יוסף ואחיו: סיפורה של כתונת הפסים
מבוא
שליחות גדולה קיבל יעקב מאבותיו, שליחות קידוש הארציות וחיי העולם־הזה. שליחות זו התאשרה במחזה הסולם בדבר ד': "וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את"(בראשית כח טו), ושם נצפה גם התיקון הנמשך ממנה: "וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃"(בראשית כח יד); כעת, עם השלמת עבודתו האישית, הבין יעקב שברכה זו עתידה להתגלות באחד מבניו ובירר לכך את יוסף, בנה הבכור של רחל.
כבר בשעת הולדתו של יוסף חש יעקב בכח הגלום בבנו, ותחושה זו הפיגה את חששותיו מפני עשו והביאה להחלטתו להינתק מבית לבן. הכרה זו נודעה בגלוי בשעת פגישתו עם עשו, כאשר יוסף נחלץ להסתיר את אמו מפני עינו הרעה של אותו רשע. בדברי חז"ל מובאים תיאורים מיוחדים על כושר קיבולו התורני של יוסף, שזכה לקבל את כל מסורת האמונה והתורה שצמחה מבית מדרשם של שם ועבר, התפתחה והשתכללה על־ידי אבותינו הקדושים אברהם ויצחק ונמסרה לו בשלמותה על־ידי יעקב (ראה רש"י בראשית לז ג).
מתוך הכרת דמותו הפנימית של יוסף, ביקש יעקב לתת ביטוי חיצוני לשליחותו המיוחדת. לשם כך הכין לו כתונת פסים שתעיד על ייחודו ועל ייעודו (ג), מעין מצוותה העתידה של התורה על הכהנים, שיהיו עטויים בבגדי כהונה המעידים על תכונת חסידותם המיוחדת ["תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ"(דברים לג ח)].
אפשר שהפסים היו קווים ישרים שנמשכו מקצה הבגד אל קצהו, ואם כך הרי הם מעידים על תכונתו של יעקב המחברת ומקשרת שמים וארץ, כנזכר לעיל. זוהי התכונה המאפיינת את יוסף, שעתידים כל ישראל להיקרא על שמו, כעדות הכתובים: "אוּלַ֗י יֶחֱנַ֛ן יְ-הֹוָ֥ה אֱ-לֹהֵֽי־צְבָא֖וֹ-ת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף׃"(עמוס ה טו). "נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף"(תהילים פ ב).
הבלטתו של יוסף בקרב אחיו גרמה להם סבל נפשי, שאולי "המשיך" בתודעתם את סבלה של אמם לאה, שידעה שיעקב מבכר את רחל על פניה, והביא להתרחקותם מיוסף [ככתוב: "וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְ-הוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי"(בראשית כט לג). חז"ל מבארים שזה היה גם הטעם למעשה ראובן, שבלבל יצועי אביו(שבת נה:)]. שתי עובדות נוספות תרמו להעמקת הריחוק הנפשי: האחת מצד יוסף, שמתוך הרגשת שותפות עם אביו בהכנת העתיד ניסה "לעזור לו" במלאכת חינוכם של אחיו על־ידי הבאת דיבתם רעה (ב); והשנייה מצד אחיו, שאיבדו אמון ביכולתם להעמידו על טעותו לנוכח הגיבוי המיוחד שסיפק לו אביהם הנערץ, וכך נאלצו לכבוש את רגשותיהם בלבם באין מוצא.
אל הסיבוכים נפשיים שנוצרו בבית יעקב נוספו מכשולים חדשים, שלא בעטיים של הראשונים. יוסף, שהיה ראוי לתפקידו באמת בטוהר נפשו ובקדושת מחשבותיו, זכה לחלומות־חזיונות נבואיים שבהם השלימה ההשגחה את תכניותיו של אביו באמצעותו.
חלומות יוסף
בחלומו הראשון ראה את עצמו בחוג משפחתו, כאשר הוא ואחיו קוצרים בשדה המלאכה ומאלמים את פירות עמלם (ז). מהחלום ניכר כי יוסף ואחיו ממשיכים להוציא לפועל את ברכת יצחק ליעקב בעבודת ה"שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ יְ-הֹוָֽה׃"(בראשית כז כז), שבה זוכה עובד השדה לברכת ד' הן בשמים והן בארץ.
מתוך קצירת ההישגים הרוחניים וגיבושם לאלומות, כהכנה לשלבי המלאכה הבאים (הבאתם אל הגורן ואיסופם באסמים להחיות עם רב), מתברר כי יוסף ואחיו הם המכינים את העולם כולו לקבל את הטובות אשר גנז הקב"ה בשדותיו. לכל אחד מן האחים ישנו ייעוד, אלומה מיוחדת, ובמרכזם ניצבת אלומתו של יוסף שכולם סובבים אותה ופונים אליה בהכנעה על מנת להצטרף למפעלה המתקן.
אחי יוסף, שלא העריכו את שיעור קומתו כראוי, חשדו כי סיפוריו וחלומותיו באים רק מהרהורי לבו ומעידים על רעיונות הגדולה וההתנשאות המקננים בקרבו. תחושתם זו פגעה ברגשותיהם, והוסיפה שנאה על שנאתם (ח).
בחלומו השני האיר יוסף ביתר שאת את משמעות החלום הראשון, כשהוא מתאר את הוריו, אבות העולם, כמאורות עצומים המפזרים את חשכת הליל, ואת אחיו ככוכבים הנמשכים מהם ומפיצים את אורם בכל קצוות תבל. מרכזיותו של יוסף באותו ייעוד-גדול-ומאיר חשובה כל־כך, עד שלא רק אחיו כפופים לפניו אלא גם אביו ואמו, השמש והירח, תלויים בו (ט). בטעם הדבר אפשר לומר שכיוון שיוסף הוא הנבחר להוציא לפועל את הסגולה הגנוזה באביו ובאמו, הרי שהוא ראוי להכרה כמי שמקיים ומבסס את הווייתם הגדולה והמרוממת.
דבר החלום הזה נגע גם לאביו, ומשום כך ראה יוסף לנכון לספרו לו, ואף עשה זאת בנוכחות אחיו. הכל הבינו בבירור במי הדברים אמורים. יעקב, שהעריך את יוסף הערכה גדולה, הבין שחלומו צופן לו שליחות מדריכה ממרום (יא). עם זאת, מתוך חשש לקנאת אחיו כבש את רגשותיו, וכלפי חוץ אף גער ביוסף על חלומו (י).
כלל המאורעות הללו הביאו להתפתחות אווירה קשה בבית יעקב, והעימות הבלתי נמנע היה צפוי לפרוץ בשעת הכושר הראשונה.
פריצת המשבר
יעקב ישב בחברון, ואילו בניו הרחיקו במרעה הצאן מרחק רב ובאו עד עיר שכם (יב), שנודעה עוד מקודם כמקום סוער המעורר רגשות נקם ותביעה לשמור על כבודם של ישראל. מתוך דאגת אב, שגברה בשל זכרון אירועי שכם, שלח יעקב את יוסף לדרוש בשלומם (יג-יד). דרכו של יוסף לא הייתה סלולה לפניו, ובדרך נעלמת מצא את עצמו תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה ונזקק לעזרה (טו).
ייתכן והיה בתעייה זו כדי להוכיח שעל־אף המקום המרכזי שנודע ליוסף בקרב אחיו, אין הוא יכול להתקיים ללא תמיכתם והוא זקוק להם גם לשם ביצוע שליחותו המיוחדת בהגשמת ייעודיו הנבואיים של השדה. במבט זה, השדה שבו תעה יוסף הוא שדה חלומותיו, שהיה גם מקום מלאכתם של אבותיו – יצחק שיצא "לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב"(בראשית כד סג), ויעקב שריחו "כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ יְ-הֹוָֽה׃"(בראשית כז כז).
בדרך השגחה מיוחדת נודע ליוסף על־ידי איש נעלם כי אחיו עברו לדותן (יז). רש"י חושף את הקשר בין השם דותן למילה דת, שמשמעה קיבוץ של הנהגות מעשיות שתכליתן להוציא רעיון רוחני אל הפועל. כך רומזת התורה בשם המקום למכשול הפנימי שבו נפלו אחי יוסף, שניסו לברר דרך מיוחדת שאיננה מחוברת עם דרך אבותיהם.
האחים צפו מרחוק ביוסף הקרב אליהם (יח), ולאחר התייעצות פנימית החליטו להורגו (כ). החלטה זו נבעה מתוך חשד שיוסף, המדגיש את יופיו החיצוני, זר באופן מהותי לדרך האבות – שהיו עסוקים בעבודת ד' ברוחניות ולא נזקקו להימשך אחרי החומר – ומסכן את ייעודיהם. ראובן, במעמדו כבכור, היה מודע לאחריות האחים כולם כלפי אביהם ולשבר הגדול שעתיד לבוא בשל הריגה זו (כב). על כן יעץ למסור את דינו לשמים על־ידי השלכתו אל הבור (מתוך ביטחון שלא יינזק שם כלל - בהיותו זכאי, ראה אור החיים).
כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף הפשיטו אֶחָ֑יו אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים מעליו (כג). במעשה זה דימו לשלול ממנו את הזכות להתהדר בכוחות לא לו. אמנם התורה מכנה את הכתונת "כֻּתָּנְתּ֔וֹ", ובכך מעידה שהיא ראויה לו באמת. לאחר מכן השליכו האחים את יוסף הבורה, עד שיבואו לידי החלטה ברורה בעניינו המסופק (כד).
גם במצב המורכב והמסובך שנוצר בין האחים השתמשה ההשגחה הא-להית כדי להכשיר את הדרך למלאכת הופעתם של ישראל, שנועדו עוד מימיו של אברהם אבינו להופיע מתוך גלות מצרים ולהבנות בדרך נסית ומחודשת במתן תורה ובארבעים שנות קיומם במדבר. הבניין הזה עתיד להיות מפתח לבניינו של העולם כולו.
עוד האחים יושבים אצל הבור וְהִנֵּה֙ הגיעה אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים מִגִּלְעָ֑ד בדרכה מצרימה, כשעל גמליה סמי בושם ומרפא. הגלעד היה מקום הגבול בין קדושת ישראל לטומאת העמים, ויוסף, נושא מורשתה של רחל, כפי שהסברנו, הוא מתקן הארציות הנמוכה. כמו כן הגלעד יהיה מקום צמיחת ישועתם של ישראל באחרית הימים על־ידי אליהו הגלעדי, שיביא צרי (=רפואה) לגלותם. ממקום זה, לשם הצלתו של יוסף, שנועדה להכין את השלב הבא באותו בירור, בדרך לישועתם של ישראל ולגאולת העולם כולו, זימנה ההשגחה את הישמעאלים כדי לגלגל על ידם את גלות מצרים.
[הישמעאלים ידועים כבריות נודדות שאין להן קביעות במקום אחד, ומשום כך משמשים פעמים רבות ככלי שההשגחה העליונה מעבירה דרכו את ייעודיה ממקום אחד למשנהו. כך מצוי לרוב באגדות חז"ל שגילויים מיוחדים באים על־ידי 'ההוא טייעא', ערבי נודד העובר ממקום למקום, וכך מבאר המהר"ל.]
האחים, שבטעותם חשדו את יוסף, ראו בהופעת הישמעאלים רמז מגבוה על הצורך להרחיקו כדרך שהרחיק אברהם בזמנו את ישמעאל למצרים. ייתכן כי על־פי מחשבה זו הציע יהודה למכור את יוסף אחיו לישמעאלים (כז) על מנת שילך בדרכם, ויתנתק גם הוא מבית־ישראל.
בזאת התגלתה תכונתו המיוחדת של יהודה, המנסה לרכז את כל המגמות תחת קורת גג אחת: מצד אחד, הצורך לבטל את דרכו של יוסף, כתביעת חלק מאחיו; ומצד שני, הזהירות שלא לגרום לשבר בבית יעקב מתוך הפקרת יוסף למוות אפשרי, כדרישתו של ראובן. בהצעתו השאיר גם פתח של זהירות, שמא בכל זאת לא צדקה דרכם וחלומותיו של יוסף אכן באו לו מן השמים ושיקפו את רצון ד'.
תכונה זו, הכוללת את סוגי ההשפעות השונות ומנסה להתחשב בכולן ולהוציאן לפועל בדרך חדשה ומרכזת, היא תכונת המלכות (הכוללת בתוכה את אותיות המילה כל). מאוחר יותר נראה כיצד היא מתפתחת באישיותו של יהודה בכיוון חיובי יותר.
הצעתו של יהודה התקבלה, ויוסף הועלה מן הבור ונמכר לישמעאלים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף (כח). ייתכן וכוונת התורה בציינה את הסוחרים כ"אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים", שם הקשור עם מחלוקת, כלשון הכתוב: "וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים׃"(משלי ו יט), ללמד על הקושי של המחלוקת הפנימית שסיבב את הצרה החיצונית. ביטוי לכך מתגלה בהמשך הדברים, כשנודע דבר המכירה לראובן – שלא היה שותף לעצה – והוא קורע את בגדיו ופונה אל אחיו בקריאת שבר, המעידה על העומק הנפשי שאליו חדר הכאב על יוסף (כט).
בינתיים המשיכו האחים בירידתם המוסרית כאשר חיפשו דרך לטשטש את שרידי חטא המכירה. לשם כך שחטו שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וטבלו בדמו – הדומה לדם אדם – אֶת־כְּתֹ֣נֶת הפסים (לא). שעיר הוא גם שמו השני של עשו, והוא מבטא נטייה עמוקה לכיוון החומר. לאור השימוש בשם זה ביחס לשעיר העזים, ייתכן שטבילת הכתונת בדמו ביטאה קובלנה נסתרת על עודף הנטייה החומרית שהתגלתה, לדעתם, ביוסף וביחסו של אביו אליו.
הצער של יעקב
כשהובאה הכתונת אל יעקב (לב) קרע את בגדיו ושקע באבל עמוק (לד) שממנו מאן להתנחם. את הריגתו (המדומה) של בנו ראה כאות ומופת לחורבן תקוותו להגיע אל מגמתו המיוחדת בבניין ביתו וככישלונו האישי המוחלט, תחושה שאותה ביטא במילים: "כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה"(לה). בדברי חז"ל (ראה רש"י) מבואר כי יעקב חשש לעונש הגיהנום, שכן עיקר כח הפגיעה של הגיהנום הוא בביטול עצמות האדם, ויעקב חש כי במיתת יוסף התבטלה כל עצמותו ואם־כן הרי הוא כמי שרואה פני גיהנום.
תיכף לסיפור צערו של יעקב מספרת התורה על גלגול קורותיו של יוסף, שנמכר בידי המדיינים לפוטיפר סריס פרעה, שהיה שַׂר (לו), כך שלא הוצרך להתענות כעבד לפשוטי העם. ייתכן כי שמץ רמז יש בדבר, שזכות צערו של יעקב – גם בלא ידיעתו – עמדה ליוסף להצילו מסבל ותלאה ממושכים.