תנ"ך על הפרק - ירמיה ב - כי שתים רעות עשה עמי / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ירמיה ב

402 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיהוָ֔ה רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ׃וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם׃וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה׃הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא־יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ׃לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה וְאֶת־בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב׃כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת׃הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל׃שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל־זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם־יְהוָֽה׃כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר ׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם׃הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז׃עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יונצתהנִצְּת֖וּמִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב׃גַּם־בְּנֵי־נֹ֖ףותחפנסוְתַחְפַּנְחֵ֑סיִרְע֖וּךְ קָדְקֹֽד׃הֲלוֹא־זֹ֖את תַּעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִיכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ׃וְעַתָּ֗ה מַה־לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה־לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר׃תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻֽׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּי־רַ֣ע וָמָ֔ר עָזְבֵ֖ךְ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃כִּ֣י מֵעוֹלָ֞ם שָׁבַ֣רְתִּי עֻלֵּ֗ךְ נִתַּ֙קְתִּי֙ מוֹסְרֹתַ֔יִךְ וַתֹּאמְרִ֖י לֹ֣אאעבדאֶעֱב֑וֹרכִּ֣י עַֽל־כָּל־גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה וְתַ֙חַת֙ כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן אַ֖תְּ צֹעָ֥ה זֹנָֽה׃וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שֹׂרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת וְאֵיךְ֙ נֶהְפַּ֣כְתְּ לִ֔י סוּרֵ֖י הַגֶּ֥פֶן נָכְרִיָּֽה׃כִּ֤י אִם־תְּכַבְּסִי֙ בַּנֶּ֔תֶר וְתַרְבִּי־לָ֖ךְ בֹּרִ֑ית נִכְתָּ֤ם עֲוֺנֵךְ֙ לְפָנַ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי רְאִ֤י דַרְכֵּךְ֙ בַּגַּ֔יְא דְּעִ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑ית בִּכְרָ֥ה קַלָּ֖ה מְשָׂרֶ֥כֶת דְּרָכֶֽיהָ׃פֶּ֣רֶה ׀ לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤תנפשונַפְשָׁהּ֙שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כָּל־מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחָדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ׃מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ףוגורנךוּגְרוֹנֵ֖ךְמִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי־אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ׃כְּבֹ֤שֶׁת גַּנָּב֙ כִּ֣י יִמָּצֵ֔א כֵּ֥ן הֹבִ֖ישׁוּ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָֽׂרֵיהֶ֔ם וְכֹהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶֽם׃אֹמְרִ֨ים לָעֵ֜ץ אָ֣בִי אַ֗תָּה וְלָאֶ֙בֶן֙ אַ֣תְּילדתנייְלִדְתָּ֔נוּכִּֽי־פָנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וּבְעֵ֤ת רָֽעָתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ ק֖וּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ׃וְאַיֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ לָּ֔ךְ יָק֕וּמוּ אִם־יוֹשִׁיע֖וּךָ בְּעֵ֣ת רָעָתֶ֑ךָ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָֽה׃לָ֥מָּה תָרִ֖יבוּ אֵלָ֑י כֻּלְּכֶ֛ם פְּשַׁעְתֶּ֥ם בִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃לַשָּׁוְא֙ הִכֵּ֣יתִי אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם מוּסָ֖ר לֹ֣א לָקָ֑חוּ אָכְלָ֧ה חַרְבְּכֶ֛ם נְבִֽיאֵיכֶ֖ם כְּאַרְיֵ֥ה מַשְׁחִֽית׃הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא־נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ׃הֲתִשְׁכַּ֤ח בְּתוּלָה֙ עֶדְיָ֔הּ כַּלָּ֖ה קִשֻּׁרֶ֑יהָ וְעַמִּ֣י שְׁכֵח֔וּנִי יָמִ֖ים אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃מַה־תֵּיטִ֥בִי דַּרְכֵּ֖ךְ לְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה לָכֵן֙ גַּ֣ם אֶת־הָרָע֔וֹתלמדתילִמַּ֖דְתְּאֶת־דְּרָכָֽיִךְ׃גַּ֤ם בִּכְנָפַ֙יִךְ֙ נִמְצְא֔וּ דַּ֛ם נַפְשׁ֥וֹת אֶבְיוֹנִ֖ים נְקִיִּ֑ים לֹֽא־בַמַּחְתֶּ֥רֶת מְצָאתִ֖ים כִּ֥י עַל־כָּל־אֵֽלֶּה׃וַתֹּֽאמְרִי֙ כִּ֣י נִקֵּ֔יתִי אַ֛ךְ שָׁ֥ב אַפּ֖וֹ מִמֶּ֑נִּי הִנְנִי֙ נִשְׁפָּ֣ט אוֹתָ֔ךְ עַל־אָמְרֵ֖ךְ לֹ֥א חָטָֽאתִי׃מַה־תֵּזְלִ֥י מְאֹ֖ד לְשַׁנּ֣וֹת אֶת־דַּרְכֵּ֑ךְ גַּ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ תֵּב֔וֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּ֖שְׁתְּ מֵאַשּֽׁוּר׃גַּ֣ם מֵאֵ֥ת זֶה֙ תֵּֽצְאִ֔י וְיָדַ֖יִךְ עַל־רֹאשֵׁ֑ךְ כִּֽי־מָאַ֤ס יְהֹוָה֙ בְּמִבְטַחַ֔יִךְ וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחִי לָהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

כי שתים רעות עשה עמי

לאורך כל פרקנו חוזר ירמיהו על רעיון מרכזי אחד: על החרפה שבבגידת עם ישראל במיטיבם ה', ועל החוצפה שבזנותם אחרי הבלי העבודה הזרה. כך גם בפסוק: "כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר ׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם׃"(ירמיה ב יג). עבודת האלילים גופא (=עצמה) היא בגידה בה', והרי יש כאן חטא אחד של עבודה זרה, ומדוע איפוא מאשים ירמיהו את העם בחטא כפול "שתים רעות עשה עמי"? מהן שתי הרעות שעשה העם לדברי הנביא? נסביר את כפל הרעות שבמשל, ולאחר מכן בשני רבדים שונים של הנמשל.

מקור מים חיים הוא המעיין המפכה מעצמו ובתמידות, די בשתי תכונות אלו כדי להעדיפו בכפליים על בור שאין מימיו מתוכו עצמו, ועל-כן השימוש בו מוגבל וזמני. "למקור מים חיים שני פנים לטובה, אחת שלא יבואו לו המים ממקור אחר אלא ממקומו הם נובעים, ועוד שאין להם הפסק..." (רד"ק). זו רעה אחת, אבל בני ישראל לא החליפו את המעיין בבור רגיל, שלפחות שומר על המים שניתנו בו, אלא ב"בֹּארוֹת נשברים אשר לא יכילו המים" – "בֹּארוֹת נשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם" (רש"י) "כי אפילו ישים אדם בהם מים – יצאו בעד השברים" (רד"ק). וכך אפילו המים המיובאים והזמניים אינם זמינים.

המלבי"ם מדגיש שהרעותא (=החיסרון) השניה נובעת מהעובדה שמקור המים החיים היה מוכן בטבעו, ואילו את הבור יש צורך "לחצוב" – "כי אם היו ממירים דבר נמצא, בדבר אחר נמצא, היה החטא רק התמורה עצמו, לא כן אם המירו דבר נמצא בדבר בלתי נמצא, שצריך הממיר להמציאו עכשיו... וצריכים חציבה להביאם אל המציאות, זוהי סכלות גדולה".

ברובד אחד של הנמשל החליפו בני ישראל את ביטחונם בה' שהיטיב להם כמקור מים חיים בביטחון באומות הזרות שגרמו להם מפח נפש כבורות נשברים. כך בתרגום: "פולחני שבקו די בדיליה אנא מייתי עליהון יקרא כמבועא דמיין דלא פסיק, ושעו בתר טעוותא דאינון להון כגובין תבירין". ירמיהו מחדד את ההבדל, בין העזרה הממשית של ה' לעמו לבין אפסות העזרה של המעצמות: "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר... ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה..."(ירמיה ב ו-ז), לעומת: "עליו ישאגו כפירים נתנו קולם וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי יושב, גם בני נוף ותחפנחס ירעוך קדקד, הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלוקיך בעת מוליכך בדרך"(ירמיה טו-יז). בני ישראל עזבו את ה' המיטיב המוחלט והנצחי, את מקור הטובות, כדי לבטוח במשענת הקנה הרצוץ. וכך מסיים ירמיהו את פרקנו: "מה תזלי מאד לשנות את דרכך, גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור, גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך [אות לכניעה והליכה בשבי – וכן בימינו] כי מאס ה' במבטחיך ולא תצליחי להם"(ירמיה ב לו-לז). הרעה האחת היא הסרת הביטחון בה', והשנייה- הביטחון בהבל.

אבל ישנו רובד עמוק יותר לנמשל, ואולי דווקא רובד זה הוא פשוטו של מקרא. הרעות שמדבר עליהן ירמיהו אינן אסונות במישור הפוליטי צבאי שהמיטו שואה על העם, אלא כובד החטאים עצמם היא רעה חולה, ואכן כך נאמר "שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים...". במאמר הבא נעמוד אם ירצה ה' על המשמעות הכפולה של המילה "רעה" בפסוק אחר בפרקנו. "תייסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך"(ירמיה ב יט); הרעה שמדבר עליה ירמיהו שני פנים לה: החטא והעונש, ושני הפנים הם שני צדדיו של אותו מטבע, כי העונשים הגדולים ביותר של האדם והאומה, אינם הרעות שבאות כעונש מצד צר ואויב, אלא עצם עזיבת ה', היא גופו של חטא – היא גם עיצומו של עונש [והשווה לדברי ה' בספר יונה "כי עלתה רעתם לפני" – עלתה חטאתם, ועלתה מחשבת עונשם].

"שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים" אינו מתפרש לפי זה על טובות ה' עם עמו, שהוחלפו בברית מדינית רעועה שהמיטה אסון לאומי. לא על מצבו הגשמי של העם מדבר הנביא, כמו שפירש יונתן, אלא על מצבו הרוחני. להחליף עבודה זרה אחת בחברתה היא אמנם בגידה, אבל אינה אסון, כי מדובר על החלפת פרה בחמור ושניהם בעלי חיים; אבל להחליף מקור מים חיים - אור ה' וסיבת הטוב שבעולם - באלילי עץ ואבן, זו אכן רעה כפולה. "אם המירו יראתם בכיוצא בה יש כאן רעה אחת, ועכשיו שאותי עזבו ללכת אחרי העמים הרי שתים רעות", וזה שאומר ירמיהו "ההמיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים, ועמי המיר כבודו בלא יועיל"(ירמיה ב יא).

תפקידנו אפוא, לעזוב תרבויות זרות והשפעתן עלינו, בחינת סור מרע, ולהתחזק בעשה טוב, ולחזור למקור מים חיים. "הוי כל צמא לכו למים – ואין מים אלא תורה".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך