תנ"ך על הפרק - מלכים ב כג - פסח יאשיהו - "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים ב כג

332 / 929
היום

הפרק

וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּאַסְפ֣וּ אֵלָ֔יו כָּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית־יְהוָ֡ה וְכָל־אִ֣ישׁ יְהוּדָה֩ וְכָל־יֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם אִתּ֗וֹ וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַנְּבִיאִ֔ים וְכָל־הָעָ֖ם לְמִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּקְרָ֣א בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בְּבֵ֥ית יְהוָֽה׃וַיַּעֲמֹ֣ד הַ֠מֶּלֶךְ עַֽל־הָ֨עַמּ֜וּד וַיִּכְרֹ֥ת אֶֽת־הַבְּרִ֣ית ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה לָלֶ֜כֶת אַחַ֤ר יְהוָה֙ וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֺתָ֜יו וְאֶת־עֵדְוֺתָ֤יו וְאֶת־חֻקֹּתָיו֙ בְּכָל־לֵ֣ב וּבְכָל־נֶ֔פֶשׁ לְהָקִ֗ים אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את הַכְּתֻבִ֖ים עַל־הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וַיַּעֲמֹ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בַּבְּרִֽית׃וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּהוּ֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וְאֶת־כֹּהֲנֵ֣י הַמִּשְׁנֶה֮ וְאֶת־שֹׁמְרֵ֣י הַסַּף֒ לְהוֹצִיא֙ מֵהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֵ֣ת כָּל־הַכֵּלִ֗ים הָֽעֲשׂוּיִם֙ לַבַּ֣עַל וְלָֽאֲשֵׁרָ֔ה וּלְכֹ֖ל צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וַֽיִּשְׂרְפֵ֞ם מִח֤וּץ לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ בְּשַׁדְמ֣וֹת קִדְר֔וֹן וְנָשָׂ֥א אֶת־עֲפָרָ֖ם בֵּֽית־אֵֽל׃וְהִשְׁבִּ֣ית אֶת־הַכְּמָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נָֽתְנוּ֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיְקַטֵּ֤ר בַּבָּמוֹת֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּמְסִבֵּ֖י יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת־הַֽמְקַטְּרִ֣ים לַבַּ֗עַל לַשֶּׁ֤מֶשׁ וְלַיָּרֵ֙חַ֙ וְלַמַּזָּל֔וֹת וּלְכֹ֖ל צְבָ֥א הַשָּׁמָֽיִם׃וַיֹּצֵ֣א אֶת־הָאֲשֵׁרָה֩ מִבֵּ֨ית יְהוָ֜ה מִח֤וּץ לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ אֶל־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן וַיִּשְׂרֹ֥ף אֹתָ֛הּ בְּנַ֥חַל קִדְר֖וֹן וַיָּ֣דֶק לְעָפָ֑ר וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶת־עֲפָרָ֔הּ עַל־קֶ֖בֶר בְּנֵ֥י הָעָֽם׃וַיִּתֹּץ֙ אֶת־בָּתֵּ֣י הַקְּדֵשִׁ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הַנָּשִׁ֗ים אֹרְג֥וֹת שָׁ֛ם בָּתִּ֖ים לָאֲשֵׁרָֽה׃וַיָּבֵ֤א אֶת־כָּל־הַכֹּֽהֲנִים֙ מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיְטַמֵּ֣א אֶת־הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר קִטְּרוּ־שָׁ֙מָּה֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מִגֶּ֖בַע עַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וְנָתַ֞ץ אֶת־בָּמ֣וֹת הַשְּׁעָרִ֗ים אֲשֶׁר־פֶּ֜תַח שַׁ֤עַר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ שַׂר־הָעִ֔יר אֲשֶֽׁר־עַל־שְׂמֹ֥אול אִ֖ישׁ בְּשַׁ֥עַר הָעִֽיר׃אַ֗ךְ לֹ֤א יַֽעֲלוּ֙ כֹּהֲנֵ֣י הַבָּמ֔וֹת אֶל־מִזְבַּ֥ח יְהוָ֖ה בִּירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֛י אִם־אָכְל֥וּ מַצּ֖וֹת בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם׃וְטִמֵּ֣א אֶת־הַתֹּ֔פֶת אֲשֶׁ֖ר בְּגֵ֣יבני־בֶן־הִנֹּ֑ם לְבִלְתִּ֗י לְהַעֲבִ֨יר אִ֜ישׁ אֶת־בְּנ֧וֹ וְאֶת־בִּתּ֛וֹ בָּאֵ֖שׁ לַמֹּֽלֶךְ׃וַיַּשְׁבֵּ֣ת אֶת־הַסּוּסִ֗ים אֲשֶׁ֣ר נָתְנוּ֩ מַלְכֵ֨י יְהוּדָ֤ה לַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ מִבֹּ֣א בֵית־יְהוָ֔ה אֶל־לִשְׁכַּת֙ נְתַן־מֶ֣לֶךְ הַסָּרִ֔יס אֲשֶׁ֖ר בַּפַּרְוָרִ֑ים וְאֶת־מַרְכְּב֥וֹת הַשֶּׁ֖מֶשׁ שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃וְאֶֽת־הַֽמִּזְבְּח֡וֹת אֲשֶׁ֣ר עַל־הַגָּג֩ עֲלִיַּ֨ת אָחָ֜ז אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ ׀ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְאֶת־הַֽמִּזְבְּחוֹת֙ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה בִּשְׁתֵּ֛י חַצְר֥וֹת בֵּית־יְהוָ֖ה נָתַ֣ץ הַמֶּ֑לֶךְ וַיָּ֣רָץ מִשָּׁ֔ם וְהִשְׁלִ֥יךְ אֶת־עֲפָרָ֖ם אֶל־נַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃וְֽאֶת־הַבָּמ֞וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם אֲשֶׁר֮ מִימִ֣ין לְהַר־הַמַּשְׁחִית֒ אֲשֶׁ֣ר בָּ֠נָה שְׁלֹמֹ֨ה מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֜ל לְעַשְׁתֹּ֣רֶת ׀ שִׁקֻּ֣ץ צִידֹנִ֗ים וְלִכְמוֹשׁ֙ שִׁקֻּ֣ץ מוֹאָ֔ב וּלְמִלְכֹּ֖ם תּוֹעֲבַ֣ת בְּנֵֽי־עַמּ֑וֹן טִמֵּ֖א הַמֶּֽלֶךְ׃וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּב֔וֹת וַיִּכְרֹ֖ת אֶת־הָאֲשֵׁרִ֑ים וַיְמַלֵּ֥א אֶת־מְקוֹמָ֖ם עַצְמ֥וֹת אָדָֽם׃וְגַ֨ם אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ אֲשֶׁ֣ר בְּבֵֽית־אֵ֗ל הַבָּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יָרָבְעָ֤ם בֶּן־נְבָט֙ אֲשֶׁ֣ר הֶחֱטִ֣יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל גַּ֣ם אֶת־הַמִּזְבֵּ֧חַ הַה֛וּא וְאֶת־הַבָּמָ֖ה נָתָ֑ץ וַיִּשְׂרֹ֧ף אֶת־הַבָּמָ֛ה הֵדַ֥ק לְעָפָ֖ר וְשָׂרַ֥ף אֲשֵׁרָֽה׃וַיִּ֣פֶן יֹאשִׁיָּ֗הוּ וַיַּ֨רְא אֶת־הַקְּבָרִ֤ים אֲשֶׁר־שָׁם֙ בָּהָ֔ר וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָֽעֲצָמוֹת֙ מִן־הַקְּבָרִ֔ים וַיִּשְׂרֹ֥ף עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ וַֽיְטַמְּאֵ֑הוּ כִּדְבַ֣ר יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר קָרָא֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר קָרָ֔א אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וַיֹּ֕אמֶר מָ֚ה הַצִּיּ֣וּן הַלָּ֔ז אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֣י רֹאֶ֑ה וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אַנְשֵׁ֣י הָעִ֗יר הַקֶּ֤בֶר אִישׁ־הָֽאֱלֹהִים֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א מִֽיהוּדָ֔ה וַיִּקְרָ֗א אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתָ עַ֖ל הַמִּזְבַּ֥ח בֵּֽית־אֵֽל׃וַיֹּ֙אמֶר֙ הַנִּ֣יחוּ ל֔וֹ אִ֖ישׁ אַל־יָנַ֣ע עַצְמֹתָ֑יו וַֽיְמַלְּטוּ֙ עַצְמֹתָ֔יו אֵ֚ת עַצְמ֣וֹת הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁר־בָּ֖א מִשֹּׁמְרֽוֹן׃וְגַם֩ אֶת־כָּל־בָּתֵּ֨י הַבָּמ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ בְּעָרֵ֣י שֹׁמְר֗וֹן אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֜וּ מַלְכֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְהַכְעִ֔יס הֵסִ֖יר יֹֽאשִׁיָּ֑הוּ וַיַּ֣עַשׂ לָהֶ֔ם כְּכָל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּבֵֽית־אֵֽל׃וַ֠יִּזְבַּח אֶת־כָּל־כֹּהֲנֵ֨י הַבָּמ֤וֹת אֲשֶׁר־שָׁם֙ עַל־הַֽמִּזְבְּח֔וֹת וַיִּשְׂרֹ֛ף אֶת־עַצְמ֥וֹת אָדָ֖ם עֲלֵיהֶ֑ם וַיָּ֖שָׁב יְרוּשָׁלִָֽם׃וַיְצַ֤ו הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־כָּל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר עֲשׂ֣וּ פֶ֔סַח לַֽיהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כַּכָּת֕וּב עַ֛ל סֵ֥פֶר הַבְּרִ֖ית הַזֶּֽה׃כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֛י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃כִּ֗י אִם־בִּשְׁמֹנֶ֤ה עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ יֹֽאשִׁיָּ֑הוּ נַעֲשָׂ֞ה הַפֶּ֧סַח הַזֶּ֛ה לַיהוָ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃וְגַ֣ם אֶת־הָאֹב֣וֹת וְאֶת־הַ֠יִּדְּעֹנִים וְאֶת־הַתְּרָפִ֨ים וְאֶת־הַגִּלֻּלִ֜ים וְאֵ֣ת כָּל־הַשִּׁקֻּצִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נִרְאוּ֙ בְּאֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבִיר֣וּשָׁלִַ֔ם בִּעֵ֖ר יֹֽאשִׁיָּ֑הוּ לְ֠מַעַן הָקִ֞ים אֶת־דִּבְרֵ֤י הַתּוֹרָה֙ הַכְּתֻבִ֣ים עַל־הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר מָצָ֛א חִלְקִיָּ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בֵּ֥ית יְהוָֽה׃וְכָמֹהוּ֩ לֹֽא־הָיָ֨ה לְפָנָ֜יו מֶ֗לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁ֤ב אֶל־יְהוָה֙ בְּכָל־לְבָב֤וֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ֙ וּבְכָל־מְאֹד֔וֹ כְּכֹ֖ל תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה וְאַחֲרָ֖יו לֹֽא־קָ֥ם כָּמֹֽהוּ׃אַ֣ךְ ׀ לֹֽא־שָׁ֣ב יְהוָ֗ה מֵחֲר֤וֹן אַפּוֹ֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁר־חָרָ֥ה אַפּ֖וֹ בִּֽיהוּדָ֑ה עַ֚ל כָּל־הַכְּעָסִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הִכְעִיס֖וֹ מְנַשֶּֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה גַּ֤ם אֶת־יְהוּדָה֙ אָסִיר֙ מֵעַ֣ל פָּנַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וּ֠מָאַסְתִּי אֶת־הָעִ֨יר הַזֹּ֤את אֲשֶׁר־בָּחַ֙רְתִּי֙ אֶת־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְאֶת־הַבַּ֔יִת אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתִּי יִהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָֽׁם׃וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יֹאשִׁיָּ֖הוּ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃בְּיָמָ֡יו עָלָה֩ פַרְעֹ֨ה נְכֹ֧ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֛יִם עַל־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר עַל־נְהַר־פְּרָ֑ת וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיְמִיתֵ֙הוּ֙ בִּמְגִדּ֔וֹ כִּרְאֹת֖וֹ אֹתֽוֹ׃וַיַּרְכִּבֻ֨הוּ עֲבָדָ֥יו מֵת֙ מִמְּגִדּ֔וֹ וַיְבִאֻ֙הוּ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וַֽיִּקְבְּרֻ֖הוּ בִּקְבֻֽרָת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח עַם־הָאָ֗רֶץ אֶת־יְהֽוֹאָחָז֙ בֶּן־יֹ֣אשִׁיָּ֔הוּ וַיִּמְשְׁח֥וּ אֹת֛וֹ וַיַּמְלִ֥יכוּ אֹת֖וֹ תַּ֥חַת אָבִֽיו׃בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְשָׁלֹ֤שׁ שָׁנָה֙ יְהוֹאָחָ֣ז בְּמָלְכ֔וֹ וּשְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֔ים מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ חֲמוּטַ֥ל בַּֽת־יִרְמְיָ֖הוּ מִלִּבְנָֽה׃וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשׂ֖וּ אֲבֹתָֽיו׃וַיַּאַסְרֵהוּ֩ פַרְעֹ֨ה נְכֹ֤ה בְרִבְלָה֙ בְּאֶ֣רֶץ חֲמָ֔תבמלךמִמְּלֹ֖ךְבִּירוּשָׁלִָ֑ם וַיִּתֶּן־עֹ֙נֶשׁ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ מֵאָ֥ה כִכַּר־כֶּ֖סֶף וְכִכַּ֥ר זָהָֽב׃וַיַּמְלֵךְ֩ פַּרְעֹ֨ה נְכֹ֜ה אֶת־אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֗הוּ תַּ֚חַת יֹאשִׁיָּ֣הוּ אָבִ֔יו וַיַּסֵּ֥ב אֶת־שְׁמ֖וֹ יְהוֹיָקִ֑ים וְאֶת־יְהוֹאָחָ֣ז לָקָ֔ח וַיָּבֹ֥א מִצְרַ֖יִם וַיָּ֥מָת שָֽׁם׃וְהַכֶּ֣סֶף וְהַזָּהָ֗ב נָתַ֤ן יְהוֹיָקִים֙ לְפַרְעֹ֔ה אַ֚ךְ הֶעֱרִ֣יךְ אֶת־הָאָ֔רֶץ לָתֵ֥ת אֶת־הַכֶּ֖סֶף עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה אִ֣ישׁ כְּעֶרְכּ֗וֹ נָגַ֞שׂ אֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ לָתֵ֖ת לְפַרְעֹ֥ה נְכֹֽה׃בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָ֨ה יְהוֹיָקִ֣ים בְּמָלְכ֔וֹ וְאַחַ֤ת עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹזבידהזְבוּדָּ֥הבַת־פְּדָיָ֖ה מִן־רוּמָֽה׃וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשׂ֖וּ אֲבֹתָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

