תנ"ך על הפרק - ירמיה א - מצפון תפתח הרעה / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ירמיה א

401 / 929
היום

הפרק

דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן־חִלְקִיָּ֑הוּ מִן־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן׃אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֵלָ֔יו בִּימֵ֛י יֹאשִׁיָּ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹן מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה בִּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לְמָלְכֽוֹ׃וַיְהִ֗י בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֤ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַד־תֹּם֙ עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה עַד־גְּל֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִֽׁי׃וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃בְּטֶ֨רֶםאצורךאֶצָּרְךָ֤בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה הִנֵּ֥ה לֹא־יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי־נַ֖עַר אָנֹֽכִי׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אַל־תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר׃אַל־תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ נְאֻם־יְהוָֽה׃וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל־פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ׃רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל־הַגּוֹיִם֙ וְעַל־הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ׃וַיְהִ֤י דְבַר־יְהוָה֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָה־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה יִרְמְיָ֑הוּ וָאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל שָׁקֵ֖ד אֲנִ֥י רֹאֶֽה׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי־שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל־דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ׃וַיְהִ֨י דְבַר־יְהוָ֤ה ׀ אֵלַי֙ שֵׁנִ֣ית לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָאֹמַ֗ר סִ֤יר נָפ֙וּחַ֙ אֲנִ֣י רֹאֶ֔ה וּפָנָ֖יו מִפְּנֵ֥י צָפֽוֹנָה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י מִצָּפוֹן֙ תִּפָּתַ֣ח הָרָעָ֔ה עַ֥ל כָּל־יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י ׀ הִנְנִ֣י קֹרֵ֗א לְכָֽל־מִשְׁפְּח֛וֹת מַמְלְכ֥וֹת צָפ֖וֹנָה נְאֻם־יְהוָ֑ה וּבָ֡אוּ וְֽנָתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ פֶּ֣תַח ׀ שַׁעֲרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וְעַ֤ל כָּל־חוֹמֹתֶ֙יהָ֙ סָבִ֔יב וְעַ֖ל כָּל־עָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃וְדִבַּרְתִּ֤י מִשְׁפָּטַי֙ אוֹתָ֔ם עַ֖ל כָּל־רָעָתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לְמַעֲשֵׂ֥י יְדֵיהֶֽם׃וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל־תֵּחַת֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם פֶּֽן־אֲחִתְּךָ֖ לִפְנֵיהֶֽם׃וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ׃וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה לְהַצִּילֶֽךָ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

מצפון תפתח הרעה

נושא פרקנו הוא הקדשת ירמיהו לנביא. עם הקדשתו הנביא רואה שני מחזות. הראשון הוא מקל שקד, ''כי שוקד אני על דברי לעשותו''. ברם מהו הדבר שה' שוקד לעשותו? זאת חוזה ירמיה במחזה של נבואתו, "סיר נפוח אנכי רואה ופניו מפני צפונה. ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ"(ירמיה א יג-יד). ה' מסביר לירמיהו את משמעות העבודה שפני הסיר מופנים לצפון. כנראה, העובדה שהסיר נפוח אינה זוקקת הסבר. רוב המפרשים הסבירו "נפוח – רותח", והכוונה לאש שתאחז בסיר, ובנמשל, כיליון שצפוי לעם. בדברים שלהלן ננסה להסיר במעט את הלוט מעל חלקו השני של החזון, צפונות ה"צפון", ולהסביר מדוע נפתחת הרעה דווקא מן הצפון (בנוסף להסבר הגיאוגרפי).

ראשית הדברים בפסוק שבפרשת הקרבנות, "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני י-הוה"(ויקרא א יא), ופירשו במשנה, "קדשי קדשים שחיטתן בצפון... וקיבול דמם בכלי שרת בצפון"(זבחים ה א) מה צפון בצפון שקדשי קדשים מוכשרים בו להיות עולות תמימות? בהרבה מדרשי חז"ל למדנו שהצפון הוא סמל לחושך שבעולם: "וסובב אל צפון - בלילה"(בבא בתרא כה:). "ברא הקב"ה ד' רוחות בעולם. צפון - משם החושך יוצא לעולם"(במדבר רבה ב ט). הביטוי המעשי של מאמרי חז"ל אלו טבוע הוא במהלך השמש, שלעולם אינה נראית בצפון, ועל כן דרשו "משם החשך יוצא לעולם". החושך מוליד מרעין בישין: "רוח פינת הצפון ברא ולא גמרו... ושם הוא מדור למזיקים ולזוועות, לרוחות ולשדים, ולברקים ולרעמים"(מדרש תדשא ב). ושוב: "תזל כטל אמרתי - זו רוח צפונית שמזלת את הזהב"(בבא בתרא כה.) ופירש רש"י "שמחממת ומביאה שרב, ורעבון בא, והזהב זל". החימום הוא גם אות לעונש הגיהנום ולדין יום ה': "הנה יום ה' בא בוער כתנור"(מלאכי ג יט).

הרמב"ן בפירושו לפרשת העגל (שמות לב א) מסביר את הזיקה שבין הצפון לרעה: "החורבן ושממות העולם יבואו מן הצפון, כדכתיב, מצפון תפתח הרעה ... כי מן השמאל תבוא מידת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם". וכן כתב רבינו בחיי (שמות לב ד): "ועל דרך הקבלה, צפונה היא מדת הגבורה". יסוד דבריהם מבוסס על ההנחה שאדם פניו קדימה מזרחה. ומכאן המילה קדימה לעבר השמש, לזריחה, לאור ולחיוב. במצב זה, ימינו המקרבת של האדם היא לצד דרום, ושמאלו הדוחה היא לצד צפון. ועל כן המנורה, סמל הרוחניות במקדש, בדרום [מימין]; ואילו השולחן, סמל הגשמיות, בצפון [בשמאל]. ומכאן דברי הגמרא: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין. וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום"(בבא בתרא כה:) 

הצפון הוא שורש הרע והרעה, כי שם החשך, כי שם מידת השמאל, הגבורה והדינים. אשר על כן גם חטא העגל בא מצד הצפון השמאלי: "והנה במעשה המרכבה אמר פני השור מהשמאל לארבעתם"(רמב"ן שם). ואב נזיקין "שור" הוא בא מסיטרא של שמאל ושל דינים. והוא היה בצפונו של המראה שחזה יחזקאל, וממנו שורש עגל הזהב. 

בתחילת פירושו לויקרא מרחיב רש"ר הירש מאוד בהסבר משמעות רוחות השמים:

משום כך תחילת עמידת הקרבן היא בצד צפון, המסמל את בחינת החומר והחושים, שם תסתיים הוויתו העצמאית ע"י שחיטה. ושם יכנס להוויה נעלה של המקדש ע"י קבלת הדם... ביטול הקיום החושני וכניסה לתחום שלטון המקדש, הם תנאי ראשון לתיקון כל חסרון מוסרי. משהומתה החושניות הרי היא מצפה לתחיה מוסרית, לשם כך היא תובא לדרום כדי ליאור באור הרוח. 

על הפסוק "ואת הצפוני ארחיק מעליכם"(יואל ב כ), אמרו חז"ל: "זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם"(סוכה נב.). אם נדע להתגבר על הצפוני הצפון בקרבנו, נמנע את "מצפון תפתח הרעה". וכך כתב ר' יעקב עמדין בסידור בית יעקב: "צפונה לפני ה' - שתהא מידת הדין כבושה לפני מידת הרחמים".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך