מדוע נכתבו הפרשות האמצעיות של פרשת נשא דווקא שם?
הקדמה
בפרקים ה-ו מופיעות חמש פרשות: שילוח טמאים, גזל הגר, סוטה, נזיר וברכת כהנים.
יש לשאול: מדוע נכתבו פרשות אלו בפרשת נשא? לכאורה היה מתאים יותר שכל חמש הפרשות הללו תופענה בחומש ויקרא, כפי שיבואר:
פרשת שילוח טמאים היה מתאים שתופיע בפרקים יא-טו, ששם מרוכזים רוב דיני הטומאה והטהרה.
פרשת גזל הגר, שבה צריך להביא קרבן אשם גזילות, היה מתאים שתופיע בסוף פרשת ויקרא (ה, כ-כו), שם מופיע דין אשם גזילות.
פרשת סוטה, שמביאה מנחה, היה מתאים שתופיע בסוף פרשת ויקרא (ה, יג), או בתחילת פרשת צו (ו, ז-טז), יחד עם שאר מנחות החובה של היחיד.
פרשת נזיר, שצריך להביא קרבנות בסוף ימי נזירותו, ואם הוא נטמא הוא צריך להביא קרבן אשם, היה מתאים שתובא בסוף פרשת ויקרא (ה, יד-כו), יחד עם שאר האשמות.
פרשת ברכת כהנים היה מתאים שתופיע בפרשת שמיני (ט, כב), שם מסופר שאהרן ברך את עם ישראל בברכת כהנים.
נאמרו על כך מספר הסברים, ובמאמר קצר זה נעסוק רק בהסבר הרמב"ן ובהסבר האברבנאל שהלך בעקבותיו.
א. פרשת שילוח טמאים
על מיקומה של פרשת שילוח טמאים כאן כתב הרמב"ן (ה, ב): "וישלחו מן המחנה - אחר שהקים את המשכן, ציוה בשילוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש, וראוי שתשרה בו שכינה".
האברבנאל (ה, א) הרחיב יותר:
צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה - הנה נסמכה הפרשה הזאת לפרשת מחנות הדגלים והלויים, לפי שכבר נאמר בספר ויקרא לענין המצורע: 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו' (יג, מו). אמנם, עד שלא נבדלו בני ישראל והלויים במחניהם, לא הוצרכו לשלוח טמאים, כי הענין תלוי בהם, כמו שאמר: 'ולא יטמאו את מחניהם'. אבל עתה, אחרי שסדר כל המחנות איש על מקומו, כהנים במשמרתם ולויים במושבם וישראל במעמדם, ציוה את העם שיעשו מה שכבר ציוה אותם בענין המצורעים וכל טמא לנפש.
ב. פרשת גזל הגר
על מיקומה של פרשת גזל הגר כאן כתב הרמב"ן (ה, ב): "ובעבור שֶמָנָה ישראל למשפחותם לבית אבותם, והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם, השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר".
כלומר: עד עתה לא היה ברור מספיק מי מבני ישראל ומי גר, וכעת, שהתיחסו למשפחותם לבית אבותם, התברר מי גר, ולכן גם צריך היה להזהיר יותר שלא לגזול אותו.
ג. פרשת הסוטה
על מיקומה של פרשת הסוטה כאן כתב הרמב"ן (ה, ט): "בעבור שיחס את העם לבית אבותם, נתן להם דת ודין לדעת הממזרים, שאינם בני בעלי אמותם, כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו".
ד. פרשת הנזיר
על מיקומה של פרשת הנזיר כאן כתב הרמב"ן (ה, ט): "וכן השלים בקרבנות דין הנזיר, כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים, לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ד' לשרתו ולברך בשמו".
דברי הרמב"ן על היחס בין הבדלת הטמאים לבין הנזירים אינו מובן מספיק. אמנם נכון שהנזיר אסור להיטמא למת, אבל לא מובן מספיק מדוע נאמרו דיני הנזיר דווקא כעת, ולא בצמוד לדיני טומאת מת.
הסבר אחר, שדומה במקצת לדברי הרמב"ן כתב האברבנאל (ו, א):
איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד' - מפני שהקב"ה ציוה לסדר מדרגות עמו: למשרתיו הכהנים לבדם, והלויים לבדם, וישראל בדגליהם לבדם, וציוה אחריהם בטהרת המחנה מהמצורעים והטמאים, וכן מהגזלנים, וכן מהממזרים בני הנשים שזנו תחת בעליהן, ציוה עתה לעשות בקרב עמו מדרגה אחרת, מאנשים שיהיו יותר קדושים משאר העם וגם מהלויים, ולא יהיו לויים. וכן בדברים אחרים יהיו יותר קדושים מכהני ד', ולא יהיו כהנים, והם הנזירים. כי הנה קדושתם תתחלף מקדושת הכהנים במה שאין קדושתם מלידה ומבטן ומהריון ככהני ד', ולא תמידים כמוהם, כי נזירות ברצון הנזיר כפי נדרו, אם בזמן רב או מועט.
כלומר: הנזיר הוא בעל מדרגה נוספת בעם ישראל, והוא נזכר אחרי כל המדרגות של כהנים, לויים, ישראלים, האנשים טמאים למדרגותיהם, והממזרים.
אולי ניתן להוסיף שדווקא אחרי שהבכורות הפסיקו לעבוד, והוחלפו בלויים, נתן ד' אפשרות למי שאינו כהן או לוי, ורוצה להתקדש, שיתקדש בקדושת הנזיר.
הסבר נוסף כתב הרמב"ן על מיקומה של פרשת הנזיר כאן:
ועוד כי האשה שתדור בנזירות - הפך הסוטה, ולפיכך אמר בפרשה: 'איש או אשה כי יפליא' (ו, ב).
ורבותינו אמרו עוד: 'למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה? שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (סוטה ב ע"א). והטעם, 'כי זנות יין ותירוש יקח לב' (הושע ד, יא), וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות, והגידול יוליד דאגה בלב איש. ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלקיו.
ה. פרשת ברכת כהנים
על מיקומה של פרשת ברכת כהנים כאן כתב הרמב"ן (ו, כג):
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו - כבר הזכרתי בסדר 'ויהי ביום השמיני' (ט, כב) כי ציוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא, וכאן צוה לדורות לאהרן ולבניו, ופירש הברכה שיברכו אותם.
והזכירה בהקמת המשכן, כי שם ציוה ד' את הברכה חיים עד העולם. וכמו שאמרו רבותינו (סוטה לז): 'במקדש בשם המפורש, ובמדינה בכנויו. במקדש היו אומרים אותה ברכה אחת, ובגבולין שלש ברכות'. כי הברכה במקדש מיוחדת בשם המיוחד.
כלומר: בפרשת שמיני ברך אהרן את העם, אבל היתה זו מצוה לשעה, וכאן לדורות.
ועוד שהיה ענין לצוות על ברכת כהנים אצלנו, בסמוך לחנוכת המשכן, כי במשכן ובמקדש מברכים בשם המפורש.
יהי רצון שנזכה לראות בבנין בית המקדש, ושם נתברך על ידי הכהנים בשם המפורש.