פסח יאשיהו - "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים"

הקדמה

בספר מלכים ב פרק כ"ג נאמר:

כא. ויצו המלך את כל העם לאמר: עשו פסח לד' אלקיכם, ככתוב על ספר הברית הזה.
כב. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השֹׁפטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה.
כג. כי אם בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לד' בירושלם.

דברים דומים נאמרו גם במקבילה בספר דברי הימים (ב לה, יח):

ולא נעשה פסח כמֹהו בישראל מימי שמואל הנביא, וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו, והכהנים והלוים וכל יהודה וישראל הנמצא ויושבי ירושלם.

נשאלת השאלה: האם מימי שמואל הנביא, שהיה אחרון השופטים, לא עשו בני שראל את הפסח?!

כאשר מעיינים בפסוק רואים שלא כתוב: "כי לא נעשה פסח מימי השֹׁפטים אשר שפטו את ישראל", אלא: "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השֹׁפטים אשר שפטו את ישראל". כלומר: בני ישראל עשו את הפסח כל השנים, אלא שהיה משהו מיוחד בפסח שעשה יאשיהו.

מה היה המיוחד בפסח יאשיהו? בכך נחלקו המפרשים:

א. הסברו הראשון של רש"י

1. הסבר רש"י

כתב רש"י בספר מלכים:

לא נעשה כפסח הזה - לא נתקבצו רוב עם בכל פסח, כמו שנתקבצו בזה.
מימי השופטים - מימי שמואל, כתוב בדברי הימים (ב לה, יח). לפי שאף שמואל החזיר ישראל למוטב, וקבצם המצפתה.

כלומר: בני ישראל עשו את הפסח במשך כל ימי המלכים, אלא שמימי שמואל הנביא לא היה עם רב כל כך בעשיית הפסח.

2. שאלה על דברי רש"י

יש לשאול על פירוש זה: מדוע בימי דוד ושלמה לא היה עם רב כל כך? והרי בימי שלמה נאמר: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרֹב, אֹכלים ושֹתים ושמחים" (מלכים א ד, כ)!

3. הסבר ה"משך חכמה"

יש לענות על שאלה זו על פי מה שכתב ה"משך חכמה" (ויקרא ד, ו):

מימות שחרבה שילה, הלא בבמת נוב ובגבעון לא הקריבו מחוסרי כפרה את חטאתיהם, ואם כן זבה ויולדת לא היו טהורים לאכול קדשים, ואם כן פסח לא אכלו נשים, וכן זבים ומצורעים לא היו יכולים להיטהר, ואתי שפיר מה דכתיב בספר מלכים (ב כג, כב): 'לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים', ובדברי הימים (ב לה, יח) כתיב: 'מימי שמואל הנביא', כי הנשים לא עשו הפסח.

כלומר: בכל השנים מאז חורבן שילה ועד בנין בית במקדש לא יכלו כל היולדות ושאר מחוסרי הכפורים, שהם זב זבה ומצורע, להביא את קרבנותיהם, כיון שקרבנות אלו לא קרבו במשכן נב וגבעון, אלא רק בשילה ובירושלים (מגילה ט ע"ב). מתוך כך כל הנשים שילדו לא יכלו לעשות את הפסח, כלומר: כמעט חצי מעם ישראל לא יכול היה לעשות את הפסח! ולכן נאמר כאן: "מימי שמואל הנביא", שבימיו חרבה שילה.

לפי זה מיושב מה שכתב רש"י: "לא נעשה כפסח הזה - לא נתקבצו רוב עם בכל פסח, כמו שנתקבצו בזה". אלא ששאלנו על פירושו: מדוע בימי דוד לא היה עם רב כל כך?

לפי ה"משך חכמה" התשובה היא לא מפני שישראל היו מועטים, אלא מפני שאי אפשר היה ליולדות להקריב את קרבנן, וזה מנע מהן להקריב את קרבן הפסח.

4. שאלה על דברי ה"משך חכמה"

אבל יש לשאול על דברי ה"משך חכמה": מדוע לא הקריבו כל היולדות קרבן פסח אחרי שנבנה בית המקדש? והרי אז יכלו היולדות להקריב את קרבנן! מדוע רק בימי יאשיהו היה פסח גדול?

יש ליישב שאכן היולדות יכלו להקריב קרבן פסח כל ימי בית ראשון, אלא שמיד אחרי ימי שלמה התפלגה הממלכה, ועשרת השבטים לא הורשו לעלות לירושלים (מלכים א יב, כח, ועיין גם בסנהדרין קב ע"א), ולכן היו מעט שהקריבו את קרבן הפסח: רק שבט יהודה ושבט בנימין.

אבל עדיין יש לשאול: הרי בימי שלמה יכלו כל ישראל לעלות למקדש, ולהקריב את קרבן הפסח!

ואולי יש לומר שבזמן שלמה המצב הרוחני לא היה מספיק טוב, כמו שיתבאר, ולכן הם לא התאמצו לעלות למקדש להקריב את קרבן הפסח.

אבל קשה לומר כן על השנים הראשונות של בנין הבית, שכן רק בסוף ימי שלמה נאמר שנשיו הטו את לבבו.

ועוד, שבשנה הראשונה שנבנה בית המקדש, אחרי שבני ישראל ציפו לו ארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים (מל"א ו, א), וכולם ראו את האש שירדה מהשמים בחנוכתו (דהי"ב ז, א-ג), כיצד יתכן שלא כולם באו להקריב את קרבן הפסח? וצ"ע.

ב. הסברו השני של רש"י

1. הסבר רש"י

עוד כתב רש"י בספר מלכים:

דבר אחר: לא נעשה כפסח הזה לד' בירושלים, משמלכו מלכי ישראל ומלכי יהודה, לא עשו פסח כל ישראל בירושלים, לפי שנחלקה המלכות לשנים מירבעם, והיו הולכים לעגל שבבית אל ובדן, עד עכשיו שגלו עשרת השבטים, והחזירם ירמיהו ומלך עליהם יאשיהו, ובאו כולם לירושלים.

כלומר: כל ימי המלכים, מזמן ירבעם שהתפלגה הממלכה, רק שבטי יהודה ובנימין עשו את הפסח בירושלים, ואילו שבטי ממלכת ישראל לא עשו את הפסח. או שגם אם הם עשו אותו, הם לא עשו אותו בירושלים.

2. שאלה על דברי רש"י

גם על פירוש זה יש לשאול: הסבר זה מובן רק מזמן שמלך ירבעם ואילך, לאחר שהתפלגה הממלכה, אבל מדוע בימי דוד ושלמה לא עשו כולם את הפסח?

כעין פירושו השני של רש"י בספר מלכים כתב המיוחס לרש"י בספר דברי הימים (ב לה, יח), והקשה עליו:

ולא נעשה פסח כמוהו - במלכים (ב כג, כב) כתיב: 'כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים'. מיום שנחלקו ישראל לשתי ממלכות, שסרו עשרת שבטים מעל מלכי יהודה וישליטו עליהם מלך לבדם. שכל הימים שהיו לשני גויים היו שבט יהודה ובנימין עושים פסח לשם ד' בירושלים, ואלו לשם עבודת אלילים, בבית אל ובדן. ודבר זה לא אירע כל ימי השופטים, עד שנחלקו ישראל לשתי משפחות, ולא היה להם לכל דור ודור רק שופט אחד, ואותו השופט היה מכריחם ללכת בדרך ד', כמפורש בשופטים: 'והיה ד' עם השופט, והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט', וכל עשרת השבטים היו הולכים לשילה, ועושים פסח לשם ד'. וכפסח הזה לא נעשה כל ימי מלכי ישראל ויהודה יחד עושים פסח. אבל בימי יאשיהו, שכבר פסק מלכות עשרת השבטים, ומשהחזיר ירמיה עשרת השבטים לא המליכו עליהם עוד מלך, אלא יאשיהו מלך עליהם, ועשו כולם פסח יחד, לשם שמים, בירושלים, וזהו: 'לא נעשה כפסח הזה לד' בירושלים'.

המפרש כאן כתב ששבטי ממלכת ישראל עשו פסח לשם עבודת אלילים בבית אל ובדן!

אבל המשיך המפרש המיוחס לרש"י שם וכתב:

ופתרון זה מטעה אותי מאד, ולא נראה לי! נהי נמי דהחזירן ירמיה לעשרת שבטים, ויאשיהו מלך עליהם בירושלים, היאך יכול להיות שלא עשו כפסח הזה... ובימי דוד ושלמה שהיו ישראל שרויים על אדמתם, שלוים ושקטים, ולא היה להם אלא מלך אחד, והיה לבם לשמים.

כלומר: מדוע בימי דוד ושלמה לא עשו כולם את הפסח?

ג. הסבר המפרש המיוחס לרש"י

הוסיף המיוחס לרש"י שם:

אך כך פתרונו, וכך פתר לי רבי אליעזר ב"ר משלם זצ"ל: ולא נעשה פסח כמוהו מעולם, שיתן המלך והשרים בהמות לפסחים די סיפוקם, ובקר לשלמי חגיגה, וציוה ללויים להכין להם ולשלוח לכל איש ואיש לפי אכלו.

לפי פירושו ההדגשה היא שהמלך יאשיהו נתן לעם בהמות רבות, גם בשביל קרבן הפסח, וגם בשביל שלמי חגיגה, בניגוד לכל הפסחים, שבהם כל אחד היה מביא לעצמו פסח וחגיגה.

ד. הסבר הרד"ק, הרלב"ג האברבנאל והמלבי"ם

1. הסבר הרד"ק

הסבר אחר כתב הרד"ק:

מה שאמר: 'כי לא נעשה כפסח הזה' - שהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ד'. וכן אמר בשמואל (א ז, ב): 'וינהו כל בית ישראל אחרי ד'', ואמר: 'ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות, ויעבדו את ד' לבדו' (שם, ד). וגם פסח שעשה חזקיהו - רבים מישראל שלא היו שם, ולא עוד אלא שהיו מלעיבים ברצים שהיה שולח חזקיהו (דהי"ב ל, י), ואף אותם שהיו בירושלים רבים היו טמאים, ואכלו את הפסח בטומאה (שם, יח).

לפי הרד"ק כוונת הפסוק היא לתאר את המצב הרוחני של העם, שמזמן שמואל הנביא, שהחזיר את עם ישראל בתשובה, לא היה פסח כזה, שכולם היו בלב אחד לעבוד את ד'.

2. שאלה על דברי הרד"ק

יש לשאול על פירוש זה: מדוע בימי דוד ושלמה לא היה המצב הרוחני טוב כל כך?

ואמנם על ימי שלמה ניתן להבין שהמצב לא היה כל כך טוב, כמו שכתוב בספר מלכים (א יא, ד-ח):

ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים, ולא היה לבבו שלם עם ד' אלקיו כלבב דויד אביו. וילך שלמה אחרי עשתֹרת אלהי צִדֹנים, ואחרי מִלְכֹּם שִקֻץ עמֹנים. ויעש שלמה הרע בעיני ד', ולא מִלא אחרי ד' כדוד אביו. אז יבנה שלמה במה לכמוש שִקֻץ מואב, בהר אשר על פני ירושלם, ולמֹלך שִקֻץ בני עמון. וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן.

אבל בימי דוד המצב הרוחני היה טוב!

כך אומרת הגמרא במסכת יבמות (עח ע"ב) על הפסוק: "ויהי רעב בימי דוד, שלש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ד'. ויאמר ד': אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבענים" (שמ"ב כא, א):

שנה ראשונה - אמר להם: שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם? דכתיב: 'ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם... ועצר את השמים ולא יהיה מטר' (דברים יא, טז). בדקו, ולא מצאו.
שניה - אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם? דכתיב: 'וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך' (ירמיהו ג, ג). בדקו, ולא מצאו.
שלישית - אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין? דכתיב: 'נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר' (משלי כה, יד). בדקו, ולא מצאו.
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מיד: 'ויבקש דוד את פני ד' (שמ"ב כא, א).

אם כן רואים שהמצב הרוחני בימי דוד היה טוב מאד, ומדוע אמר הרד"ק שמימי שמואל לא היה המצב הרוחני טוב?

3. הוספת הרלב"ג

תשובה לדבר כתב הרלב"ג:

כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים - רצונו לומר: מימי סוף השופטים, שהוא שמואל, כי בחייו שבו גם כן כל ישראל אל ד'.
ובימי שאול ודוד היו בישראל במות, בהיפך כוונת התורה, אף על פי שהיו מותרות.
ובימי שלמה נשארו גם כן הבמות, ונעשו במות לעבודת גילולים.
ובימי חזקיהו לא שבו גם כן כל ישראל אל ד', אך קצת ישראל היו מלעיגים לדברי חזקיהו.
אך בימי יאשיהו, בזאת השנה, שבו כל ישראל אל ד'.
והנה זכר הפסח הנעשה אז, לפי שמתנאי הפסח שלא יאכל ממנו ישראל מומר.

אם כן לפי הרלב"ג, אף על פי שבימי דוד המצב הרוחני בעם ישראל היה טוב, והם קיימו את המצוות, מכל מקום, היו בישראל במות. ואמנם בבמות הקריבו לד', והן היו מותרות באותה תקופה, עד שנבנה המקדש (זבחים פי"ד מ"ז), אבל אף על פי כן, הן היו היפך כוונת התורה.

נראה שזו גם כוונת הרד"ק, שכן על הפסוק "ויאהב שלמה את ד' ללכת בחֻקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" (מלכים א ג, ג), כתב הרד"ק: "רק בבמות הוא מזבח ומקטיר - קודם שנבנה הבית. כי אחר שנבנה הבית לא ראינו שזבח בבמות. ואם כן למה אמר: 'רק'? והלא מותרות היו הבמות עד שבנה הבית"!

ענה הרד"ק: "לפי שאמר: 'בחקות דוד אביו', ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים, או בבמה אשר בגבעון, ולא ראינו לו שזבח וקטר בבמות אחרות. כי הרבות הבמות מביא האדם לעבודה זרה, כי הוא משפט הגויים, שבונים במה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן".

רואים אם כן שהרד"ק סובר כמו הרלב"ג, שגם כאשר הבמות היו מותרות, הן לא היו רצויות, והנביא מבקר את שלמה על שזבח בהן, אף על פי שהן היו מותרות. אם כן כך ניתן להסביר גם את הבקורת הסמויה על ימי דוד, שאף על פי שלא היו בישראל עוברי עבירה, אבל הם היו מקריבים בבמות, ודבר זה לא היה רצוי בעיני ד'.

4. הוספת האברבנאל

כעין דברי הרלב"ג כתב גם האברבנאל, בהרחבה:

כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים - אין הכוונה בזה שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיהו, כי בזמן שאר המלכים עשו פסח, אבל יאמר שלא נעשה פסח בטהרה ובביעור העבודה זרה, והסרת הבמות כולם, מימי השופטים עד עתה. לפי שבימי שאול ודוד היו במות בישראל, ובימי שלמה נשארו הבמות, ובימי חזקיהו לא שבו כל ישראל אל ד', כי קצתם היו מלעיגים מספריו אשר שלח שיבואו לחוג את חג הפסח, כמו שנזכר בספר דברי הימים (ב ל, י), וגם מאותם שהיו בירושלם היו טמאים ואכלו הפסח בטומאה (שם, יח). אך בימי יאשיהו, בשנה הזאת, שבו כל ישראל אל ד', ונעשה הפסח בכל תנאיו, ובטהרה רבה.

האברבנאל לא כתב את מה שכתב הרלב"ג, שהבמות הן היפך כוונת התורה, אבל נראה שזו כוונתו. לעומת זאת הוא הדגיש שיאשיהו הסיר את כל העבודה זרה, וגם את כל הבמות. וכן כתב המלבי"ם.

בפירושו לדברי הימים הוסיף המלבי"ם: "ולא נעשה - פירש מהרי"א שתמיד היו מקריבים בבמות, ולא נעשה כמו בעת ההיא שבערו כל ע"ז ובטלו הבמות קודם, וגם שהתאספו אליו כל ישראל הנמצאים אז בארץ ישראל". כלומר: לא היה פסח כזה מבחינה רוחנית שבטלו את העבודה ואת הבמות, ומבחינה גשמית שהתאספו כל ישראל.

סיכום

הפסח שעשה יאשיהו היה מיוחד בשלושה דברים:

  1. עם רב מאד.
  2. המלך נתן לכולם צאן ובקר לפסח ולחגיגה.
  3. העם היה שלם בלבו עם ד'.

יהי רצון שנזכה, כל עם ישראל, להקריב במהרה את קרבן הפסח, בלב שלם, בבית המקדש השלישי.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך