"תאנה – היא מילה יחידאית במקרא ופירושה – יללתה כמו 'תאנייה ואניה'(איכה ב ה), והכתוב מתכוון לגעגועיה לבן/בת זוגה הבאים לידי ביטוי ביללות" (וראה מאמר רבותינו בסוכה נב:, "משביעו רעב"). גם בעל המצודות מסביר שהביטוי "תאנתה" מדגיש את הריצה של הפרא, אולם מפרש את המילה בדרך שונה: "בכל פעם תרוץ ותחזור במרוצה למקומה כאילו היה לה צער ואבלות ודאגה מי ישיבנה למקומה ולזה תרוץ מהרה".

על כן המסקנה היא שאין טעם לרדוף אחרי הפרא כי ממילא לא יתפסוהו. "כל מבקשיה לא ייעפו – כי על חינם ייעפו, שלא יוכלו להשיגה"(רש"י). הסיכוי להשיגה הוא "בחדשה ימצאונה", "חודש אחד יש בשנה שהיא ישנה כל החודש ואז היא נלכדת"(רש"י). "יש מפרשים החודש שתשלים הריונה אז היא מלאה וכבידה ואז יוכלו להשיגה ולמצאה"(רד"ק). המלבי"ם מציע: "בחדש הראשון שנולדה שאז קלה להכניע, לא כן אחרי חודש שכבר למדה לנוע אי אפשר לשנות טבעה".

דעת מקרא חולק על המפרשים שהוזכרו וסובר ש"כל מבקשיה לא ייעפו" פירושו כפשוטו "הזכרים מרוצים לחזר אחר הנקבה לא יצטרכו להתייגע אלא ימצאונה בקלות – בחדשה, בחודש המיועד לזווג".

אחרי שהארכנו בתיאור חיי הפרא, משמעות דברי הנביא מובנת מאליה. עם ישראל, כאותו הפרא, אינו מקבל שום מרות, ומצוי בדהרה נצחית אחרי תאוות ליבו. כל הניסיונות להשיבו אל הדרך הישר עולים בתוהו ורק באותו חודש מסוים ימצאו אותו רודפיו. מהו החודש הזה? "אף אתם חודש אחד, הוא אב, הוכן לכם כבר מימות המרגלים שקבעו אבותיכם בכיית חינם – בו תילכדו"(רש"י).

המלבי"ם מסביר את המטאפורה בחומרה יתירה כלפי עם ישראל; כל בעלי החיים נעים ממקומם משום צורך כלשהו, בריחה ממזיק או חיפוש טרף. ללא סיבה הם אינם דוהרים. "אבל הפרא למוד המדבר, המדבר שם בו הטבע הזה... לשאוף רוח ולנוע אף מבלי הצורך, כי נטוע בליבה תאוות נפשה של שאיפת הרוח". והנמשל: עם ישראל עובד אלילים לא משום שהם מטיבים לו, אלא בגלל תאוותו. וכך מסביר המלבי"ם את הפסוק הבא: "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" (ירמיה ב כה). הבעל, ה', קורא לאשתו, עם ישראל, להישאר בבית ולקבל את כל מחסורה. "ותאמרי נואש לא! כי אהבתי זרים ואחריהם אלך" – לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות, אלא "כי אהבתי זרים"!

הנצי"ב פירש שהביטוי "פרא – אדם"(בראשית טז יב) האמור בישמעאל הוא מיוחד. בדרך כלל השם קודם לתואר השם, אומרים אדם חכם, אדם טיפש, אדם רע. "פרא אדם", רוצה לומר, קודם כל פרא ורק אחר כך אדם [אולי]. "אם נפרש שהוא גדל במדבר פראי, להפך מבעי (=צריך): 'אדם פרא' שהיא במשמעו אדם אוהב להיות במדבר כפרא כפירוש רש"י, אבל פרא אדם משמעו שהוא מפריא את כל אדם בלי דעת דרך ארץ וחשיבות אנשים, אלא הכל הפקר ופראי אצלו".

הכינוי "פֶּרֶה למוד מדבר" שבפי ירמיהו לעם ישראל, מראה את עוצמת התוכחה של ירמיהו לעם.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך