תנ"ך על הפרק - בראשית יט - בזכות מה ניצל לוט מהפיכת סדוםומה למדים אנו מכך על דרכי השגחת ד' בעולם? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

בראשית יט

19 / 929
היום

הפרק

הפיכת סדום, מעשה לוט ובנותיו

וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

בזכות מה ניצל לוט מהפיכת סדום

ומה למדים אנו מכך על דרכי השגחת ד' בעולם?

הקדמה

התורה מאריכה לתאר את הכנסת האורחים של לוט, שהפציר מאד במלאכים שיכנסו אליו (יט, ב-ג), ואחר כך אף הציע את בנותיו לאנשי סדום כדי להציל את המלאכים מידם (שם, ח), ומשמע שלוט ניצל בזכות הכנסת האורחים שלו. אולם ברש"י (יח, ב) מבואר שהמלאכים באו אל לוט כדי להצילו, ואם כן משמע שהצלת לוט לא נבעה מהכנסת האורחים, אלא תוכננה על ידי ד' עוד קודם לכן.

בזכות מה ניצל לוט? נאמרו שני פסוקים שמסבירים את הסיבות להצלתו.

בפסוק ט"ז נאמר: "ויתמהמה, ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנתיו, בחמלת ד' עליו, ויצאהו ויניחהו מחוץ לעיר". מפסוק זה עולה שלוט ניצל בגלל רחמי ד'.

בפסוק כ"ט נאמר: "ויהי בשחת אלקים את ערי הככר, ויזכֹר אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה, בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט". מפסוק זה עולה שלוט ניצל בזכות אברהם.

מהו היחס בין שני הפסוקים ומהו הפירוש המדויק של הפסוקים? נחלקו בכך המפרשים. כיון שפירוש הרד"ק נראה הפשוט ביותר מבין הראשונים, נפתח בו, וכיון שרש"י נראה כפירוש הקשה שבכולם, כפי שהקשו מפרשיו, נדון בו רק אחר כך.

א. הסבר הרד"ק והמפרשים שבשיטתו

כתב הרד"ק בפסוק ט"ז: "בחמלת ד' עליו – בעבור אברהם מהרו להוציאו ולהצילו, אף על פי שהגיעה עת ההפיכה".

דברי הרד"ק קצת קשים: היכן כתוב בפסוק זה שד' ריחם על לוט בעבור אברהם? כנראה שהרד"ק הסביר את פסוק ט"ז על פי פסוק כ"ט.

עוד כתב הרד"ק בפסוק כ"ט:

ויהי בשחת – אמר זה אחר שאמר 'וישכם', 'וישקף', להודיע כי בזכות אברהם הציל הא-ל את לוט, כי אף על פי שהיה צדיק, לא היה צדיק כל כך שינצל בזכותו, אם לא היה זכות אברהם. ועתה הודיעו הא-ל, כי היה משקיף על פני סדום ועמורה, כדי שלא יפול לבו עליו על לוט בן אחיו, הודיעו שניצל.

לפי הרד"ק אמנם לוט היה צדיק, אך לא מספיק כדי שיזכה להינצל, ורק בזכות אברהם הוא ניצל.

נקודה זו שלוט היה צדיק כתב הרד"ק גם במקום נוסף. על הפסוק "ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, יא) כתב הרד"ק:

לוט ישב בערי הככר, זמן בזה וזמן בזה, ונסע ממקום למקום, עד שהגיע עד עיר סדום, ושם קבע מושבו. ואף על פי שהיו רעים וחטאים לא חשש על אנשי המקום, כי המקום ישר בעיניו, והוא היה כל כך חזק באמונה וביושר, שלא למד ממעשיהם.

גם הספורנו (בפסוק כ"ט) כתב שלוט ניצל בזכות אברהם: "מתוך ההפכה בהפך את הערים – בהיות שנמלט בזכות אברהם".

גם בפסוק ט"ז כתב הספורנו דברים דומים, בתוספת הסבר:

בחמלת ד' עליו – אף על פי שבזכות אברהם היה נמלט, כאמרו: 'ויזכֹר אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה' (כט), הנה כיון שהיה מאחר ומתעכב אחר אזהרת המלאכים היה ראוי להיות נספה, אבל היתה החמלה עליו, כי לא במרד ולא במעל היה עכובו, אלא מצד עצלה ונפש נבהלה.

כלומר הצלת לוט היתה בזכות אברהם, כמפורש בפסוק כ"ט, אלא שכאשר לוט התמהמה היה ראוי להיות נספה, כיון שעבר על דברי המלאכים, אולם ד' ריחם עליו, כי השתהותו של לוט לא נבעה מחמת זלזול בדברי המלאכים, אלא מחמת עצלות ואהבת הממון.

גם רש"י (בפסוק י"ז) כתב שלוט ניצל בזכות אברהם: "אל תביט אחריך – אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול".

רש"י הסביר שלוט לא היה צדיק, שלא כרד"ק המובא לעיל, ורש"י כאן לשיטתו, שכתב לעיל (יג, יא): "ואנשי סדום רעים – ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם". מכל מקום גם רש"י כתב כאן שלוט ניצל בזכות אברהם.

יש לשאול: כיצד יתכן שאדם אחד ינצל בזכות אדם אחר?

ניתן לומר שזה כעין "זכות אבות" שמסייעת לבנים, ונרחיב בזה בס"ד בהמשך המאמר.

עוד אפשר להסביר כמו שכתב הרלב"ג בתועליות העולות מפרשתנו (בסוף פרק י"ט): "התועלת הכ"א הוא בדעות, והוא שהאנשים הטובים כבר ימשך מההשגחה בהם שישגיח השם בקרוביהם ואוהביהם, כדי שלא יצטערו ברע שימצאם, ולזה תמצא שהשתדל ד' יתברך בהצלת לוט בעבור אברהם כמו שזכר".

כעין זה כתב גם ה"אזנים לתורה" בפסוק כ"ט: "יש שאדם ניצול ממיתה מפני שמיתתו תגרום צער גדול לאביו או לקרובו הצדיק. כך ראיתי בספרים. וגם לוט יצא מתוך ההפיכה מפני שאברהם אבינו היה מצטער מזה".

ב. הסבר הרמב"ן

הסבר אחר כתב הרמב"ן בפסוק כ"ט:

ויזכֹר אלקים את אברהם וישלח את לוט – ענין הכתוב הזה, כי לוט נתחסד עם הצדיק [- אברהם] ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר: 'וילך אתו לוט' (לעיל יב, ד), כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו. וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו (יד, יד).

בדברי הרמב"ן הללו שני חלקים. בחלק הראשון של דבריו כתב הרמב"ן: "לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר: 'וילך אתו לוט' (יב, ד), כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם". כלומר לוט ניצל בזכות מעשהו הטוב שהלך עם אברהם.

בחלק השני כתב הרמב"ן: "כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו". כלומר שלוט הגיע לסדום רק בגלל התלוותו לאברהם, ולכן לא ראוי שינזק ממעשה זה. יש לעיין האם יש כאן טעם אחד או שני טעמים. כך או כך, לוט ניצל לא בגלל קרבתו לאברהם, אלא בגלל מעשהו הטוב, שהתלווה לאברהם.

ב"אזנים לתורה" כתב בשם בנו הרב אלחנן על דברי הרמב"ן הללו:

יש ללמוד הרבה מאד מחשבונות הנפש של אברהם אבינו. שהרי לוט רעה בהמותיו בשדות אחרים, ולא יכל לשבת עם אברהם אבינו, ובחר לו לוט מרצונו הטוב את ככר הירדן ויאהל עד סדום, מפני שבחר בהם ובמעשיהם הרעים, והתנהג כסדומי גמור, עד שנעשה אצלם לארכי הדיינים. ומשורת הדין עליו לשאת בתוצאות בחירתו ומעשיו, ולהתענות עם אנשי סדום בשביה, ולהיספות עמהם במהפכת סדום, שהרי הוא היה ראשם ושופטם. ואחרי כל אלה מרגיש אברהם את עצמו אחראי לגורלו של לוט, מפני ש'לולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו'! ומשום חשבון זה מוסר אברהם אבינו את נפשו ואת נפש ילדי ביתו במלחמתו עם המלכים! ומשום זה 'לא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו', ולוט נלוה אליו (אף שאפשר לחשוד את לוט שליוה את דודו העשיר והעקר כדי... לירשו)! ולפיכך ראה הקב"ה בצערו של אברהם אבינו שחשב שהוא 'גרם' למצבו של לוט, 'וישלח את לוט מתוך ההפכה'. אמנם הצדיקים מדקדקים עם עצמם כחוט השערה!

בפסוק ט"ז כתב הרמב"ן: "בחמלת ד' עליו – לא בזכותו, רק בחמלת הא-ל וברחמיו הרבים. או יאמר שהחזיקו בו למהר להוציאם בעוד החמלה עליו, פן יצא הקצף מלפני ד' ויספה".

הרמב"ן כאן הדגיש שלוט לא ניצל בזכותו, אלא ברחמי ד', וכאן לא הזכיר הרמב"ן את אברהם כלל, אבל למדנו שבפסוק כ"ט כתוב: "ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה", ושם כתב הרמב"ן: "ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם", ולכן הסביר "בית היין": "כלומר זכותו לא הועילה להצילו בדין, אלא בחמלת הא-ל וברחמיו הרבים הועילה זכותו להצילו בזכות אברהם".

ג. הסבר רש"י

אף על פי שרש"י כתב בפסוק י"ז שלוט ניצל בזכות אברהם (כמובא לעיל בפרק א'), בפסוק כ"ט כתב רש"י באופן אחר לכאורה, וכך כתב רש"י שם:

ויזכר אלקים את אברהם – מהו זכירתו של אברהם על לוט? נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה 'אחותי היא', ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו.

לפי רש"י עולה שלא רק בזכות אברהם ניצל לוט, אלא בזכות מעשהו הטוב של לוט, ששתק כאשר שמע שאברהם אמר על שרה "אחותי היא"!

בדברי רש"י אלו האריכו המפרשים ועיין על כל זה באריכות במאמרי בספרי "הדר התורה".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך