תנ"ך על הפרק - שופטים יא - האם יפתח העלה את בתו לעולה? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים יא

222 / 929
היום

הפרק

מינוי יפתח, שיח בינו למלך עמון, נדרו, הקרב בעמון, קיום הנדר

וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת־יִפְתָּֽח׃וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת־גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי־הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת־יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־תִנְחַ֣ל בְּבֵית־אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן־אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה׃וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ׃וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת־יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב׃וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם׃וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד׃וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ׃וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי־בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי׃וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי־לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד־הַיַּבֹּ֖ק וְעַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם׃וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים ׀ אֶל־מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם ׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ׃וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת־אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא־בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה־נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד־מְקוֹמִֽי׃וְלֹא־הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־סִיח֧וֹן וְאֶת־כָּל־עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא׃וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל־גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד־הַיַּבֹּ֔ק וּמִן־הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד־הַיַּרְדֵּֽן׃וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ׃הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ׃וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם׃בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל־יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא־הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י יִשְׁפֹּ֨ט יְהוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל־דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו׃וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה׃וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣יתְ בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי־פִי֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֙ יְהוָ֧ה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶֽהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖יורעיתיוְרֵעוֹתָֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶהָרִֽים׃וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שָׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט
מאת:

האם יפתח העלה את בתו לעולה?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

ל. וידַר יפתח נדר לד', ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי.
לא. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום מבני עמון, והיה לד', והעליתיהו עולה.
לב. ויעבֹר יפתח אל בני עמון להלחם בם, ויתנם ד' בידו.
לג. ויכם מערוער ועד בואך מנית, עשרים עיר, ועד אבל כרמים, מכה גדולה מאד, ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל.
לד. ויבֹא יפתח המצפה אל ביתו, והנה בתו יֹצֵאת לקראתו בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת, ורק היא יחידה, אין לו ממנו בן או בת.
לה. ויהי כראותו אותה, ויקרע את בגדיו, ויאמר: אהה בתי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִנִי, ואת היית בְּעֹכְרָי, ואנכי פציתי פי אל ד', ולא אוכל לשוב.
לו. ותאמר אליו: אבי, פציתה את פיך אל ד', עשה לי כאשר יָצָא מפיך, אחרי אשר עשה לך ד' נקמות מאֹיביך, מבני עמון.
לז. ותאמר אל אביה: יֵעָשֶה לי הדבר הזה: הרפה ממני שְנַיִם חֳדָשים, ואלכה וירדתי על ההרים, ואבכה על בתולי אנֹכי ורֵעוֹתָי.
לח. ויאמר: לכי. וַיִשְלַח אותה שני חֳדָשים, ותלך היא ורֵעוֹתיה, ותבך על בתוליה על ההרים.
לט. ויהי מקץ שנים חֳדָשים, ותשב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש, ותהי חֹק בישראל.
מ. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי, ארבעת ימים בשנה.

נשאלת השאלה: מה פירוש המלים "ויעש לה את נדרו אשר נדר" הכתובות בפסוק ל"ט? האם יפתח העלה את בתו לעולה?

בדבר זה נחלקו המפרשים.

רש"י כתב שיפתח העלה את בתו לעולה, ומקורו בדברי חז"ל בגמרא במסכת תענית (ד ע"א) ובמדרש בראשית רבה (פרשה ס), ואילו הרד"ק, הרלב"ג, האברבנאל, ה"מצודות" והמלבי"ם הסבירו שיפתח לא העלה את בתו לעולה. גם הרמב"ן בפירושו לתורה עסק בפרשה זו, והביא את דברי הראב"ע בענין ודן בדבריו.

א. הסבר רש"י על פי חז"ל

כתב רש"י בפסוק ל"ט:

ותהי חק - גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאילו הלך אצל פינחס, או הוא בא אצלו - היה מתיר לו נדרו. עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה. ונפרע מהם: פינחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט, כ): 'לפנים ד' עמו', למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר: 'ויקבר בערי גלעד' (לקמן יב, ז).

כעין זה מופיע גם בתוספת שבתרגום יונתן:

והוה מסוף תרין ירחין, ותבת לות אבוהא, ועבד לה ית נדריה די נדר, והיא לא ידעת גבר, והות לגזירא בישראל. תוספת: בדיל דלא לאסקא גבר ית בריה וית ברתיה לעלתא כמא דעבד יפתח גלעדאה, ולא שאיל לפינחס כהנא, ואילו שאיל לפינחס כהנא הוה פריק יתה בדמין.

כלומר: "ויהי בסוף שני חדשים, ותשב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש, ותהי חֹק בישראל. תוספת: כדי שלא יעלה איש את בנו ואת בתו לעולה כמו שעשה יפתח הגלעדי, ולא שאל את פינחס הכהן, ואילו שאל את פינחס הכהן היה פודה אותה בדמים".

וכן כתב הרד"ק בפסוק ל"א:

והעליתיהו עולה - דעת רז"ל בזה ידוע... ודברי רז"ל - אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.

וכן כתב ה"מצודת דוד" בפסוק ל"ט:

ורז"ל אמרו שנדר להקריב עולה את כל היוצא וכו', וכן עשה נדרו.

וכן כתב המלבי"ם בפסוק ל"ט:

ודעת חז"ל (תענית ד ע"א) שהעלה עולה ממש.

ב. הסבר הרד"ק והמפרשים שבשיטתו

לעומת זאת כתב הרד"ק בפסוק ל"ט:

ויעש לה את נדרו אשר נדר - שעשה לה בית והכניסה שם, והיתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם, והיה חק בישראל כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל.

כעין זה כתב ה"מצודת דוד" שם:

ויעש לה וכו' - הפרישה מבני אדם לשבת בדודה, עוסקת בעבודת ד'.

וכן כתב המלבי"ם:

ויעש לה את נדרו כו' והיא לא ידעה איש. בזה עשה לה נדרה במה שלא ידעה איש, ונשארה צרורה עגונה עד מותה, והיה זה מצוה לפי דעתו.

הרד"ק הרחיב בהסבר הדברים בפסוק ל"א:

והעליתיהו עולה - דעת רז"ל בזה ידוע.
ואדוני אבי ז"ל פירש 'והעליתיהו' - הוי"ו במקום 'או'. ופירש: והיה לד' הקדש - אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה - אם ראוי לעולה. וכמו זה הוי"ו 'מכה אביו ואמו' (שמות כא, טו): 'או אמו'. ויפה פירש, וכן נראה מהפסוק כי לא הֵמיתהּ, שאמרה: 'ואבכה על בתולי' (לז), ולא אמרה: 'ואבכה על נפשי', לאות כי לא הֵמיתהּ, אך לא ידעה איש, כמו שאמר: 'והיא לא ידעה איש' (לט). ומה שאמר גם כן: 'ויעש לה את נדרו אשר נדר' (לט) ולא אמר: 'ויעלה עולה' - לאות כי פרושה היתה, וזהו: 'את נדרו אשר נדר' והיתה לד'. כך נראה לפי פשטי הפסוקים. ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.

וכן כתב ה"מצודת דוד" בפסוק ל"א:

והיה לד' - רוצה לומר: אם יהיה דבר שאין ראוי להעלות לעולה יהיה קדש לד', שיתמיד בקדושה ולא ישתמש לחולין.
והעליתיהו - אז אקריבו עולה אם יהיה דבר הראוי לעולה.

וכן כתב המלבי"ם בפסוק ל"א:

והיה לד' - פירוש: או שיהיה לד' אם הוא בלתי ראוי לקרבן, או אם הוא ראוי לקרבן והעליתיהו עולה, רד"ק.

גם הרלב"ג נקט בהסבר זה ובהמשך המאמר יובאו דבריו, וכן נקט האברבנאל.

ג. הסבר הרמב"ן

1. הסבר הרמב"ן לפסוק בפרשת בחקתי

הרמב"ן בפירושו לפסוק

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט) האריך מאד בענין, והסביר כמו חז"ל, שיפתח העלה את בתו לעולה ממש, אבל הוא גם הסביר שיפתח לא סתם טעה טעות פשוטה של עם הארץ, וחשב שניתן להקריב אדם לעולה, אלא טעות אחרת לגמרי: "על דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לד', שהן חרמים לכהנים, ואין להם פדיון. אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם, ונודרים נדר: 'אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם' (במדבר כא, ב) - ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם: שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

כלומר: הרמב"ן מבאר שהסבר הפסוק על פי הפשט הוא שאם ישראל נלחמים באויביהם, ונודרים להחרימם - הם חייבים להרוג את כל האויבים, שלא כמו מי שמחרים מנכסיו, שעליו לתת את הנכס לכהן.

2. הסבר נוסף של הרמב"ן לפסוק בפרשת בחקתי וכן להריגת אנשי יבש גלעד

עוד הוסיף הרמב"ן:

ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל, ולא באו אל המצפה (שופטים כא, ח-ט), וכתיב: 'וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב' (שם, י)! ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת, להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה! ופינחס היה שם (כ, כח), ועל פיו נעשה כל הענין ההוא!
ועוד מצאתי באגדה בילמדנו (תנחומא וישב אות ב): תניא: רבי עקיבא אומר: 'החרם הוא השבועה, והשבועה הוא החרם. אנשי יבש עברו על החרם, ונתחייבו מיתה'.
ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל, שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר - העובר עליו חייב מיתה. והוא חיובן של אנשי יבש גלעד.

כלומר: הרמב"ן הוסיף וחידש שלא רק אם ישראל נלחמים באויביהם ונודרים להחרימם - הם חייבים להרוג את כל האויבים. אלא גם אם המלך או הסנהדרין במעמד ישראל החרימו חרם כלפי אנשים מישראל, והיו אנשים שעברו על החרם - יכולים להורגם! והסביר הרמב"ן שזה היה המקור להריגת אנשי יבש גלעד, שלא באו למצפה להלחם בבנימין. והביא הרמב"ן ראיה לדבריו ממדרש חז"ל.

3. הסבר מחשבתו של שאול להרוג את יהונתן בנו

עוד הוסיף הרמב"ן:

והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן, שאמר לו אביו: 'כה יעשה אלקים וכה יוסיף, כי מות תמות יונתן' (שמ"א יד, מד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה.

כלומר: מתוך מה שהסביר הרמב"ן שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - מובן כיצד יכול היה שאול לחשוב להרוג את יונתן בנו!

4. הסבר מחשבתו של יפתח להעלות את בתו לעולה

על פי זה הסביר הרמב"ן את טעותו של יפתח:

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח - יחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מִדָבָר שאין ראוי לד' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה (ס, ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה.

כלומר: מתוך שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - חשב יפתח שהחרם חל גם לענין זה שאפשר יהיה להעלות עולה אדם מישראל. אבל יפתח טעה, והנדר לא חל על בתו.

5. הסבר הראב"ע לדברי יפתח

הוסיף הרמב"ן וכתב:

ואל תהיה נפתה בהבלי רבי אברהם האומר כי פירוש 'והעליתיהו עולה' (שופטים יא, לא): 'או: והעליתיהו', לומר: אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לד' קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם, לעמוד לשרת בשם ד' בתפילה והודות לאלקים. ואם יהיה דבר ראוי ליקרב - אעלנו עולה. ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם, וכלכלה כל ימיה, ואיש לא ידעה, והיתה בתו צרורה.

כלומר: לפי הראב"ע יפתח לא העלה את בתו לעולה, אלא היא היתה פרושה, ולא נישאה לאיש, כפי שכתב הרד"ק בשם אביו, וכפי שאימצו פירוש זה הרלב"ג, האברבנאל, ה"מצודת דוד" והמלבי"ם.

6. הסתייגות הרמב"ן מדברי הראב"ע

כתב על כך הרמב"ן:

ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לד' - איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו: 'ונתתיו לד'' (שמ"א א, יא), והיה משרת בבית ד', לא פרוש.
וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה.
ואם הדבר כן, היתה בתו, הבוכה על בתוליה ורֵעוֹתֶיהָ עמה (שופטים יא, לח), כזונות לקלס אתנן (על פי יחזקאל טז, לא), וחס וחלילה שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ד' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.

כלומר: הרמב"ן שאל על הראב"ע שלש שאלות:

  1. אם יפתח לא התכוון להעלות את בתו לעולה, אלא היא היתה לד' - היא לא היתה צריכה להיות פרושה ולא להינשא לאיש, אלא היא יכלה להינשא, ולעבוד את ד', כמו שמואל שהיה לד', ואף על פי כן נשא אשה, והוליד ילדים.
  2. אין ביד האדם להדיר את בנו או את בתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם לעולה.
  3. אם בת יפתח עבדה את ד' בטהרה ולא נישאה לאיש, ועל כך היה הצער הגדול - נראה הדבר כאילו ח"ו היא מצטערת על כך שהיא לא נבעלה מהצד התאותני, ולא יתכן שעל כך יתנו ארבעה ימים בשנה. אבל אם היא הועלתה לעולה בגיל צעיר - על כך היה ראוי שהיא ורעותיה יצטערו.

7. תשובת הרלב"ג לשאלתו הראשונה של הרמב"ן

על שתים משאלות הרמב"ן על הראב"ע ענה הרלב"ג בפרשתנו (יא, לא).

על שאלת הרמב"ן הראשונה, "כי אם נדר שיהיה לד' - איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו: 'ונתתיו לד'' (שמ"א א, יא), והיה משרת בבית ד', לא פרוש", כתב הרלב"ג:

והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים, ואם היה ממין האדם יהיה לד', ויהיה מיוחד לעבודת ד' יתברך לבד. ואם יהיה זכר - לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה, כי כבר יהיה מיוחד לעבודת ד' יתברך בזולת זה האופן, כמו שנמצא בכהנים, ובלויים, ומצאנו גם כן זה הלשון בשמואל, עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה. ואמנם אם היתה אשה - יחוייב שתהיה פרושה מאיש. שאם היה לה בעל - לא תהיה מיוחדת לעבודת ד' יתברך, אבל תעבוד על זה בעלה, כמשפט הנשים הנשואות. ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו, כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש. ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ, לא ראתה אדם בו ולא אשה, וישבה שם. אך המתין לה שנים חדשים, תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים, ובזה הזמן הסגירה בבית ההוא, ולא היתה רואה אפילו אשה שם, זולתי ארבעה ימים בשנה, שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה. והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה.

כלומר: נכון ששמואל היה לד', ואף על פי כן נשא אשה, והוליד ילדים, אבל זה מתוך שהוא היה איש. אבל אשה שהיא מוקדשת לד' חייבת להיות פרושה ולא להינשא לאיש, שאם היא תינשא היא לא תוכל לעבוד את ד' כל הזמן, כיון שהיא תצטרך לעבוד בביתה בשביל בעלה.

8. תשובת הרלב"ג לשאלתו השלישית של הרמב"ן

על שאלת הרמב"ן השלישית, "ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעותיה עמה כזונות לקלס אתנן (על פי יחזקאל טז, לא), וחס וחלילה שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ד' בטהרה", כתב הרלב"ג שם (בתועליות שבסוף פרק ט"ז התועלת החמישי):

שראוי לאדם שיעשה עניניו בחכמה ובהתישבות, כדי שלא תשיגהו על זה החרטה. הלא תראה כי יפתח מהר לנדור נדר לד' בזולת התישבות, והשיגתהו החרטה, כי היה ראוי שיתישב תחילה אם היה שתצא בתו מדלתי ביתו לקראתו, שיקדש לד' דבר אחר זולתה, ולא ימנע ממנה פרי בטן.

כלומר: הצער הגדול לא היה ח"ו מהצד התאותני, אלא על כך שהיא לא זכתה להינשא ולהוליד ילדים!

9. תשובה לשאלתו השניה של הרמב"ן

על שאלת הרמב"ן השניה, "וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה", ענה בספר "דרך בינה" שאמנם נכון, שהאדם לא יכול להדיר את בנו להיות פרוש, אבל

מכל מקום הרווחנו לפירוש זה שאין הטעות חמורה כל כך ומזעזעת. ואפשר שהיתה בת יפתח קטנה או נערה, וסברו שהיא ברשות אביה לעשות בה כרצונו, כמו לשאר דינים.

סיכום

  1. רש"י ורמב"ן כתבו שיפתח העלה את בתו לעולה, ומקורם בדברי חז"ל.
  2. הראב"ע, הרד"ק, הרלב"ג, האברבנאל, ה"מצודות" והמלבי"ם הסבירו שיפתח לא העלה את בתו לעולה.
  3. הרמב"ן הקשה על הראב"ע שלש שאלות, והרלב"ג יישב שתים מהן, והאחרונים יישבו גם את השאלה השלישית.
  4. חז"ל בקרו את יפתח על שלא הלך לפינחס להתיר את נדרו, וכן בקרו את פינחס שלא הלך ליפתח להתיר לו את נדרו.

סיום

כתב הרלב"ג בתועליות (בסוף פרק ט"ז):

[התועלת] השביעי הוא להודיע שמי שנדר לד' יחוייב לו שיקיימהו, ואף על פי שיכבד לו מאד. הלא תראה כי יפתח, בעבור שפצה פיו לד', הוכרח לקיים את נדרו, אף על פי שהיה הדבר לו בתכלית הקושי.
והנה יש לשואל שישאל: איך לא נשאל יפתח על נדרו? כי כבר היה פינחס קיים, והוא היה יודע פירוש התורה בשלמות!
...ואפשר שנאמר כי מפני שהי בקיום זה הנדר פרסום הנס שעשה לו ד' יתברך, היה בלתי ראוי שיתחרט יפתח על זה הנדר לפי מה שחשב.

וכתב מרן הרב קוק בשו"ת "משפט כהן" (סימן קמד סעיף יד):

ויש מהראשונים, שבקשו לישב הזרות בעובדא דבת יפתח, שהיה ממשפט המלוכה שישמור מוצא שפתיו, ביחוד ברבים ובענין כללי, וזה דוחה אפילו שפיכות דמים. אלא שהיה תרעומת על פינחס על שלא התיר נדרו, שאז לא היה בזה נגד כבוד הנימוס המלכותי, כיון שהיא הלכה רווחת בישראל.

יהי רצון שננצח את כל אויבינו, וניזהר בכל מעשינו, ונזכה לראות בקרוב את משיח צדקנו.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך