תנ"ך על הפרק - מלכים א ב - האם חשב יואב להינצל במזבח?  / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א ב

289 / 929
היום

הפרק

וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֺתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א בֶן־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃וַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגֵּ֗ית אֶל־בַּת־שֶׁ֙בַע֙ אֵם־שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃וַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּשִׁ֖בִי אֶת־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא־יָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן־לִ֛י אֶת־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה׃וַתֹּ֥אמֶר בַּת־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּקָם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִֽימִינֽוֹ׃וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹֽא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּֽיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃וְעַתָּ֗ה חַי־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִיויושיביניוַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָֽשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃וּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל־שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי־נָשָׂ֜אתָ אֶת־אֲר֨וֹן אֲדֹנָ֤י יְהֹוִה֙ לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי׃וַיְגָ֤רֶשׁ שְׁלֹמֹה֙ אֶת־אֶבְיָתָ֔ר מִהְי֥וֹת כֹּהֵ֖ן לַֽיהוָ֑ה לְמַלֵּא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר עַל־בֵּ֥ית עֵלִ֖י בְּשִׁלֹֽה׃וְהַשְּׁמֻעָה֙ בָּ֣אָה עַד־יוֹאָ֔ב כִּ֣י יוֹאָ֗ב נָטָה֙ אַחֲרֵ֣י אֲדֹנִיָּ֔ה וְאַחֲרֵ֥י אַבְשָׁל֖וֹם לֹ֣א נָטָ֑ה וַיָּ֤נָס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיֻּגַּ֞ד לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה כִּ֣י נָ֤ס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וְהִנֵּ֖ה אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁלַ֨ח שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע לֵאמֹ֖ר לֵ֥ךְ פְּגַע־בּֽוֹ׃וַיָּבֹ֨א בְנָיָ֜הוּ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ צֵ֔א וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֣י פֹ֣ה אָמ֑וּת וַיָּ֨שֶׁב בְּנָיָ֤הוּ אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר יוֹאָ֖ב וְכֹ֥ה עָנָֽנִי׃וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ הַמֶּ֗לֶךְ עֲשֵׂה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר וּפְגַע־בּ֖וֹ וּקְבַרְתּ֑וֹ וַהֲסִירֹ֣תָ ׀ דְּמֵ֣י חִנָּ֗ם אֲשֶׁר֙ שָׁפַ֣ךְ יוֹאָ֔ב מֵעָלַ֕י וּמֵעַ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽי׃וְהֵשִׁיב֩ יְהוָ֨ה אֶת־דָּמ֜וֹ עַל־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה׃וְשָׁ֤בוּ דְמֵיהֶם֙ בְּרֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וּבְרֹ֥אשׁ זַרְע֖וֹ לְעֹלָ֑ם וּלְדָוִ֡ד וּ֠לְזַרְעוֹ וּלְבֵית֨וֹ וּלְכִסְא֜וֹ יִהְיֶ֥ה שָׁל֛וֹם עַד־עוֹלָ֖ם מֵעִ֥ם יְהוָֽה׃וַיַּ֗עַל בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיְמִתֵ֑הוּ וַיִּקָּבֵ֥ר בְּבֵית֖וֹ בַּמִּדְבָּֽר׃וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע תַּחְתָּ֖יו עַל־הַצָּבָ֑א וְאֶת־צָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ נָתַ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ תַּ֖חַת אֶבְיָתָֽר׃וַיִּשְׁלַ֤ח הַמֶּ֙לֶךְ֙ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֔י וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ בְּֽנֵה־לְךָ֥ בַ֙יִת֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם וְלֹֽא־תֵצֵ֥א מִשָּׁ֖ם אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃וְהָיָ֣ה ׀ בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְעָֽבַרְתָּ֙ אֶת־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת דָּמְךָ֖ יִהְיֶ֥ה בְרֹאשֶֽׁךָ׃וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְעִ֤י לַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֣וֹב הַדָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֧שֶׁב שִׁמְעִ֛י בִּירוּשָׁלִַ֖ם יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וַיִּבְרְח֤וּ שְׁנֵֽי־עֲבָדִים֙ לְשִׁמְעִ֔י אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּֽן־מַעֲכָ֖ה מֶ֣לֶךְ גַּ֑ת וַיַּגִּ֤ידוּ לְשִׁמְעִי֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה עֲבָדֶ֖יךָ בְּגַֽת׃וַיָּ֣קָם שִׁמְעִ֗י וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ גַּ֙תָה֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לְבַקֵּ֖שׁ אֶת־עֲבָדָ֑יו וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְעִ֔י וַיָּבֵ֥א אֶת־עֲבָדָ֖יו מִגַּֽת׃וַיֻּגַּ֖ד לִשְׁלֹמֹ֑ה כִּי־הָלַ֨ךְ שִׁמְעִ֧י מִירוּשָׁלִַ֛ם גַּ֖ת וַיָּשֹֽׁב׃וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֗י וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲל֧וֹא הִשְׁבַּעְתִּ֣יךָ בַֽיהוָ֗ה וָאָעִ֤ד בְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְהָֽלַכְתָּ֙ אָ֣נֶה וָאָ֔נָה יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת וַתֹּ֧אמֶר אֵלַ֛י ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר שָׁמָֽעְתִּי׃וּמַדּ֕וּעַ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֖ת שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶת־הַמִּצְוָ֖ה אֲשֶׁר־צִוִּ֥יתִי עָלֶֽיךָ׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֗י אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָדַע֙ לְבָ֣בְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ לְדָוִ֣ד אָבִ֑י וְהֵשִׁ֧יב יְהוָ֛ה אֶת־רָעָתְךָ֖ בְּרֹאשֶֽׁךָ׃וְהַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בָּר֑וּךְ וְכִסֵּ֣א דָוִ֗ד יִהְיֶ֥ה נָכ֛וֹן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃וַיְצַ֣ו הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיֵּצֵ֕א וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

האם חשב יואב להינצל במזבח?

הקדמה

בתחילת הפרק מסופר שדוד המלך לפני מותו ציוה את שלמה בנו לקיים את כל מצוות ד', ועוד שלושה ציוויים פרטיים: להרוג את יואב, לעשות חסד עם בני ברזילי הגלעדי, ולהרוג את שמעי בן גרא (א-ט).

בהמשך הפרק מסופר שאדוניהו ביקש מבת שבע שתבקש משלמה לתת לו את אבישג השונמית לאשה, וכאשר שלמה שמע זאת הוא שלח את בניהו בן יהוידע להורגו (יג-כה) וגרש את אביתר מלהיות כהן (כו-כז). אחר כך נאמר:

כח. והשְמֻעה באה עד יואב, כי יואב נטה אחרי אדניה, ואחרי אבשלום לא נטה, וינס יואב אל אהל ד', ויחזק בקרנות המזבח.
כט. ויֻגד למלך שלמה כי נס יואב אל אהל ד' והנה אצל המזבח, וישלח שלמה את בניהו בן יהוידע לאמר: לך פגע בו.
ל. ויבֹא בניהו אל אהל ד', ויאמר אליו: כה אמר המלך: צא. ויאמר: לא, כי פה אמות. ויָשֶב בניהו את המלך דָבָר לאמר: כה דִבֶּר יואב וכה ענני.
לא. ויאמר לו המלך: עשה כאשר דִבֶּר, ופגע בו, וקברתו, והסירֹתָ דמי חנם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי.
לב. והשיב ד' את דמו על ראשו, אשר פגע בשני אנשים צדִקים וטֹבים ממנו ויהרגם בחרב, ואבי דוד לא ידע, את אבנר בן נר שר צבא ישראל, ואת עמשא בן יתר שר צבא יהודה.
לג. ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעֹלם, ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מֵעִם ד'.
לד. ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימִתהו, ויקבר בביתו במדבר.

יש לשאול שאלות רבות על פסוקים אלו, ובמאמר זה נעסוק רק בחלקן.

  1. מהי השמועה שהגיעה ליואב?
  2. מהו הנימוק: "כי יואב נטה אחרי אדניה, ואחרי אבשלום לא נטה"?
  3. מהו "אהל ד'"?
  4. מדוע רצה יואב להיהרג דווקא אצל המזבח?
  5. מדוע אמר שלמה לבניהו בן יהוידע: "וקברתו"? וכי לא פשוט שיקברוהו?
  6. מדוע הדגיש הנביא: "ויקבר בביתו במדבר"?
  7. אבל השאלה הגדולה ביותר היא שהרי בפרשת משפטים (כא, יד) נאמר: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות"! כלומר: המזבח אינו קולט! וכיצד יתכן שיואב ברח למזבח וחשב להיקלט שם?
    יש להגדיל את השאלה על פי מה שלמדנו בספר שמואל (ב פרק כ') שבמרד שבע בן בכרי שלח דוד את עמשא להזעיק את העם לרדוף אחרי שבע בן בכרי, ועמשא התאחר, ואז שלח דוד את אבישי, וגם יואב יצא אתו. ומספר הנביא: "ועמשא בא לפניהם, ויואב חָגוּר מִדוֹ לבושו, ועליו חֲגוֹר חרב מְצֻמֶדֶת על מתניו בתערה, והוא יצא וַתִּפֹּל. ויאמר יואב לעמשא: השלום אתה אחי? ותֹחֶז יד ימין יואב בזקן עמשא לנשק לו. ועמשא לא נשמר בחרב אשר ביד יואב, ויכהו בה אל החֹמש, וישפוך מעיו ארצה, ולא שנה לו, וימת" (ח-י).
    אם כן יואב הרג את עמשא בערמה, כאילו הוא מתכוון לנשקו. אחר כך ברח ואחז בקרנות המזבח כדי להינצל, והדבר לא הועיל לו, ושלמה שלח את בניהו בן יהוידע להרגו. נראה שממש על כך נאמר הפסוק בפרשת משפטים (כא, יד): "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות"!
    אכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם על פסוק זה: "וכאילו אני טועם כי במקרא זה, עם היות התורה הכללית הנצחית התמידית, יש רמז אל מה שעתיד להיות, שיהרוג יואב לאבנר ועמשא בערמה, ויבקש להינצל מן שלמה אצל המזבח, ולא יועיל לו להינצל בו. וכך עשה שלמה: שמר את מצות ד' יתעלה עליו ועל הדומים לו, והרגו".
    גם חז"ל כבר התיחסו לקשר שבין הפסוק בפרשת משפטים לבין יואב, וכך אמרו במדרש רבה (כג, יג) ותנחומא (יב) בפרשת מסעי: "אם ילך אדם ויהרוג בזדון, ויאמר בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו הוא נכנס ובורח למזבח שלי - הרגו אותו. שנאמר: 'וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות'. ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? זה יואב, שנאמר: 'וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח'".
    אמנם תמוה הדבר: וכי יואב, שהיה שר צבאו של דוד, לא ידע פסוק מפורש בתורה?!
    אכן גם שאלה זאת שאלו חז"ל, וענו עליה מספר תירוצים במדרשים ובתלמודים.

נעסוק תחילה בשאלות הראשונות בקצרה, ואחר כך בשאלה העיקרית בהרחבה, ודרכה יתבררו הסברים נוספים ביחס לחלק מהשאלות הראשונות.

א. מהי השמועה שהגיעה ליואב?

בתשובה לשאלה מהי השמועה שהגיעה ליואב נאמרו במפרשים שתי תשובות:

רש"י כתב:

והשמועה באה עד יואב - שמועת מצות דוד, שציוה להורגו, וידע ששלמה שונאו.

לעומתו כתב הרד"ק:

וטרם שהרג שלמה אדניהו לא היה מפחד, כי לא שמע מה שציוה דוד את שלמה. ומהמרד לא היה ירא, כי אמר: כי הנה אדניהו מרד, והנה מחל לו שלמה, שאמר לו: לא יפול משערת ראשו ארצה, כן מחל גם כן לעוזריו.

הסביר הרד"ק:

והשמועה - שמועה שהומת אדוניהו וגורש אביתר, פחד על עצמו, לפי שהוא נטה אחרי אדוניהו". "וכששמע שהרג אדניהו ושגרש אביתר מהיות כהן פחד על עצמו, וינס אל אהל ד'.

וכן פירש ה"מצודת דוד".

ב. מהו הנימוק: "כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה"?

בתשובה לשאלה מהו הנימוק: "כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה" נאמרו במפרשים שלש תשובות:

1. הסבר הרד"ק

הרד"ק כתב:

כי אילו נטה אחרי אבשלום ולא נטה אחרי אדוניהו לא היה לו לפחד, שכיון שכל ישראל היו רוצים להמליכו - לא היה מרד שיתחייב מיתה. שאם כן היה עמשא חייב מיתה, והנה דוד אמר לו לשומו שר הצבא, וביקש דמו עתה מיד יואב. אבל במרד הזה היה חייב מיתה, שהרי היה יודע כי בלב דוד להמליך את שלמה, ומרד בדוד ובשלמה, ונטה אחרי אדוניהו.

כעין זה כתב ה"מצודת דוד":

ואחרי אבשלום לא נטה - כי אילו נטה גם אחר אבשלום לא היה אם כן נופל וגרוע מיתר עבדי המלך אשר היו עם אדוניה, ועם כל זה לא נעשה להם דבר. אבל הואיל ולא נטה אחר אבשלום, עם שרוב ישראל נטו אחריו, ואחר אדוניה נטה, אם כן מהנראה בוודאי היה זה על כי ראותו כי גדל שלמה וראוי למלוכה, ובעבור שנאתו נטה אחר אדוניה, וחשב שבעבור זה יחם לבב שלמה להרגו.

כלומר: אילו נטה יואב אחרי אבשלום לא היה לו מה לחשוש, כיון שרוב ישראל היו אחרי אבשלום, אבל הנטיה אחרי אדניהו היתה מרד בדוד ושלמה.

2. הסבר המלבי"ם

הסבר דומה במקצת, אבל שונה, כתב המלבי"ם:

כי אם היה נוטה אחרי אבשלום גם כן, בחשבו שהמלוכה מגיע אל הבכור, אין לו עתה משפט מות, כי עשה לפי מחשבתו שהבכור הוא המולך. אבל אחרי שלא נטה אחרי אבשלום, ואדרבה, הרג את אבשלום, אם כן הלא מתחייב מיתה במה שעשה עתה בעצמו חטא זה שעשה אבשלום, במה שרצה להמליך את אדוניהו. וגם שאחרי שלא נטה אחרי אבשלום, בהכרח מה שנטה אחרי אדוניהו לא היה משום שחשב שהבכור ימלוך, רק בעבור שירא משלמה, בידעו פשעיו מה שחטא שהרג את עמשא. ולכן נס אל אהל ד' כי ידע שחייב מיתה.

כלומר: אילו היה יואב נוטה גם אחרי אבשלום הוא היה יכול להסביר את עצמו שהוא סבר שגדול האחים צריך למלוך, ולכן הוא המליך גם את אבשלום וגם את אדניהו. אבל אחרי שיואב לא נטה אחרי אבשלום, ואדרבה, הרג את אבשלום, הוא לא היה יכול להסביר את עצמו שהוא סבר שגדול האחים צריך למלוך ולכן הוא המליך את אדניהו. ולכן בהמליכו את אדוניהו הוא נחשב מורד בדוד ושלמה.

3. הסבר הרלב"ג

הסבר אחר כתב הרלב"ג:

כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה - הרצון בזה כי יואב הרגיש היותו אשם משני צדדים: האחד כי נטה אחרי אדניהו להמליכו בזולת עצת דוד, והשני כי לא נטה אחרי אבשלום להצילו מן המות כמו שצוהו דוד.

כלומר: יואב חשש משתי סיבות: גם מפני שמרד בדוד ובשלמה בהמליכו את אדניהו, וגם מפני שלא הציל את אבשלום.

ג. מהו "אהל ד'"?

בתשובה לשאלה מהו "אהל ד'" נאמרו במפרשים שתי תשובות:

הרד"ק כתב:

אהל ד' ששם היה הארון בירושלים... כי מזבח היה שם, כמו שכתוב כי שם העלה דוד עולות ושלמים לפני הארון.

וכן פירש ה"מצודת דוד".

אבל רש"י פירש בסוף הפרק הקודם (בפסוק נ'), בבריחת אדניהו למזבח, שהוא ברח למזבח שבגבעון, כלומר: למזבח שבחצר המשכן, שעמד אז בגבעון, ונראה שגם יואב ברח לשם.

יש לציין שרש"י הביא את דבריו בשם התנחומא, ושם מפורש שיואב ברח למזבח שבגבעון. ודבר זה יתברר יותר בהמשך המאמר.

ד. מדוע רצה יואב להיהרג דווקא אצל המזבח?

על השאלה מדוע רצה יואב להיהרג דווקא אצל המזבח כתב הרד"ק:

לא כי פה אמות - אמר כן כדי להעניש שלמה לפי מחשבתו שיהרגהו במזבח ד'.

כן כתב גם ה"מצודת דוד":

כה אמר המלך צא - היות חשב כי כן דעת המלך להוציאו בערמה ולהמיתו שלא לטמא מקום הארון.
לא - כי יואב הבין בדבר שעל כל פנים ימיתנו, ואמר: 'לא אצא, כי פה אמות', ודעתו היה להחטיא את שלמה במה שיטמא אוהל הארון כאשר יהרגו שמה.

בפסוק הקודם כתב ה"מצודת דוד":

בקרנות המזבח - בחשבו שלא יטמא את המקום להרגו שמה.

כלומר: בתחילה חשב יואב ששלמה לא ירצה להורגו במקום המזבח, ועל ידי כך הוא ינצל, וכאשר הוא ראה ששלמה רוצה להורגו גם שם, אמר שרצונו למות שם כדי, להחטיא את שלמה.

על פי זה ניתן ליישב גם את השאלה השביעית כיצד יתכן שיואב ברח למזבח וחשב להיקלט שם, והרי בפרשת משפטים (כא, יד) נאמר:

וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות!

כלומר: המזבח אינו קולט!

אכן המזבח אינו קולט, אבל יואב חשב ששלמה לא ירצה לטמא את המקום שבו הארון, ועל ידי זה יואב ירויח זמן עד ששלמה יהרגנו!

אבל חז"ל הסבירו על כך מספר הסברים אחרים, כמו שיתבאר.

ה. הסבר המדרשים בפרשת מסעי למעשה יואב

במדרש רבה ותנחומא שם בפרשת מסעי נאמר:

אתה מוצא שחכם גדול היה יואב בתורה, וראש הסנהדרין, שנאמר: 'יושב בשבת תחכמוני, ראש השלישי' (ש"ב כג, ח), ולא היה יודע שכתוב בתורה: 'וכי יזד איש על רעהו' וגו' שהלך והחזיק בקרנות המזבח?!
אלא אמר יואב: הרוגי בית דין אינם נקברים בקברות אבותיהם, אלא הן לעצמן (סנהדרין פ"ו מ"ה, דף מ"ו ע"א), מוטב לי למות כאן, שאקבר בקברי אבותי.
'וישב בניהו את המלך דבר לאמר: כה דבר יואב וכה ענני. ויאמר לו המלך: עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו'.

הרד"ק (בפסוק ל') הביא דרשת חז"ל זו, וכתב עליה:

ולדעת בעל זה הדרש בא טעם 'וקברתו' יפה, כלומר: פגע שם בו כדבריו, וקברתו בקברי אבותיו.

יש להוסיף שהנביא הדגיש ענין זה פעמיים: לא רק ששלמה אמר: "עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו", אלא גם בביצוע נאמר: "ויפגע בו וימיתהו, ויקבר בביתו במדבר" (לד). כמו שכבר נזכר בשאלות החמישית והשישית, משמע שעל כך היה הדיון בין יואב לבין בניהו!

לפי מדרשים אלו אכן ידע יואב את הפסוק, ולא ניסה כלל להינצל ממיתה, אלא כל מטרתו היתה למות על יד המזבח, כדי שיקבר בקברות אבותיו, ולא למות בבית דין ולהיקבר בקברות בית דין, ואכן יואב הצליח להשיג את מטרתו.

עדיין יש לשאול: מדוע נאמר גם: "ויקבר בביתו במדבר"? על כך נענה בסיום המאמר.

יש לשאול שיואב הרג גם את אבנר וגם את עמשא בלא התראה, ואם כן מדוע חשש שבית דין ידונו אותו? והרי אין בית דין ממיתין מי שהרג אם לא התרו בו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (סוף פי"ח)!

נראה לומר על פי הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"ב ה"ד) שבית דין יכולים להרוג בהוראת שעה גם מי שהרג בלא התראה, ודעת המדרשים היא שגם במקרה כזה מי שנהרג על ידי בית דין נקבר בקברות בית דין.

ו. הסבר הבבלי במסכת מכות למעשה יואב

הסבר אחר למעשהו של יואב נאמר בבבלי במסכת מכות (יב ע"א):

אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעויות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: 'וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח', טעה שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו,
טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה.
אביי אומר: בהא נמי מטעא טעה, טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה.

בגמרא זו מפורש שהמזבח כן קולט, ויואב היה נקלט במזבח וניצל לולא שטעה!

כיצד יתכן דבר זה? והלא הפסוק אומר במפורש: "מעם מזבחי תקחנו למות"!

1. הסבר הטעות הראשונה

כתב רש"י:

טעה יואב בדרשא ד'מעם מזבחי ולא מעל מזבחי', וכסבור דהיינו מעל מזבחי.

בגליון הש"ס ציין רבי עקיבא איגר:

עיין יומא פג ע"א ברש"י ד"ה 'ולא מעל מזבחי' וצ"ע.

נראה שנפלה טעות סופר בדבריו, וכוונתו למה שאמרו שם בדף פה ע"א:

וכי יזיד איש על רעהו וכו' מעם מזבחי תקחנו למות - מעם מזבחי ולא מעל מזבחי.

כלומר: חז"ל דייקו את המילה "מעם", שמשמעותה בסמוך, והבינו שדווקא כאשר האדם נמצא בסמוך למזבח, אז אינו נקלט, אבל אם הוא נמצא על גבי המזבח - הוא נקלט! ויואב טעה בכך שסבר שאחיזה בקרנות נחשבת כהימצאות על גגו.

הסבר אחר כתב הריטב"א, שאפשר לפרש עוד שיואב דרש מעם מזבחי - כלומר: מסמוך לו - תקחנו, ולא ממזבחי ממש תקחנו, דהיינו מקרנותיו, ודרשה זו אינה נכונה, כיון שאנו דורשים: "מעם ולא מעל".

2. הסבר הטעות השניה

את הטעות השניה של יואב שרק מזבח בית עולמים קולט והוא תפס מזבח של שילה, פירש רש"י שכיון שכתוב "מזבחי" משמע מזבח המיוחד לי, שהוא מזבח בית עולמים, כלומר: בית המקדש שמקומו נצחי לעולמים, ויואב תפס במזבח של הבמה שעשה דוד לפני הארון.

עוד הוסיף רש"י שצריך לגרוס: "מזבח של במה", ואי אפשר לגרוס: "מזבח של שילה", שכן המשכן והמזבח היו בימי דוד ושלמה בגבעון, ולא בשילה (עיין במאמרי בפרק הבא).

לפי רש"י כאן במסכת מכות "אהל ד'" הוא האהל ששם היה הארון בירושלים, כמו שכתבו הרד"ק וה"מצודת דוד" בפרקנו, ולא כמו שפירש רש"י בסוף הפרק הקודם (בפסוק נ'), בבריחת אדניהו למזבח, שהוא ברח למזבח שבגבעון, כלומר: למזבח שבחצר המשכן, שעמד אז בגבעון, ודייקנו שגם יואב ברח לשם.

הסבר אחר כתב הריטב"א שאפשר שכוונת הגמרא באומרה: "מזבח של שילה" למזבח של גבעון, וכיון שהמשכן עמד בשילה זמן רב, שלש מאות וששים ותשע שנים (זבחים קיח ע"ב), ואחר כך עמד בנוב ובגבעון זמן קצר יחסית, רק חמישים ושבע שנים (זבחים שם)], מתיחס המשכן בגבעון גם כן לשילה, ובזה לא נצטרך לשנות את גירסת כל הספרים שגרסו: "מזבח של שילה".

יש לציין שיש מחלוקת פרשנית בין הסבר רש"י להסבר הריטב"א בשאלה להיכן יואב ברח: לפי רש"י יואב ברח לירושלים, לאהל שבו היה ארון הברית, ואילו לפי הריטב"א יואב ברח למשכן שבגבעון.

ז. הסבר הירושלמי למעשה יואב

בירושלמי במסכת מכות (פ"ב ה"ו) אמרו:

רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן [שבבבל]: אתון אמרין בשם רב: סבור היה יואב שקרנות המזבח קולטות, ואין קולט אלא גגו, סבור היה של שילה קולט, ואינו קולט אלא של בית עולמים [כן הגיה "מראה הפנים", וכעין זה ציטט רבנו חננאל במסכת מכות (יב ע"א)], ואני אומר: לא מזבח קולט, ולא גגו קולט, ולא של שילה קולט, ולא של בית עולמים קולט, אין לך קולט, אלא שש ערי מקלט בלבד.
ואפשר יואב דכתיב ביה: 'תחכמוני ראש השלישי' היה טועה בדבר זה?
אמר רבי תנחומא: לסנהדרין ברח, כהדא דתני: הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין, הרוגי מלכות נכסיהן למלכות.
אמר יואב: מוטב שאהרג בבית דין וירשוני בני, ואל יהרגני המלך וירשני.
כד שמע שלמה כן אמר: לממונו אני צריך?! מיד 'והסירות דמי חנם' - ואין ממונו חנם [ורבנו חננאל במסכת מכות ציטט בשם הירושלמי: "לממונו אני צריך?! להסיר דמי חנם אני צריך"].
ומנין שהיתה סנהדרין אצל המזבח? 'ולא תעלה במעלות על מזבחי', ומה כתיב תמן: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'.

אם כן לפי הירושלמי אין המזבח קולט, וכמו שעולה גם מהמדרשים בפרשת מסעי, אך הירושלמי חולק עליהם בשני דברים:

  1. לפי המדרשים בפרשת מסעי ברח יואב למזבח, כפשוטו של מקרא, ואילו לפי הירושלמי יואב לא ברח כלל למזבח, אלא לסנהדרין שהיו בצד המזבח.
  2. לפי המדרשים בפרשת מסעי רצה יואב שלא להיות נדון בבית דין, כדי שיקבר בקברי אבותיו, ואילו לפי הירושלמי כל כוונתו היתה להיות נדון בבית דין, כדי שבניו ירשו את ממונו.

יש לשאול על הירושלמי שיואב הרג את אבנר ואת עמשא בלא התראה וכיצד יכלו בית דין לדון אותו?!

יש לומר שבית דין יכולים להמית בהוראת שעה גם את מי שהרג בלא התראה, כפי שהתבאר.

עוד יש לשאול על הירושלמי שאם יואב נהרג בבית דין הוא היה צריך להיקבר בקברות בית דין, כפי שהתבאר שהרוגי בית דין אינם נקברים בקברות אבותיהם, וכיצד אומר הנביא שיואב נקבר בביתו?

נראה שהירושלמי סובר שרק הרוגי בית דין שנהרגו על פי עדים והתראה נקברים בקברות בית דין, אבל הרוגי בית דין שנהרגו בהוראת שעה אינם נקברים בקברות בית דין, שלא כפי שהסבירו המדרשים בפרשת מסעי.

ח. הסברי הבבלי במסכת סנהדרין למעשה יואב

במסכת סנהדרין דף מח ע"ב נאמר:

ת"ר: הרוגי מלכות נכסיהן למלך, הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין.
ר' יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין.
בשלמא למאן דאמר: 'נכסיהן למלך' - היינו דכתיב: 'וינס יואב אל אהל ד' ויחזק בקרנות המזבח', וכתיב: 'ויאמר: לא, כי פה אמות', אלא למאן דאמר: 'נכסיהן ליורשין' מאי נפקא ליה מינא? לחיי שעה".
פירש רש"י: "הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל, כגון שמרדו בו, דכתיב: 'כל איש אשר ימרה את פיך' וגו' (יהושע א, יח).
כי פה אמות - ביואב כתיב, לא אהיה נדון למלכות, כדי שלא יהיו נכסי למלך.
לחיי שעה - דחויי בעלמא, עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו.

מגמרא זו רואים שיואב ברח למזבח או כדי שממונו יהיה ליורשיו, כמו שנאמר בירושלמי, או כדי שינצל לחיי שעה, אך לא כדי להינצל לגמרי, וזה בניגוד למה שאמרו במכות שיואב סבר שהמזבח יקלוט אותו!

אכן הקשו קושיא זו התוספות שם במסכת סנהדרין, ותירצו שני תרוצים:

בשלמא למ"ד נכסים למלך - תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב ע"א) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט, דאמר שלש טעיות טעה יואב!
ויש לומר דלהמלט אי אפשר, דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב, ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו.
ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי, דאיכא מ"ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין, ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים, אבל של שילה אינו קולט, ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה 'תחכמוני ראש השלישי' היה טועה?! אלא לסנהדרין ברח, אמר: מוטב יהרג בב"ד וירשו בניו את נכסיו, ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך.

בתרוץ הראשון כתבו שאף על פי שיואב חשב להקלט במזבח, הוא ידע שהוא לא ינצל בכך לגמרי, כיון שאפשר היה לשמור עליו על יד המזבח עד שימות ברעב, ולכן אמרה הגמרא שהוא ברח למזבח כדי להוריש נכסיו לבניו.

תרוץ שני כתבו התוספות שגמרא זו סוברת כירושלמי, שהמזבח לא קולט, ואכן יואב לא ברח כלל למזבח, אלא לבית דין.

יש לציין שלמ"ד נכסיהן ליורשין, שאמר שיואב עשה מעשהו לחיי שעה, הסבר זה אינו מתאים לגמרא במכות ואף לא לירושלמי ולא למדרש!

סיכום

  1. על השאלה הראשונה, מהי השמועה שהגיעה ליואב, ענו המפרשים שתי תשובות:
    א. השמועה היא צוואת דוד לשלמה להרוג את יואב (רש"י).
    ב. השמועה היא הריגת אדוניהו וגירוש אביתר (רד"ק ו"מצודת דוד").
  2. על השאלה השניה, מהו הנימוק: "כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה", ענו המפרשים שלש תשובות:
    א. אילו נטה יואב אחרי אבשלום לא היה לו מה לחשוש, כיון שרוב ישראל היו אחרי אבשלום, אבל הנטיה אחרי אדניהו היתה מרד בדוד ושלמה (רד"ק ו"מצודת דוד").
    ב. אילו היה יואב נוטה גם אחרי אבשלום הוא היה יכול להסביר את עצמו שהוא סבר שגדול האחים צריך למלוך, ולכן הוא המליך גם את אבשלום וגם את אדניהו. אבל אחרי שיואב לא נטה אחרי אבשלום, ואדרבה, הרג את אבשלום, הוא לא היה יכול להסביר את עצמו שהוא סבר שגדול האחים צריך למלוך ולכן הוא המליך את אדניהו (מלבי"ם).
    ג. יואב חשש משתי סיבות: גם מפני שמרד בדוד ובשלמה בהמליכו את אדניהו, וגם מפני שלא הציל את אבשלום (רלב"ג).
  3. על השאלה השלישית, מהו "אהל ד'", ענו המפרשים שתי תשובות:
    א. האהל שבו היה ארון ד' (רד"ק ומצ"ד, ורש"י במסכת מכות).
    ב. המשכן בגבעון (כך נראה מרש"י בספר מלכים, וכך כתב הריטב"א במסכת מכות).
  4. על השאלה הרביעית, מדוע רצה יואב להיהרג דווקא אצל המזבח, ועל השאלה השביעית, כיצד יתכן שיואב ברח למזבח וחשב להיקלט שם, ענו המפרשים והמדרשים חמש תשובות:
    א. בתחילה חשב יואב ששלמה לא ירצה להורגו במקום המזבח, ועל ידי כך הוא ינצל, וכאשר ראה ששלמה רוצה להורגו גם שם, אמר שרצונו למות שם כדי להחטיאו.
    על פי זה מיושבת גם השאלה השביעית כיצד יתכן שיואב ברח למזבח וחשב להיקלט שם, אכן המזבח אינו קולט, אבל יואב חשב ששלמה לא ירצה לטמא את המקום שבו הארון, ועל ידי זה יואב ירויח זמן עד ששלמה יהרגנו.
    ב. לדעת המדרשים בפרשת מסעי המזבח אינו קולט, אבל יואב ברח למזבח ורצה למות שם ולא למות בידי בית דין, כדי להיקבר בביתו, ולא בקברי בית דין, והוא הצליח, ולכן הנביא מדגיש שהוא נקבר בביתו.
    ובכך מיושבות גם השאלה החמישית מדוע אמר שלמה לבניהו בן יהוידע: "וקברתו", והשאלה השישית מדוע הדגיש הנביא: "ויקבר בביתו במדבר".
    ג. לדעת הבבלי במסכת מכות המזבח קולט, ולכן ברח יואב למזבח, מפני שהוא רצה להינצל, אבל הוא טעה בגדרי קליטת המזבח, ולכן הוא לא הצליח.
    ד. לדעת הירושלמי ולדעה אחת בבבלי במסכת סנהדרין המזבח אינו קולט, וגם יואב כלל לא ברח למזבח, אלא ברח לבית דין, כדי שממונו יהיה ליורשיו, והוא הצליח.
    ה.לדעה אחרת במסכת סנהדרין המזבח אינו קולט, ויואב רצה רק להרויח זמן, והוא הצליח.

סיום

הגמרא במסכת סנהדרין (דף מט ע"א) דנה בפסוק "ויקבר בביתו במדבר", ושאלה: "אטו ביתו מדבר הוא"? כלומר: לא מסתבר שיואב היה גר במדבר, וגם מדוע נכתב הדבר הזה כאן? מה הוא בא ללמדנו?

ענתה על כך הגמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: כמדבר, מה מדבר מופקר לכל - אף ביתו של יואב מופקר לכל.

הסביר רש"י:

מופקר לכל - לעניים, להתפרנס מביתו.

המשיכה הגמרא והסבירה הסבר נוסף:

דבר אחר: כמדבר, מה מדבר מנוקה מגזל ועריות - אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות.

הסביר המהרש"א בחידושי אגדות:

לפי שדרך בעלי מלחמות שמצוי בהם גזל ועריות, אמר שלא כן ביתו ובעלי מלחמות שבחיל שר צבא יואב, שהם היו מנוקים מגזל ועריות, כמו שדרשו בפסוק 'שיניך כעדר הקצובות' וגו' על י"ב אלפים שצבאו על מדין, שהיו מתרחקין מן הגזל מן העריות, שלא כדרך שאר בעלי מלחמות.

דברים מעין אלו כבר כתב הרמב"ן על הפסוק "כי תצא מחנה על אֹיביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י):

הנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו, ולא יתבוששו, אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב: 'ונשמרת מכל דבר רע'.

כלומר: דרך אנשי הצבא להיות מחוספסים, ולא להתחשב באיסורים, אפילו לא של גזל ועריות, אבל יואב הצדיק, היה מנוקה מכל רע, ולא רק שלא היה גוזל וחומס, אלא להיפך: היה מפקיר נכסיו לעניים.

יהי רצון שכשם שלימדנו זכות על יואב, כך המקום ידון אותנו תמיד לזכות.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך