והיו דראון לכל בשר
לאורך כל פרק הסיום של ספרו שוזר ישעיהו את תיאור אחרית הימים, כשהצדיק מקבל שכרו והרשע נענש על חטאיו. למן תחילת פרקנו מוזכרים זה לצד זה הצדיק והרשע: "חרד על דברי"(ישעיה סו ב) לצד "שוחט השור, מכה איש, זובח השה, עורף כלב, מעלה מנחה דם חזיר"(ישעיה סו ג), וגם בסיום "כן יעמוד זרעכם ושמכם"(ישעיה סו כב) לצד "והיו דראון לכל בשר"(ישעיה סו כד). בין שני הפסוקים האחרונים הללו ניצב הפסוק המהווה עילה לקביעת נבואה זו כהפטרה לשבת ראש חודש: "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר י-הוה"(ישעיה כג).
על אותם שיבואו להשתחוות לפני ה' באחרית הימים נאמר בפסוק האחרון: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר". הפסוק הקשה הזה המתאר את עונש הרשעים מקביל לתיאור שכר הצדיקים שבפסוק כב. שם הובטח לצדיקים שכר גשמי ורוחני " 'כן יעמוד זרעכם ושמכם', זרעכם לא יכלה ע"י הריגות וחרב ושמכם לא יכלה ע"י שינוי דת לעבוד כוכבים ומזלות. כי תישארו קיימים בין באושר הגוף [=זרעכם] בין באושר הנפש [=ושמכם]"(מלבי"ם).
גם העונש חל על הגוף והנפש. ישעיהו מחדש שעונש הגוף יהיה לא רק בייסורים שיקדמו למוות, ולא רק במיתת הרשעים, אלא גם לאחר המוות. הגם שתחושת הכאב הפיזי נעלמת עם המיתה, כשם שפוסקים לפעול הכרתו של האדם וחושיו, יחול עונש גשמי על פגרי האנשים הפושעים גם לאחר מותם: " 'תולעתם לא תמות' - רימה האוכלת את בשרם"(רש"י), " 'תולעתם לא תמות' כיוון שאישם לא תכלה. ויתקיימו התולעים לאות ומופת לזכר רשעתם"(מלבי"ם). המלבי"ם קשר את התולעים האוכלות את פגרי הפושעים באש הנצחית אשר לא תכבה (וראה כן ברד"ק), ובדעת מקרא הוסיף: "ובדרך העולם שהפגרים נרקבים ותולעים אוכלות אותם ואז הדרים בסביבה מתייראים מן הריקבון ומציתים אש לשרוף את הגוויות ולהמית את התולעים. ויעדה הנבואה שדבר זה ימשך זמן רב ויהיה ספק (=די הצורך) ביד כל בני האדם הבאים אל ירושלים מדי חודש ושבת לראות את האש השורפת את הגוויות ואת התולעים האוכלים אותן". והוסיף: "לא נאמר שמראה הפגרים... יתקיים לנצח, אלא כוונת הדברים שימים רבים יהיו הפגרים מושלכים על פני האדמה וכל הבריות יראו כיצד הם הולכים וכלים".
ברם יונתן בן עוזיאל מפרש שפסוקנו מדבר על עונש גהינום: "ואשתהון לא תטפי, ויהון מתדנין רשיעיא בגיהנם עד דיימרון עליהון צדיקיא מיסת חזינא (מהר"י קרא מסביר שמיסת חזינא, הוא פירוש דראון, די ראינו)". ואם בגהינום עסקינן, מסתבר שהעונש הוא במישור הרוחני, עונש לנשמה, ולא עונש לגוף. מובן שיקצר המצע מפריסת תיאור הגהינום והסבר עניינו, אך תוך ריבוי להבות השלהבות של אש הגהינום נצטט ונסביר שני מקורות; האחד מתקופת ראשוני הראשונים והשני מאחרוני האחרונים.
חלק גדול מספרו של הרמב"ן 'תורת האדם', העוסק בהלכות חולים ואבלות, מוקדש לתורת השכר והעונש ונקרא "שער הגמול". בחלק נכבד משער זה מנסה הרמב"ן להסביר את מהותה של אש הגהינום ואת יכולתה לכלות את הנשמה שהיא דבר רוחני. לאחר שהביא הרמב"ן עשרות מאמרי חז"ל והתפלפל בהם הוא מסכם: "אלא כך היא קבלת רבותינו ז"ל: שהקב"ה ברא נפשותיהם של צדיקים והיא בלא ספק רוח זכה ודקה ביותר. אינה גוף, ולא נבדלת ולא נגדרת במקום ולא נתפסת כשאר הרוחות שתופסין אותן בנודות [=כלי מעור], אלא מכת המלאכים. והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גהינום וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממש נתפס, תופסת בדברים הדקים ותבלה אותם"(כתבי רמב"ן ב הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רפה).
הווה אומר, כמו שהנשמה היא בריאה רוחנית כך אש הגהינום היא בריאה רוחנית, ובכוחה של אש זו לכלות את הנשמה או לייסרה על חטאותיה במישור רוחני נשמתי. לאחר תום ריצוי העונש בגהינום, שהוא בדרך כלל י"ב חודש (עיין ראש השנה יז.), נטהרת הנשמה ועוברת לקבל את שכרה בגן עדן.
הרב אריה קפלן אסף מקורות רבים שמסקנתם היא אחת: "אש הגהינום היא למעשה הבושה. בושה לוהטת בה מתנסה האדם הניצב מול חטאי עצמו, בהיותו מודע לעוצמת הרע הכלולה בהם"(ניצוצות חוברת 3). מלבד הפסוק שבסוף פרקנו הוא מצטט את הפסוקים: "האותי הם מכעיסים נאום ה' הלא אותם, למען בושת פניהם"(ירמיהו ז יט), "יבושו וייבהלו מאוד כל אויבי ישובו יבושו רגע"(תהילים ו יא), ודרשו חז"ל: "אין הקב"ה מקלל את הרשעים אלא בבושה... וכשמברך את הצדיקים כופל ברכתם שלא יבושו"(מדרש תהילים). במאמרו עשרות מאמרי חז"ל על זה הדרך.
יהי רצון שיקוימו בנו דברי הנביא "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' א-להיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם"(יואל ב ב), ושתתקבל תפילתנו שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום "ולעולם לא נבוש בי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו"(מתוך תפילת העמידה).