שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה

פרק הסיום של ישעיהו מתאר היבטים שונים של יום ה' והגאולה העתידה. אחד ההיבטים האלה מתמקד בבניין ירושלים. הנביא פותח קטע זה בהבטחה: "שמחו את ירושלים [תרגום: חדו בירושלים] וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה"(ישעיה סו י).

המלבי"ם עומד על ההבדל בין שמחה לששון ומסביר את שני חלקי הפסוק:

יש הבדל בין שמחה, גיל [ו]משוש. ששמחה וגיל מורים השמחה בלב, לבד שהשמחה מורה על שמחה תמידית וגיל מורה על השמחה הפתאומית; ובזה אוהבי ירושלים ישמחו בה שמחה תמידית על הצלחתה, גם יגילו בה מפקודה לפקודה גילה חדשה על הניסים שיעשו בה בכל עת. אולם ששון מורה על המעשים החיצוניים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים. על פי זה אומר כי "כל המתאבלים עליה", שהם עשו אותות חיצוניים להוראת האבל כמו לבישת שק ואפר ודומיהם, כן יעשו עתה אותות חיצוניים להוראת הששון.

שמא ניתן לתת הסבר אחר. החתם סופר מגדיר "דלשון (=שלשון) 'ששון' שייך יותר בשמחה רוחנית ו'שמחה' – בגופנית. ועל כן דרשו 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר', 'שמחה זה יום טוב', וכן הוא אומר 'ושמחת בחגך', והיינו שמחה גופנית באכילה ושתיה וכסות נקיה, אלא שנעשה לשם שמים, מכל מקום שמחה גופנית היא. ששון זו [ברית] מילה וכן הוא אומר 'שש אנכי על אמרתך'(מגילה טז:). וזהו ודאי שמחה רוחנית דהרי איכא צערא לינוקא (=יש צער לילד)"(חת"ם סופר כתובות ח.). לפי החתם סופר ייתכן שהאוהבים את ירושלים ישמחו ויגילו שמחה גופנית בעת שהעיר תיבנה, וגם הנאתם תהיה מהבניין הגשמי של העיר; לדרגה גבוהה יותר יזכו אלה שמתאבלים עליה. רגשי אבלות אינם תוקפים את האדם בשעה של אבדן גשמי, רק אבדן רגשי-רוחני מעורר אבלות של אמת. לכן, אלה החסרים את הפן הרוחני של ירושלים בחורבנה ומתאבלים עליו, יזכו גם לשוש איתה בעת שובה לדרגותיה הרוחניות כמקדם.

חז"ל למדו מהפסוק שלנו ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה"(תענית ל:). לכאורה מה הוסיפו חז"ל על מה שנאמר בפסוק מכבר? אפשר שחז"ל מדגישים "זוכה ורואה בשמחתה" כבר עכשיו, בהווה, בעוד הפסוק מדבר בלשון ציווי ומכוון לעתיד. אולם היא גופא קשיא (=תשובה זו בעצמה מעוררת שאלה), כיצד מבטיחים חז"ל לראות שמחה בירושלים, כשהעיר עדיין חרבה?

ייתכן שיש בהבטחת השמחה הזו הד לשחוקו של רבי עקיבא למראה השועל שיוצא מקודש הקדשים (מכות כג:) והד לאושרו של ר' יוחנן בן זכאי שלמראה בתו של נקדימון בן גוריון הלוקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים בכה ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום מוסרן ביד בהמתן של אומה שפילה"(כתובות סו:). ר' עקיבא ור' יוחנן בן זכאי שחקו והיו מאושרים גם בשעת המשבר, כי הרגישו כדוד "טוב לי כי עוניתי", כי ידע ש"את אשר יאהב ה' יוכיח", ובריחוק של הגלות נמשלו ישראל לנידה שבעלה מחכה לטהרתה ולשובה אליו. גם כל המתאבל על ירושלים זוכה כבר עכשיו לחוש בנועם הבניין העתידי.

וביאר הרב חיים פרידלנדר: "לא אמרו חז"ל יזכה ויראה בשמחתה, אלא בלשון הווה: זוכה ורואה... כי הידיעה שאנו חיים וקיימים בתוך הגלות לראות את גבורת ה' ונוראותיו גם כשנוכרין מקרקרים בהיכלו וזרים משתעבדים בבניו... כי מרגיש כבר עכשיו ע"י עבודת האבילות וזכוך הפנימיות את הקשר אל השכינה ואת השאיפה להתקרבות אל ה' יתברך. ואמרו חז"ל 'אין בשר המת מרגיש באזמל'(שבת יג:). והרי זה כאותו משותק שדוקרים בו ואינו מרגיש. ובאותו יום שמרגיש את כאב הדקירה, סימן שבשרו שב לחיות ואז רבה שמחתו. כך ע"י שמרגיש בקרבו את האבלות על ירושלים ושאיפתו לגילוי כבוד ה' - הרי חי הוא"(שפתי חיים מועדים ג).

ואפשר להבין את המימרה של חז"ל, אם נתבונן במשמעות הפועל "מתאבל". על יעקב נאמר "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם"(בראשית לז לה). ושאלו, "מאי טעמא? לפי שאין מקבלין תנחומים על החי. אבל המת משתכח מן הלב, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב' "(מסכת סופרים פרק כא; רש"י בשם בראשית רבה פד כא). נחמה היא הפנמת הבשורה המרה והשלמת הדין עמה. אבלות היא שלב שבו עדיין אין הפנמה ויש התנגדות להשלים עם הבשורה המרה. על כן מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה עכשיו בהווה את שמחתה, כי עבורו חורבן ירושלים אינו עובדה מוגמרת. ירושלים חיה ואינה כמת המשתכח מהלב חס ושלום.

יהי רצון שנזכה לראות את בניין ירושלים ובית המקדש במהרה בימינו.