תנ"ך על הפרק - שמואל ב כד - המנין לשם הבנין / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל ב כד

287 / 929
היום

הפרק

וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב ׀ שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ שֽׁוּט־נָ֞א בְּכָל־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת־הָעָ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּעַבְר֖וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל־יַעְזֵֽר׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חָדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל־צִידֽוֹן׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר־צֹ֔ר וְכָל־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּֽצְא֛וּ אֶל־נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם׃וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃וַיַּ֤ךְ לֵב־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת־הָעָ֑ם וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוָ֗ה חָטָ֤אתִי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהוָ֔ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃וַיָּ֥קָם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר׃הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר־לְךָ֥ אַֽחַת־מֵהֶ֖ם וְאֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶֽׁבַע שָׁנִ֣ים ׀ רָעָ֣ב ׀ בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁים נֻסְךָ֨ לִפְנֵֽי־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם־הֱ֠יוֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר׃וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣יםרחמורַֽחֲמָ֔יווּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה׃וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מָת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְרֽוּשָׁלִַם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּאמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶןהאורנההָאֲרַ֥וְנָההַיְבֻסִֽי׃וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶןארניהאֲרַ֥וְנָההַיְבֻסִֽי׃וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹבבעינובְּעֵינָ֑יורְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

המנין לשם הבנין

בפרקנו, החותם את ספר שמואל, נאמר כי חרון אף ד' בישראל גרם לדוד לטעות וְלִמְנוֹת את ישראל ואת יהודה. דוד ציווה על יואב למנות את כל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע. 

שתי שאלות עומדות לפנינו: הראשונה - מדוע חרה אף ד' בישראל? והשנייה - במה טעה דוד?

ביחס לשאלה הראשונה, נִזָּכר ברמב"ן (במדבר טז כא) כי מצוות בנין המקדש הייתה מחוייבת בישראל, ואף-על-פי שנגזר על דוד שלא יבנה את הבית, היו ישראל צריכים להעתיר לד' בכל לבם, אולי יקבל את עתירתם ויתיר לדוד לבנות את הבית. בגלל העיכוב בבניין, סידר הקב"ה את חטא המניין שהביא לנגף בישראל.

[במילים אלו חתם הרד"ק את פירושו לספר שמואל: "כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על-ידי שלא תבעו בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו, אנו, שהיה בימינו וחרב בימינו, על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלושה פעמים בכל יום 'השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם'. אכי"ר סלה".]

התשובה לשאלה השנייה, עולה, לכאורה, מן הנאמר בספר דברי הימים, כפי שנראה. אור החיים (תחילת פרשת כי תשא) מבאר, כי מניין בני ישראל מותר בשני תנאים: (א) שיהיה לצורך. (ב) שיהיה על-ידי דבר אחר [כמו בימי שאול, שבצאתם למלחמה בעמלק מנה שאול את העם בעזרת טלאים]. במניינו של דוד התקיים רק אחד משני התנאים.

מהאמור בדברי הימים (א כא-כו) נראה שמניינו של דוד היה לצורך. בפרקים אלו מתוארים שלושה מניינים: מניינם של ישראל, מניין הלויים ומנין הכהנים. מפורש בכתוב, שמניין הלויים והכהנים היה לצורך: הלויים – לצורך משמרות הלוייה ותפקידיהם השונים כשוערים וכמשוררים, והכהנים - לבתי אבות לשם חלוקתם בעבודת המקדש והקרבת קרבנות הציבור. בהמשך (שם כז) מתואר מנין נוסף של ישראל, לשם חלוקתם למחלקות האחראיות על עבודות הציבור. כל מעמד היה אחראי על עבודת המקדש במשך שבוע בכל שנה. לכל מעמד מישראל היה מעמד מקביל בשבט לוי, ומעמד מקביל ממשפחות הכהונה. נמצא שהמניין המשולש המופיע בספר דברי הימים היה חלק מעבודת חייו של דוד המלך במסגרת הכנותיו לבניין בית המקדש.

בשעה קשה זו שוב נראו מעלותיו של דוד, ושוב התגלתה מסירות נפשו למען ישראל. כאשר בא אליו גד החוזה ואִפשר לו לבחור באחד משלושה עונשים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מפלה בידי שונאי ישראל או שלושה ימים של מגפה רחמנא לצלן, בחר דוד בעונש האחרון.

דוד חשש שאם יבחר באחת משתי האפשרויות הראשונות. רעב או מפלה, יחשוב העם שבחר בעונשים אלו כיון שבמעמדו האישי, בעושרו ובגבורת צבאו, הוא מוגן מפני סכנת הרעב והמפלה. לכן בחר בעונשו של מלאך המוות, שאין לפניו גדול וקטן, חשוב ונקלה (רש"י דברי הימים א כד כד). בדבריו הקצרים, מלאי האמונה, אמר דוד "נִפְּלָה נָּא בְיַד ד' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה"(שמואל ב כד י) . 

בשעות מועטות מתו שבעים אלף איש מישראל במגפה. דוד, שראה ברוח קדשו את המלאך המכה, עמד בתפילה ובקש מאת ד' שהמגפה תפגע רק בו או במשפחתו ולא בישראל. תפילתו ומסירות נפשו עשו את שלהן, וגד הנביא בא בדבר ד' להתוות את הדרך לעצירת המגפה על-ידי בנין מזבח בגורן ארוונה היבוסי, הוא הר הבית לעתיד לבוא. דוד נענה לדבר ד' ומשהציע ארוונה לתת לו את הגורן במתנה, סרב וביקש לקנותו בכסף מלא. אפילו את הבקר והעצים לא הסכים דוד לקבל במתנה; הוא שילם עליהם מחיר מלא על מנת שלא להקריב קרבן לד' בחינם. בספר דברי הימים מתואר כיצד ענה ד' לקרבנות דוד באש, וכיצד קבע דוד כי זה מקום בית ד' הא-להים וזה מזבח עולה לישראל (דברי הימים א כב א).

מעמד הקרבת הקרבנות בגורן ארוונה מברר כי החטא ועונשו שסיימו את סיפור פרשת גדולת דוד, הגיעו לשיא ההצלחה עם סיכום ההכנות לבניין בית ד' וקביעת מקום המקדש בדבר ד' מן השמים. דוד סיים את פרשת חייו ואת עבודת מלכותו המפוארת, כשמעשיו האחרונים הוקדשו לשם הכנת מלכות שלמה וייעודו [על קביעת מלכות שלמה מסופר בספר מלכים א, ועל יעוד מלכותו מסופר בהרחבה בדברי הימים].

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך