תנ"ך על הפרק - מלכים ב יח - הוא הסיר את הבמות / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים ב יח

327 / 929
היום

הפרק

וַֽיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹ֔שׁ לְהוֹשֵׁ֥עַ בֶּן־אֵלָ֖ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֛ךְ חִזְקִיָּ֥ה בֶן־אָחָ֖ז מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָה֙ הָיָ֣ה בְמָלְכ֔וֹ וְעֶשְׂרִ֤ים וָתֵ֙שַׁע֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ אֲבִ֖י בַּת־זְכַרְיָֽה׃וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃ה֣וּא ׀ הֵסִ֣יר אֶת־הַבָּמ֗וֹת וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּבֹ֔ת וְכָרַ֖ת אֶת־הָֽאֲשֵׁרָ֑ה וְכִתַּת֩ נְחַ֨שׁ הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֗ה כִּ֣י עַד־הַיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ הָי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מְקַטְּרִ֣ים ל֔וֹ וַיִּקְרָא־ל֖וֹ נְחֻשְׁתָּֽן׃בַּיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּטָ֑ח וְאַחֲרָ֞יו לֹא־הָיָ֣ה כָמֹ֗הוּ בְּכֹל֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו׃וַיִּדְבַּק֙ בַּֽיהוָ֔ה לֹא־סָ֖ר מֵאַֽחֲרָ֑יו וַיִּשְׁמֹר֙ מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וְהָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵצֵ֖א יַשְׂכִּ֑יל וַיִּמְרֹ֥ד בְּמֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וְלֹ֥א עֲבָדֽוֹ׃הֽוּא־הִכָּ֧ה אֶת־פְּלִשְׁתִּ֛ים עַד־עַזָּ֖ה וְאֶת־גְּבוּלֶ֑יהָ מִמִּגְדַּ֥ל נוֹצְרִ֖ים עַד־עִ֥יר מִבְצָֽר׃וַֽיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֤ה הָֽרְבִיעִית֙ לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֔הוּ הִ֚יא הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֔ית לְהוֹשֵׁ֥עַ בֶּן־אֵלָ֖ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל עָלָ֞ה שַׁלְמַנְאֶ֧סֶר מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֛וּר עַל־שֹׁמְר֖וֹן וַיָּ֥צַר עָלֶֽיהָ׃וַֽיִּלְכְּדֻ֗הָ מִקְצֵה֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים בִּשְׁנַת־שֵׁ֖שׁ לְחִזְקִיָּ֑ה הִ֣יא שְׁנַת־תֵּ֗שַׁע לְהוֹשֵׁ֙עַ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל נִלְכְּדָ֖ה שֹׁמְרֽוֹן׃וַיֶּ֧גֶל מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֛וּר אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל אַשּׁ֑וּרָה וַיַּנְחֵ֞ם בַּחְלַ֧ח וּבְחָב֛וֹר נְהַ֥ר גּוֹזָ֖ן וְעָרֵ֥י מָדָֽי׃עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם וַיַּעַבְרוּ֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ה מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְהוָ֑ה וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ וְלֹ֥א עָשֽׂוּ׃וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗ה עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כָּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם׃וַיִּשְׁלַ֣ח חִזְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֣ה אֶל־מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֩ ׀ לָכִ֨ישָׁה ׀ לֵאמֹ֤ר ׀ חָטָ֙אתִי֙ שׁ֣וּב מֵֽעָלַ֔י אֵ֛ת אֲשֶׁר־תִּתֵּ֥ן עָלַ֖י אֶשָּׂ֑א וַיָּ֨שֶׂם מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֜וּר עַל־חִזְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֗ה שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁלֹשִׁ֖ים כִּכַּ֥ר זָהָֽב׃וַיִּתֵּן֙ חִזְקִיָּ֔ה אֶת־כָּל־הַכֶּ֖סֶף הַנִּמְצָ֣א בֵית־יְהוָ֑ה וּבְאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא קִצַּ֨ץ חִזְקִיָּ֜ה אֶת־דַּלְת֨וֹת הֵיכַ֤ל יְהוָה֙ וְאֶת־הָאֹ֣מְנ֔וֹת אֲשֶׁ֣ר צִפָּ֔ה חִזְקִיָּ֖ה מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַֽיִּתְּנֵ֖ם לְמֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃וַיִּשְׁלַ֣ח מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֡וּר אֶת־תַּרְתָּ֥ן וְאֶת־רַב־סָרִ֣יס ׀ וְאֶת־רַב־שָׁקֵ֨ה מִן־לָכִ֜ישׁ אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ חִזְקִיָּ֛הוּ בְּחֵ֥יל כָּבֵ֖ד יְרוּשָׁלִָ֑ם וַֽיַּעֲלוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ יְרוּשָׁלִַ֔ם וַיַּעֲל֣וּ וַיָּבֹ֗אוּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָֽעֶלְיוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֕ר בִּמְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס׃וַֽיִּקְרְאוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם אֶלְיָקִ֥ים בֶּן־חִלְקִיָּ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַבָּ֑יִת וְשֶׁבְנָה֙ הַסֹּפֵ֔ר וְיוֹאָ֥ח בֶּן־אָסָ֖ף הַמַּזְכִּֽיר׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ רַב־שָׁקֵ֔ה אִמְרוּ־נָ֖א אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כֹּֽה־אָמַ֞ר הַמֶּ֤לֶךְ הַגָּדוֹל֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר מָ֧ה הַבִּטָּח֛וֹן הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּטָֽחְתָּ׃אָמַ֙רְתָּ֙ אַךְ־דְּבַר־שְׂפָתַ֔יִם עֵצָ֥ה וּגְבוּרָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה עַתָּה֙ עַל־מִ֣י בָטַ֔חְתָּ כִּ֥י מָרַ֖דְתָּ בִּֽי׃עַתָּ֡ה הִנֵּ֣ה בָטַ֣חְתָּ לְּךָ֡ עַל־מִשְׁעֶנֶת֩ הַקָּנֶ֨ה הָרָצ֤וּץ הַזֶּה֙ עַל־מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֨ר יִסָּמֵ֥ךְ אִישׁ֙ עָלָ֔יו וּבָ֥א בְכַפּ֖וֹ וּנְקָבָ֑הּ כֵּ֚ן פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְכָֽל־הַבֹּטְחִ֖ים עָלָֽיו׃וְכִי־תֹאמְר֣וּן אֵלַ֔י אֶל־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ בָּטָ֑חְנוּ הֲלוֹא־ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר הֵסִ֤יר חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶת־בָּמֹתָ֣יו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר לִֽיהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם לִפְנֵי֙ הַמִּזְבֵּ֣חַ הַזֶּ֔ה תִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ בִּירוּשָׁלִָֽם׃וְעַתָּה֙ הִתְעָ֣רֶב נָ֔א אֶת־אֲדֹנִ֖י אֶת־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ אַלְפַּ֣יִם סוּסִ֔ים אִם־תּוּכַ֕ל לָ֥תֶת לְךָ֖ רֹכְבִ֥ים עֲלֵיהֶֽם׃וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י הַקְּטַנִּ֑ים וַתִּבְטַ֤ח לְךָ֙ עַל־מִצְרַ֔יִם לְרֶ֖כֶב וּלְפָרָשִֽׁים׃עַתָּה֙ הֲמִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה עָלִ֛יתִי עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַשְׁחִת֑וֹ יְהוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י עֲלֵ֛ה עַל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְהַשְׁחִיתָֽהּ׃וַיֹּ֣אמֶר אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־חִ֠לְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָ֨ה וְיוֹאָ֜ח אֶל־רַב־שָׁקֵ֗ה דַּבֶּר־נָ֤א אֶל־עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֲרָמִ֔ית כִּ֥י שֹׁמְעִ֖ים אֲנָ֑חְנוּ וְאַל־תְּדַבֵּ֤ר עִמָּ֙נוּ֙ יְהוּדִ֔ית בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־הַחֹמָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם רַב־שָׁקֵ֗ה הַעַ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֙יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶתחריהםצוֹאָתָ֗םוְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־שיניהםמימֵ֥ירַגְלֵיהֶ֖םעִמָּכֶֽם׃וַֽיַּעֲמֹד֙ רַב־שָׁקֵ֔ה וַיִּקְרָ֥א בְקוֹל־גָּד֖וֹל יְהוּדִ֑ית וַיְדַבֵּ֣ר וַיֹּ֔אמֶר שִׁמְע֛וּ דְּבַר־הַמֶּ֥לֶךְ הַגָּד֖וֹל מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃כֹּ֚ה אָמַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אַל־יַשִּׁ֥יא לָכֶ֖ם חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי־לֹ֣א יוּכַ֔ל לְהַצִּ֥יל אֶתְכֶ֖ם מִיָּדֽוֹ׃וְאַל־יַבְטַ֨ח אֶתְכֶ֤ם חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶל־יְהוָ֣ה לֵאמֹ֔ר הַצֵּ֥ל יַצִּילֵ֖נוּ יְהוָ֑ה וְלֹ֤א תִנָּתֵן֙ אֶת־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את בְּיַ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃אַֽל־תִּשְׁמְע֖וּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֗וּר עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י וְאִכְל֤וּ אִישׁ־גַּפְנוֹ֙ וְאִ֣ישׁ תְּאֵֽנָת֔וֹ וּשְׁת֖וּ אִ֥ישׁ מֵֽי־בוֹרֽוֹ׃עַד־בֹּאִי֩ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֗ם אֶרֶץ֩ דָּגָ֨ן וְתִיר֜וֹשׁ אֶ֧רֶץ לֶ֣חֶם וּכְרָמִ֗ים אֶ֣רֶץ זֵ֤ית יִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וִֽחְי֖וּ וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חִזְקִיָּ֔הוּ כִּֽי־יַסִּ֤ית אֶתְכֶם֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֖ה יַצִּילֵֽנוּ׃הַהַצֵּ֥ל הִצִּ֛ילוּ אֱלֹהֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אִ֣ישׁ אֶת־אַרְצ֑וֹ מִיַּ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃אַיֵּה֩ אֱלֹהֵ֨י חֲמָ֜ת וְאַרְפָּ֗ד אַיֵּ֛ה אֱלֹהֵ֥י סְפַרְוַ֖יִם הֵנַ֣ע וְעִוָּ֑ה כִּֽי־הִצִּ֥ילוּ אֶת־שֹׁמְר֖וֹן מִיָּדִֽי׃מִ֚י בְּכָל־אֱלֹהֵ֣י הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁר־הִצִּ֥ילוּ אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִ֑י כִּי־יַצִּ֧יל יְהוָ֛ה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם מִיָּדִֽי׃וְהֶחֱרִ֣ישׁוּ הָעָ֔ם וְלֹֽא־עָנ֥וּ אֹת֖וֹ דָּבָ֑ר כִּי־מִצְוַ֨ת הַמֶּ֥לֶךְ הִ֛יא לֵאמֹ֖ר לֹ֥א תַעֲנֻֽהוּ׃וַיָּבֹ֣א אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־חִלְקִיָּ֣ה אֲשֶׁר־עַל־הַ֠בַּיִת וְשֶׁבְנָ֨א הַסֹּפֵ֜ר וְיוֹאָ֨ח בֶּן־אָסָ֧ף הַמַּזְכִּ֛יר אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ קְרוּעֵ֣י בְגָדִ֑ים וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ דִּבְרֵ֖י רַב־שָׁקֵֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

הוא הסיר את הבמות

הקדמה

על ששה ממלכי יהודה נאמר שהם עשו הישר בעיני ד', אך הנביא מבקר אותם על כך שבתקופתם "הבמות לא סרו", ובחמישה מהם מופיע גם הביטוי: "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות".

  1. על אסא נאמר:
    ויעש אסא הישר בעיני ד' כדוד אביו. ויעבר הקְּדֵשים מן הארץ, וַיָסַר את כל הגִלֻלים אשר עשו אבֹתיו. ...והבמות לא סרו, רק לבב אסא היה שלם עם ד' כל ימיו
    (מל"א טו, יא-יד)
  2. על יהושפט נאמר:
    וילך בכל דרך אסא אביו לא סר ממנו לעשות הישר בעיני ד'. אך הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות.
    (מל"א כב, מג-מד)
  3. על יהואש נאמר:
    ויעש יהואש הישר בעיני ד' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן. רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות.
    (מל"ב יב, ג-ד)
  4. על אמציה נאמר:
    ויעש הישר בעיני ד', רק לא כדוד אביו, ככל אשר עשה יואש אביו עשה. רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות.
    (מל"ב יד, ג-ד)
  5. על עזיהו נאמר:
    ויעש הישר בעיני ד', ככל אשר עשה אמציהו אביו. רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות.
    (מל"ב טו, ג-ד)
  6. על יותם נאמר:
    ויעש הישר בעיני ד', ככל אשר עשה עזיהו אביו עשה. רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות.
    (מל"ב טו, לד-לה)

נשאלת השאלה: באלו במות מדובר ומדוע הן לא סרו? הרי נאמר על אסא: "ויעבר הקְדֵשים מן הארץ, ויסר את כל הגִלֻלים אשר עשו אבֹתיו" (מל"א טו, יב), ומדוע הוא לא הסיר גם את הבמות?

אחרי ששת המלכים הללו, מלך חזקיהו, שעליו נאמר: "ויעש הישר בעיני ד' ככל אשר עשה דוד אביו. הוא הסיר את הבמות" (מל"ב יח, ג-ד).

נשאלת השאלה: כיצד הצליח חזקיהו להסיר את הבמות, מה שלא עשו קודמיו?

א. הסבר רש"י

כתב רש"י (מל"א טו, יד):

והבמות לא סרו - במות היחיד, שהורגלו להקריב עליהן לשמים משחרבה שילה עד שנבנה הבית, שהיו הבמות מותרות, לא סרו עתה, ואף על פי שנאסרו משנבנה הבית, והיו ענושים עליה כרת.

בדברי רש"י אלו מופיעות מספר נקודות:

  1. הבמות הן במות לשם שמים, ולא במות לשם עבודה זרה!
  2. הבמות הן במות יחיד.
  3. משחרב משכן שילה עד שנבנה בית המקדש היה מותר להקריב בבמות.
  4. משנבנה בית המקדש נאסרו הבמות באיסור חמור שעונשו כרת.
  5. מפני שמזמן שחרבה שילה היה מותר להקריב בבמות, התרגלו בני ישראל להקריב בהן, ולכן היה קשה להם להפסיק, אף על פי שמשנבנה בית המקדש נאסרו הבמות באיסור חמור שעונשו כרת.

ארבע הנקודות הראשונות שכתב רש"י מוסכמות על כל המפרשים, מקורן בדברי חז"ל במסכת מגילה (פ"א מי"א) ובמסכת זבחים (פי"ד משניות ד-ח), ורמוזות אף בפסוקים בספר מלכים (א ג, ב-ג ועיין שם במאמרי).

על הנקודה החמישית יש לשאול:

  1. מה היה המניע של העם להקריב בבמות? האם רק ההרגל?
  2. מדוע לא מנעו המלכים הצדיקים את בני ישראל מלחטוא בחטא חמור שכזה?

כבר הזכרנו שעל אסא נאמר: "ויעבר הקְדֵשים מן הארץ, ויסר את כל הגללים אשר עשו אבתיו" (מל"א טו, יב), ומדוע לא היה לו כח להסיר גם את הבמות?

  1. מדוע לא הצליחו הנביאים וחכמי ישראל לחנך את העם שעליהם להימנע מהחטא החמור?

לשלש שאלות יש לצרף את השאלה שכבר נשאלה בסוף ההקדמה: כיצד הצליח חזקיהו להסיר את הבמות? מה שלא הצליחו כל קודמיו!

ב. מה היה המניע של בני ישראל להקריב בבמות?

וכיצד הצליח חזקיהו למונעם מכך?

1. הסבר הנצי"ב על התורה

כתב הנצי"ב ב"העמק דבר" (דברים ד, כא):

ראוי להתבונן שבימי אסא ויהושפט הצדיקים כתוב: 'עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות', ולא יכלו המלכים להעבירם על דרכם, זולת חזקיהו המלך, הוא העביר הבמות, וכמו שאמר רבשקה: 'הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה וירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם' (מל"ב יח, כב). ולכאורה מה חטא מצא בזה על חזקיהו? הלא באמת מצוה עשה!
אבל משום שהיו להוטים אחר הקרבנות, כמו שכתבתי, לא יכלו לעמוד על עצמם שלא להקריב כי אם בירושלים, והיה זה להם למצוה, לעבודת ד'. וזהו שטעה רבשקה לחשוב על חזקיהו לחטא במה שהעביר את ישראל מעבודת ד' במעשה הקרבנות. ומשום הכי גם בימי המלכים הצדיקים לא היו יכולים למחות על זה, משום שחשבו שהוא מצוה, וגם כי הוא נוגע להם לפרנסה.
אבל לא הוצרכו לזה אלא בעת שלא היו עוסקים בתורה, והיו צריכים סגולת הקרבנות לעסק הפרנסה, משום הכי משבא חזקיהו המלך ונעץ חרב בבית המדרש וגזר שכל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, שוב לא הוצרכו היחידים לקרבנות כל כך, זולת מה שהתחייבו הציבור, או חגיגה וראיה, אבל השתדלות יתירה בשביל הפרנסה לא נצרכו, כאשר יבואר עוד בפרשת 'והיה אם שמֹע', וממילא לא עברו על איסור במות חוץ, ומכל שכן שלא הגיעו לעבודת מלכת השמים שהוא השמש (עיין ירמיהו מד, יז-יט ועוד). ובחבורי 'רנה של תורה' על שיר השירים בפסוק 'הסבי עיניך מנגדי' (ו, ה) מבואר יותר בזה.

אם כן לפי הנצי"ב בני ישראל חשבו שמצוה להקריב בבמות, ועוד שההקרבה עזרה להם לזכות לשפע של פרנסה, ולכן לא יכלו מלכי יהודה הצדיקים למנוע מהם את ההקרבה בבמות. אבל חזקיהו, שהרבה את לימוד התורה בישראל, גרם להם לזכות בשפע של פרנסה בזכות לימוד התורה, ושוב לא הוצרכו להקריב בבמות.

יש להוסיף על דברי הנצי"ב, שנוסף על כך שעל ידי לימוד התורה זכו לפרנסה ולא הוצרכו להקרבת הקרבנות, מתוך לימוד התורה גם הבינו שאסור להקריב בבמות, שלא כפי שסברו קודם, מתוך טעות שנבעה מחוסר לימוד.

2. הסבר הנצי"ב על שיר השירים

בפירושו "רנה של תורה" "מטיב שיר" על שיר השירים (ו, ה) כתב הנצי"ב הסבר שונה:

גם ביהודה גברה תשוקה זו להקריב בבמות לשם ד', ועל כן מצאו מקום לפרש המקראות באופן אחר מפירוש חז"ל, והכל משום עונג אהבה ודבקות לקב"ה, עד שאפילו אסא ויהושפט הצדיקים לא יכלו להפרישם מן הבמות, עד שבא חזקיהו המלך, והרביץ תורה ברבים, והיה להם בנקל להשיג אהבת ד' על ידי התורה, ושוב לא היו להוטים כל כך אחר הבמות, ולעבור על איסור כרת.
והנה רבשקה המומר אמר: 'וכי תאמרון אלי: אל ד' אלקינו בטחנו, הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במֹתיו ואת מזבחֹתיו, ויאמר ליהודה וירושלם: לפני המזבח הזה תשתחוו בירושלם' (מל"ב יח, כב). ...והדבר פלא, שהרי חזקיהו עשה כדין, וראוי להשתבח על זה!
אלא הענין דרבשקה בעודו היה בקרב ישראל היה סבור שמצוה לעשות במות, כדי שתתרבה אהבת ד', וחשד ליחזקיהו שעושה לכבודו, שיהיו הכל באים לירושלים, וחשב ליחזקיהו לחטא שמונע את ישראל מבמות.

בפירושו לשיר השירים כתב הנצי"ב שההקרבה בבמות הביאה את בני ישראל לאהבת ד', ולכן היו להוטים להקריב בבמות, ומלכי יהודה הצדיקים לא יכלו למנוע אותם מכך. אבל חזקיהו לימד אותם שעל ידי לימוד התורה יזכו להגיע לאהבת ד', ובזה הצליח למנוע אותם מההקרבה בבמות.

יש להוסיף גם כאן, כמו שצוין קודם, שנוסף על כך שעל ידי לימוד התורה זכו לאהבה ולדבקות בד', ולא הוצרכו להקרבת הקרבנות, מתוך לימוד התורה גם הבינו שאסור להקריב בבמות, שלא כפי שסברו קודם מתוך טעות.

עוד הוסיף הנצי"ב בשו"ת "משיב דבר" (חלק א סימן מד):

ומשום שחשבו עבירה זו [של ההקרבה בבמות] למצוה, לא היו מלכי יהודה הצדיקים, כמו אסא ויהושפט, יכולים להעבירם מזה החטא.

נמצאנו למדים מדברי הנצי"ב כלל גדול בחינוך: כאשר אדם עובר עבירה, והוא חושב שהוא עושה מצוה, ובמיוחד כאשר הוא מרגיש בה התעלות רוחנית, לא ניתן להניא אותו מלעשות את מעשיו, שכן הוא בטוח שהוא עושה מצוה, אבל אם נספק לו תחליף רוחני אמיתי, נוכל למנוע אותו מאותה עבירה.

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נוכל להקריב את כל קרבנותינו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך