רחל ולאה במלאכת הבניין (ב)

לבוש משבצות הזהב: דן ונפתלי, גד ואשר

ההשגחה הדואגת להשלמת בניינם הקדוש של שנים־עשר שבטי ישראל מצאה את הדרך להופעת מסגרת הקודש של הבית מתוכו ועל־ידו, גם לנוכח קשיי העקרות שפקדו את שתי האמהות הבכירות [מניין שנים עשר, כמבואר בכתבי מהר"ל, רומז לייעודם של ישראל להרחיב את גבול הקדושה אל כל קצוות המציאות האנושית והחומרית, המתפשטת לארבעה צדדים שכל אחד מהם כולל שני קצוות ונקודת מרכז, ובסך הכל שתים עשרים נקודות, כמניין שעות היום וחדשי השנה].

רחל, האם האהובה שעמדה ביסוד הבניין, נלחצה בצער עקרותה וחיפשה את הדרך לתשועתה האישית (א). תקוותה לשיתוף פעולה מצדו של יעקב לא זכתה למענה הגון (ב), ומשום כך – מתוך הכרתה כי בניין ביתה עומד ביסוד בית־ישראל כולו – ביקשה דרך אחרת שבה תוכל בכל זאת להטביע את חותם השפעתה הרוחנית המיוחדת, עליה מעיד רבי שמעון בר־יוחאי: "כל הדברים תלויין ברחל, לפיכך נקראו ישראל על שמה"(בראשית רבה עא ב).

רחל הפגינה מידה רבה של ויתור והקרבה עצמית כאשר הכניסה את בלהה שפחתה אל אהלו של יעקב (ג-ד). במעשה זה לא דמתה רחל לשרה, שאף היא הכניסה את הגר שפחתה לאוהלו של אברהם, שכן מטרתה של שרה הייתה להבנות בעצמה ממעשה זה ולהוליד בנים משלה, ואילו את הבן שנולד להגר לא החשיבה לאחד מבניה. רחל, לעומת זאת, נהגה בילדיה של בלהה כאילו היו פרי בטנה שלה וקראה להם על שמה: "דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים"(ו), "נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י"(ח). בכך העמידה רחל את שפחתה בשורה אחת עמה ועם אחותה, ואמנם מכאן ואילך נמצא שבני בלהה (ובני זלפה) נחשבים כבני יעקב לכל דבר. 

רחל פועלת מתוך ההכרה כי הולדת הבנים בבית יעקב היא מפעל א-להי שבמסגרתו תטביע את חותמה המיוחד, הנקשר אל מצבה האישי, בתוך בניין בית ישראל. לכן קוראת רחל לבנה הראשון של בלהה בשם דָּֽן – על שם הדין שנעשה לתשועתה (ו); ולאחיו נפתלי – על שם הנפתולים המסובכים שבהם קנתה את חלקה בבית־ישראל (ח).

כדאי לשים לב להבדל בסגנון דיבורן של שתי האמהות הקדושות: לאה מזכירה בקריאת שם בניה את שם הויה, המיוחס למידת הרחמים, בעוד רחל מזכירה את שם א-להים המיוחס למידת הדין. אולי ידעה רחל לראות את הנולד, והבינה שדרך חייה עתידה להיות מלווה בקשיים גדולים – ובכל זאת סופה שתיוושע.

לאה, אף שזכתה לבנים משלה, למדה מרחל כי לשם בניין ביתו של יעקב עליה לרכז את כל הכוחות הנתונים תחת השפעתה ולא להסתפק רק בטוב המזומן לה בדרך הטבע כאשה פרטית. על־כן הכניסה אף היא את זלפה שפחתה אל אהלו של יעקב, כדי להוסיף ולשכלל את בניין הבית (ט).

בהכניסה את זלפה אל אוהל יעקב זכתה לאה להולדת שני בנים. הולדת הראשון, גד, העידה על הקושי ועל הסיבוך של השימוש בדרך עקיפה בבניין ישראל, על כן נקרא בלשון בגידה (יא). לשון זו קרובה גם ללשון בגד, המורה על הרובד החיצוני העוטף את עצמיות הגוף האנושי. אם הייתה ההוויה עומדת במדרגת השכלול הראוי, היו השבטים כולם מופיעים באמצעותן הבלעדית של רחל ולאה. אולם מכיוון שלא כך היה, התעורר הצורך בהופעת ארבעת השבטים דווקא בדרך חיצונית זו. בנה השני של זלפה היה אשר, ושמו ביטא את האושר והרגשת הסיפוק שהשרה על לאה בלידתו (יב).

אופן הולדתם של ארבעת השבטים הללו מצא את ביטויו גם בקורות ישראל בדורות הבאים, דרך מקומם ותפקידיהם המיוחדים. ארבעת השבטים התיישבו בקצה גבול הארץ, ומציינים בכך את היותם תוספת על העיקר הפנימי של בניין הבית: דן ונפתלי ישבו בקצה גבולה הצפוני של הארץ, בעוד גד ישב בעבר הירדן ואשר סגר את גבול הצפון עם הים בשכנותו של נפתלי.

גם מצד תפקידיהם ביטאו ארבעת שבטים אלו תכונות הבאות כתוספת על שליחותו העיקרית של בית־ישראל, הנחלת חיי האמונה בארץ. דן וגד, דיירי הספר, היו שבטים לוחמים שהגנו על גבולות הארץ, כנאמר: "יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ"(בראשית מט יז); "גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ"(בראשית מט יט). אשר ונפתלי הוסיפו לישראל את מתיקותם ונעימותם של חיי העולם־הזה: לגבי נפתלי נאמר "נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה"(בראשית מט כא), ועל פי חז"ל רומזת ברכתו לברכת פירות הארץ. עוד דרשו שנחלתו הייתה זבת חלב ודבש (מגילה ו.). בדומה לכך נאמר לגבי אשר: "מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃"(בראשית מט כ).

עם זאת, יש לציין כי חלקם של השבטים הנזכרים בהשלמת הכלל הגיע אף הוא למרומי הקודש כאשר זכו דן ונפתלי, שנמשכו מכוחה של רחל, להשתתף בבניין המשכן והמקדש: אהליאב בן שבט דן עסק במלאכת המשכן וחירם בן שבט נפתלי סייע בבניין מקדש שלמה. מלאכת קודש זו נעשתה יחד עם המעולים שבשבטים – בצלאל ושלמה בני שבט יהודה – ללמד עד כמה חשובה האחדות בישראל עד שגם הגדול ביותר נזקק לצעיר שבאחיו.

יששכר וזבולון

בגין מסירותה של לאה לבניין בית יעקב זכתה להתברך בתוספת אישית לקומת בניין ישראל, והפעם ללא תיווכה של זלפה. מיד אחרי הולדתו של אשר מצא ראובן בן לאה דודאים, שנודעו כמסוגלים להריון, והביא אותם אל אמו (יד). רחל, אחותה העקרה, ביקשה ממנה את דודאי בנה (יד), והיא נענתה לה תמורת זכות נוספת בחלק יעקב (טו). כך זכתה לאה לשני בנים נוספים: יששכר (יח) וזבולון (יט-כ).

יששכר וזבולון רומזים על השלמות הכוללת של בית ישראל בקבלת השפע הא-להי, הבאה לידי ביטוי בתורה ובשותפות לקיומה – שני מרכיבים הבונים יחד את בית הא-להים בארץ. עובדה זו מתבטאת בכך שלמרות שיששכר הוא השבט שזכה לתורה, שנאמר: "וּמִבְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֗ר יוֹדְעֵ֤י בִינָה֙ לַֽעִתִּ֔ים"(דברי הימים א יב לג), הנה דווקא בשמו של זבולון נרמז בית המקדש, כאמור בדברי שלמה: "בָנִ֛יתִי בֵּ֥ית זְבֻ֖ל לָ֑ךְ"(מלכים א ח יג). תמיכתו של זבולון בעסק התורה של יששכר אחיו דומה בעניינה לבניין המקדש הסוכך על לוחות הברית, תורת ד' הנתונה מן השמים.

כך זכתה לאה להגיע לשכלול חלקה. אם כי עדיין חַסְרה חלק אחד הנחוץ להשלמת הבית – הוא חלק הבת (כא). אין לתאר את שלמותו של בית יעקב ללא בת, אחות לאחים הגדולים, שכך הוא סדר בריאתו של עולם: שישה בנים יוצרים ופועלים, המקבילים לששת ימי המעשה, ובת המקבלת ומרכזת את הברכה, בדוגמת יום השבת.

בית יוסף

לאחר השלמת בניינה של לאה הגיע תורה של רחל עקרת הבית – עיקרו של בית – לגלות את חלקה (כב). העיכוב הגדול בלידת הבנים והצער הנמשך ממנו גרם למבט כפול על הבן הנולד, יוסף. מצד אחד, ראתה בו פיצוי על הסבל שעבר עליה: "אָסַ֥ף אֱ-לֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃"(כג); ומצד שני, חשוב יותר, ראתה בו הכנה לקראת לידתו העתידית של הבן העיקרי הנמשך משאיפתם המשותפת של יעקב ורחל, זה הראוי לברכת ד': "יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃"(כד). ביוסף זוכה רחל לחבר את שני השמות הויה וא-להים - דין ורחמים.

בצורת העתיד המשתקפת בשמו דומה יוסף לשני אבותינו, יצחק ויעקב (ישראל), שגם שמותיהם נוטים ללשון עתיד ומלמדים על שלמותם, העתידה להתגלות רק בקץ הימים. סיוע לכך נמצא בדברי חז"ל:

"יִשְׂמַ֖ח יְ-הֹוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו׃"(תהילים קד לא) - שמח לא נאמר, אלא ישמח - שרק בעתיד תהיה שמחה לפני ד' במעשיו.
(תנחומא (בובר) אחרי מות ג)

תכונה כפולה זו של יוסף מצאה את ביטויה מאוחר יותר בשני בניו, מנשה ואפרים, כאשר במנשה נרמז הפיצוי על העבר: "נַשַּׁ֤נִי אֱ-לֹהִים֙ אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י"(בראשית מא נא); ובאפרים השמחה על היתרון ועל הפוריות שלעתיד: "הִפְרַ֥נִי אֱ-לֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי׃"(בראשית מא נב).

למרות העיכוב הגדול שחל בלידתו, ברור היה שיוסף הוא העומד במרכז ביתו של יעקב, ועל כן זכה להעדפה יתרה מצדו במשך גידולו.