תנ"ך על הפרק - מלכים א ג - האם היו הבמות מותרות בתחילת מלכות שלמה? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א ג

290 / 929
היום

הפרק

וַיִּתְחַתֵּ֣ן שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֣ח אֶת־בַּת־פַּרְעֹ֗ה וַיְבִיאֶ֙הָ֙ אֶל־עִ֣יר דָּוִ֔ד עַ֣ד כַּלֹּת֗וֹ לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוָ֔ה וְאֶת־חוֹמַ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם סָבִֽיב׃רַ֣ק הָעָ֔ם מְזַבְּחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת כִּ֠י לֹא־נִבְנָ֥ה בַ֙יִת֙ לְשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־יְהוָ֔ה לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ גִּבְעֹ֙נָה֙ לִזְבֹּ֣חַ שָׁ֔ם כִּ֥י הִ֖יא הַבָּמָ֣ה הַגְּדוֹלָ֑ה אֶ֤לֶף עֹלוֹת֙ יַעֲלֶ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל הַמִּזְבֵּ֥חַ הַהֽוּא׃בְּגִבְע֗וֹן נִרְאָ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים שְׁאַ֖ל מָ֥ה אֶתֶּן־לָֽךְ׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֗ה אַתָּ֨ה עָשִׂ֜יתָ עִם־עַבְדְּךָ֙ דָוִ֣ד אָבִי֮ חֶ֣סֶד גָּדוֹל֒ כַּאֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ לְפָנֶ֜יךָ בֶּאֱמֶ֧ת וּבִצְדָקָ֛ה וּבְיִשְׁרַ֥ת לֵבָ֖ב עִמָּ֑ךְ וַתִּשְׁמָר־ל֗וֹ אֶת־הַחֶ֤סֶד הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה וַתִּתֶּן־ל֥וֹ בֵ֛ן יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְא֖וֹ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְעַתָּה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י אַתָּה֙ הִמְלַ֣כְתָּ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ תַּ֖חַת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וְאָֽנֹכִי֙ נַ֣עַר קָטֹ֔ן לֹ֥א אֵדַ֖ע צֵ֥את וָבֹֽא׃וְעַ֨בְדְּךָ֔ בְּת֥וֹךְ עַמְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתָּ עַם־רָ֕ב אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִמָּנֶ֛ה וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לִשְׁפֹּ֔ט אֶת־עַמְּךָ֥ הַכָּבֵ֖ד הַזֶּֽה׃וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנָ֑י כִּ֚י שָׁאַ֣ל שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹֽא־שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא־שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר וְלֹ֥א שָׁאַ֖לְתָּ נֶ֣פֶשׁ אֹיְבֶ֑יךָ וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ֛ הָבִ֖ין לִשְׁמֹ֥עַ מִשְׁפָּֽט׃הִנֵּ֥ה עָשִׂ֖יתִי כִּדְבָרֶ֑יךָ הִנֵּ֣ה ׀ נָתַ֣תִּי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא־יָק֥וּם כָּמֽוֹךָ׃וְגַ֨ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁאַ֙לְתָּ֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ גַּם־עֹ֖שֶׁר גַּם־כָּב֑וֹד אֲ֠שֶׁר לֹא־הָיָ֨ה כָמ֥וֹךָ אִ֛ישׁ בַּמְּלָכִ֖ים כָּל־יָמֶֽיךָ׃וְאִ֣ם ׀ תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֺתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאַרַכְתִּ֖י אֶת־יָמֶֽיךָ׃וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃וַיָּ֛מָת בֶּן־הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת־בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת־בְּנִ֖י וְהִנֵּה־מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶיהָ֮ עַל־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר ׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

האם היו הבמות מותרות בתחילת מלכות שלמה?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים, ויקח את בת פרעה ויביאה אל עיר דוד, עד כַּלֹתוֹ לבנות את ביתו ואת בית ד' ואת חומת ירושלים סביב.
ב. רק העם מזבחים בבמות, כי לא נבנה בית לשם ד' עד הימים ההם.
ג. ויאהב שלמה את ד' ללכת בחֻקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר.
ד. וילך המלך גבעֹנה לזבֹח שם, כי היא הבמה הגדולה, אלף עֹלות יעלה שלמה על המזבח ההוא.
ה. בגבעון נראה ד' אל שלמה בחלום הלילה, ויאמר אלקים: שאל מה אתן לך.
יא. ויאמר אלקים אליו: יען אשר שאלת את הדבר הזה, ולא שאלת לך ימים רבים, ולא שאלת לך עֹשר, ולא שאלת נפש אֹיביך, ושאלת לך הבין לשמֹע משפט.
יב. הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון, אשר כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך.
יג. וגם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עֹשר, גם כבוד, אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך.

יש לעיין בפסוקים אלו:

מצד אחד נאמר על העם (בפסוק ב'): "רק העם מזבחים בבמות", ומשמע שההקרבה בבמות היתה אסורה.

מצד שני נראה שבאותו פסוק עצמו הנביא מצדיק את ההקרבה בבמות בימים ההם: "כי לא נבנה בית לשם ד' עד הימים ההם"!

לעומת זאת מהאמור על שלמה (בפסוק ג'): "ויאהב שלמה את ד' ללכת בחקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר", משמע שההקרבה בבמות היתה אסורה!

נשאלת אם כן השאלה: האם הבמות היו מותרות בזמן שלמה, או אסורות?

אם הן היו מותרות - מדוע יש ביקורת על שלמה ועל העם שהקריבו בבמות?

אם הן היו אסורות - מדוע נראה שהכתוב מצדיק את הקרבת העם בבמות באותו זמן?

עוד יש לשאול: מהי "הבמה הגדולה" הנזכרת בפסוק ד', ומדוע משמע שההקרבה בה היתה חיובית, עד כדי כך שבזכותה זכה שלמה להתגלות ד', ובאותה התגלות ברכו ד' בברכות הנפלאות של חכמה, עושר וכבוד?

במאמר הקודם עסקנו בביאור "הבמה הגדולה" הנזכרת בפסוק ד', והמאמר הזה יעסוק בשאלה האם הבמות היו מותרות בזמן שלמה.

א. האם הבמות היו מותרות בתחילת מלכות שלמה?

על השאלה האם הבמות היו מותרות בתחילת ימי שלמה כתב הרד"ק (בפסוק ב):

מזבחים בבמות - עד שנבנה הבית, כי היתר במות היה מחורבן שילה עד שנבנה בית עולמים.

וכן כתב הרלב"ג (שם):

רק העם מזבחים בבמות, כי לא נבנה בית לשם ד' עד הימים ההם - זה ממה שיורה כי בין המנוחה והנחלה הותרו הבמות, רצוני לומר: בין משכן שילה ובין בית עולמים. אך אחר זה נאסרו, כיון שנבנה בית לשם ד'.

אם כן לפי פירוש הרד"ק והרלב"ג הפסוק אומר שהבמות היו מותרות, כיון שלא נבנה עדיין בית המקדש!

דבר זה מפורש במשנה במסכת זבחים (פי"ד מ"ז, דף קיב ע"ב):

באו לנוב וגבעון - הותרו הבמות.

ב. מדוע יש ביקורת על שלמה המלך שהקריב בבמות?

לפי זה לא מובן מדוע יש ביקורת על שלמה המלך שהקריב בבמות, שכן הבמות היו אז מותרות!

בתשובה לשאלה זו נאמרו מספר הסברים, ובמאמר קצר זה נביא רק שנים מהם, של רש"י ושל הרד"ק, וכיון שפירוש הרד"ק פשוט יותר מפירושו של רש"י נפתח בו.

1. הסבר הרד"ק

כתב הרד"ק (בפסוק ג):

רק בבמות הוא מזבח ומקטיר - קודם שנבנה הבית, כי אחר שנבנה הבית לא ראינו שזבח בבמות, ואם כן למה אמר: 'רק'? והלא מותרות היו הבמות עד שבנה הבית!
לפי שאמר: 'בחֻקות דוד אביו', ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים, או בבמה אשר בגבעון, ולא ראינו לו שזבח וקטר בבמות אחרות. כי הרבות הבמות מביא האדם לעבודת גילולים, כי הוא משפט הגוים, שבונים במה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן.

אם כן לפי הרד"ק אמנם היה מותר להקריב בבמות לפני שנבנה בית המקדש, אך אף על פי כן הדבר אינו רצוי, כיון שהוא עלול להביא את האדם לעבוד עבודה זרה. וכיון שדוד החמיר על עצמו שלא להקריב בבמות, ושלמה הלך בדרכי דוד אביו, היה ראוי לו שגם הוא לא יקריב בבמות. אבל על העם אין ביקורת, כיון שהדבר היה מותר.

2. הסבר רש"י

הסבר אחר כתב רש"י (בפסוק ג):

בבמות הוא מזבח - בגנותו דבר הכתוב, ששיהה את בנין הבית ארבע שנים.

דברי רש"י אינם מובנים: מהפסוק משמע שהוא מגנה את שלמה על הקרבתו בבמות, ואילו רש"י הסביר שהגנאי הוא על ששיהה את בנין הבית!

אכן שאל הנצי"ב בפירושו "מטיב שיר" על שיר השירים (ו, ה):

ולכאורה קשה: אמאי פירש הכתוב גנות שלמה במה שזבח בבמות, שהיה בהיתר אז, ולא פירש עיקר הגנות שנתעצל בבנין הבית?

א. הסבר הנצי"ב בדעת רש"י

תירץ הנצי"ב:

אלא ודאי לא מעצלות הגיע לשלמה זה העוון ששיהה בנין הבית, אלא מחמת שידע כי אחרי היבנות הבית יהיו אסורים להקריב בבמות, ויתמעט מחמת זה אהבת ד' בישראל [כלומר אהבת בני ישראל את ד']. דהקרבה לפני ד' מביא לידי אהבה ודבקות, וכמו שכתבנו לעיל (א, ד). ובשעה שהיה היתר במות - נוח היה למי שרוצה להידבק באהבת ד' להקריב בבמה, בכל מקום שהוא רוצה. מה שאין כן, אחר בנין הבית, אי אפשר, עד שיגיע הרגל, ויעלה לירושלים. משום הכי השהה את בנין הבית ארבע שנים. וזה היה גנותו של שלמה, שכל כך היה שקוע באהבת ד', עד שמחמת זה התרשל בבנין הבית, כדי להיות זובח ומקטיר בבמות.

כלומר: בתחילת ימי מלכות שלמה, לפני שנבנה בית המקדש, היו הבמות מותרות, כמו שהתבאר, ומזמן שנבנה בית המקדש נאסרו הבמות. כיון שההקרבה בבמות מביאה את המקריבים לאהבת ד', שיהה שלמה את בנין בית המקדש, כדי שלא יאסרו הבמות, ולא תתמעט אהבת ד'.

יש לשאול על הסבר זה שהוא אינו מתאים לכאורה למה שכתוב בפסוק: "ויאהב שלמה את ד' ללכת בחֻקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר". הפסוק אומר ששלמה הקטיר בבמות, ואינו אומר ששלמה רצה שהעם יקריב בבמות!

יש ליישב שבדברי הנצי"ב שני חלקים:

  1. מחמת שידע כי אחרי היבנות הבית יהיו אסורים להקריב בבמות, ויתמעט מחמת זה אהבת ד' בישראל.
  2. וזה היה גנותו של שלמה, שכל כך היה שקוע באהבת ד', עד שמחמת זה התרשל בבנין הבית, כדי להיות זובח ומקטיר בבמות.

כלומר: שלמה גם רצה שבני ישראל הרחוקים מירושלים יוכלו להקריב בבמות, וגם רצה להקריב בעצמו בבמות. ומה הענין של שלמה להקריב בבמות? והרי הוא גר בירושלים, בסמוך למקדש, ויכול להקריב כל יום קרבן במקדש!

אלא שבמקדש רק הכהנים עובדים, ואילו בבמות גם הזר כשר (זבחים פי"ד מ"י), ושלמה, מתוך אהבת ד' שהיתה בו, רצה להקריב בעצמו! וזהו שנאמר בפסוק: "ויאהב שלמה את ד' ללכת בחֻקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר". והנצי"ב הוסיף ששלמה לא חשב רק על אהבת ד' הפרטית שלו, שעל כך דבר הפסוק, אלא גם על אהבת ד' של כל ישראל.

יש לשאול שלפי זה לכאורה עשה שלמה כראוי! ומדוע הנביא מגנה אותו?

אלא, שכיון שהגיע הזמן לבנות את בית המקדש, לא היה צריך שלמה לעשות שיקולים אלה, אלא לבנות את בית המקדש.

ביאור הפסוק לפי הסבר הנצי"ב ברש"י הוא שאף על פי שההקרבה בבמות לא היתה אסורה באותו הזמן, ולכן לא היתה בה גנות מצד עצמה, אבל הנביא כתב אותה כגנות לשלמה, כיון שהיא היתה הסיבה לשיהוי בנין הבית.

ב. תוספת הסבר בדעת רש"י

נראה להרחיב בהסבר דברי רש"י על פי מה שכתב הרב מרדכי גימפל יפה בביאורו "תכלת מרדכי" על הרמב"ן (דברים טז, ט). ה"תכלת מרדכי" לא התיחס לרש"י, אלא לפסוק, אבל דבריו בהסבר הפסוק ממשיכים את דברי רש"י:

לעניות דעתי נראה דזמן 'המקום אשר יבחר ד'' (דברים יב, ה) הותחל מיום שישב דוד ושמואל בניות ברמה ודרשו מקומו של בית המקדש, כמו דאיתא בזבחים (נד ע"ב). ומיום שבא גד אליו, וציוהו לעשות מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמ"ב כד, יח) נתקיימה גם בחירת המקום על פי נביא ד'. כמו דאיתא בספרי ראה (סב), הובא ברמב"ן (שם): 'לשכנו תדרשו - דרוש מעצמך, ואחר כך יאמר לך נביא', וכמו דאיתא שם מפורש בספרי, שכשאמר לו גד שיבנה מזבח שם, התקיים דבר הנביא, וכן הוא בירושלמי פ"ק דסנהדרין. ויומתק על פי מה שכתב הרמב"ן בפרשת קרח (טז, כא), שעל כן היה המלאך המשחית נראה שם [בגורן ארונה (שמ"ב כד, טז)], לעונשם על מה שלא דרשו עד הנה אותו מקום הנבחר לבית מקדש קבוע. ועל כן מאותה שעה כבר נתקיים 'המקום אשר יבחר ד''. וכיון שמזבח כבר היה שם, אם כן היו יכולים להקריב עולות ושלמים, שאין צריך מקום עזרה להם, ועל כל פנים היו רשאים להקריב שם, דלא גרע משאר במות. ורק לענין לאסור שאר במות לגמרי היו צריכים קידוש מקום ובנין הבית בקידוש מנחה ולחמי תודה, ומלך וכהן גדול, כדאמרינן במסכת שבועות (טו-טז). ועל כן נחשב לשלמה המלך עליו השלום לחטא: 'רק העם מזבחים בבמות, כי לא נבנה בית לשם ד' עד הימים ההם. ויאהב שלמה את ד' ללכת בחקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר' (מל"א ג, ב-ג). והיינו שהיה לו לגמור במהרה קדושת המקום שם, לעשות מחיצות ולקדש המקום, שיאסרו כל שאר המקומות.

גם ה"תכלת מרדכי" הסביר שהביקורת על שלמה היתה שהוא לא הזדרז לבנות את בית המקדש. והוא הוסיף על רש"י שכיון שהמקום כבר התגלה לדוד, לכן היה על שלמה להזדרז לבנות את בית המקדש.

סיכום

א. על השאלה האם בתחילת מלכות שלמה היו הבמות מותרות התשובה היא שהבמות היו מותרות, כל עוד לא נבנה בית המקדש.

ב. על השאלה אם כן מדוע יש ביקורת על שלמה הובאו שני הסברים:

  1. לפי הרד"ק: הביקורת היא שאף על פי שהבמות היו מותרות, מכל מקום אין ההקרבה בבמות רצויה, כיון שהיא עלולה להביא את האדם לעבוד עבודה זרה. ואכן דוד לא הקריב אלא במשכן ולפני הארון, והיה ראוי לשלמה בנו שינהג כמוהו.
  2. לפי רש"י: הביקורת היא על ששיהה את בנין הבית.

הנצי"ב הקשה על דבריו שהסבר זה קשה מפשט הפסוק!

הסביר הנצי"ב ששלמה עיכב את בנין הבית מתוך שרצה להקריב בעצמו, וכן להרבות אהבת ד' בעם, על ידי שיוכלו להמשיך להקריב בבמות.

סיום

עד שבנה שלמה את בית המקדש היו הבמות מותרות, אבל:

כיון שנבנה המקדש בירושלים - נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לד' ולהקריב בהן קרבן. ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המוריה, שבה נאמר: 'ויאמר דויד: זה הוא בית ד' האלקים, וזה מזבח לעֹלה לישראל' (דהי"א כב, א). ואומר: 'זאת מנוחתי עדי עד' (תהלים קלב, יד).
(לשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"א ה"ג).

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש, ושם נקריב את כל קרבנותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך