תנ"ך על הפרק - ויקרא כג - מדוע ציותה התורה על ספירת העומר? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

ויקרא כג

113 / 929
היום

הפרק

פָּרָשַׁת המועדות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְּהוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהוָֽה׃אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְהוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע ציותה התורה על ספירת העומר?

הקדמה

בפרשת אמֹר (ויקרא כג, טו-טז) מצווה התורה:

וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה.
עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמִשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לד'.

יש לשאול מספר שאלות על פסוקים אלו:

  1. מה טעמה של מצוה זו? מה הענין לספור ולברך בכל יום על הספירה?
  2. האם כל המצוה היא רק הספירה, או שהיא מלמדת אותנו שעלינו לעשות דברים נוספים?
  3. מדוע כתבה התורה "ממחרת השבת", ולא כתבה "ביום ששה עשר לחדש הזה"? כשם שאמרה לפני כן (בפסוקים ה-ו): "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לד'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לד'"!
  4. מדוע המצוה מתחילה ביום זה דווקא?
  5. מדוע תלתה התורה את הספירה בהבאת העומר?
  6. הרי כתוב "תספרו חמשים יום", ומדוע אין אנו מונים אלא ארבעים ותשעה יום?
  7. מדוע ציוותה התורה לספור גם ימים וגם שבועות?
  8. אם הספירה היא לקראת חג השבועות - מדוע הספירה עולה ואינה יורדת?

ראשונים ואחרונים עסקו בשאלות אלו ובעיקר בשאלה מה טעמה של מצוה זו, ואמרו הסברים רבים, שניתן לחלקם לשני סוגים עיקריים:

א. הסברים שמשמעותם התכוננות למתן תורה.

ב. הסברים חקלאיים.

מאמר קצר זה יביא רק את הטעם המפורסם וידון בו.

א. הסבר המדרש ומספר ראשונים:

השתוקקות בני ישראל למתן תורה

כתב "שבלי הלקט" (ערוגה שמינית סימן רלו) בשם מדרש:

למה תלה הכתוב יום חג השבועות בספירה, מה שאין כן בכל המועדות? לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהם עתידים לקבל את התורה לסוף חמישים יום ליציאתם, שנאמר: 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה' (שמות ג, יב). הרי נו"ן של 'תעבדון' יתירה, לומר לך לקץ חמישים יום תעבדון את האלקים, שתקבלו את התורה. וישראל מרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום ואומרים: 'הרי עבר יום אחד', ו'יום שני', וכן כולם, שהיה נראה בעיניהן זמן ארוך מתוך חיבתן הגדולה על הדבר. לכן הספירה נקבעה לדורות.

כעין זה כתב גם האבודרהם בשם המדרש, בצירוף משל:

משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו, וקבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו, והיה מונה והולך עד בוא הזמן. כך עשו ישראל בצאתם ממצרים.

כעין זה כתב גם הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פמ"ג) בדברו על החגים:

ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים ועד לו כמי שמצפה לבוא האהוב בבני אדם אליו, שהוא סופר את הימים בשעות. וזהו טעם ספירת העומר מיום נתוקם ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם – 'ואביא אתכם אלי' (שמות יט, ד).

טעמו של הרמב"ם דומה לטעם שהביאו המפרשים בשם המדרש, אך הרמב"ם לא כתב שהספירה היא זכר למה שמנו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אלא לרוממות חג השבועות.

יש לשאול על המדרש ועל המפרשים, שלפי דבריהם אין שום קשר בין הספירה לבין הבאת מנחת העומר, והתורה תלתה את הספירה בעומר, באומרה: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה"!

עוד יש לשאול שלפי דבריהם היינו צריכים לספור מיום ראשון של פסח, שבו יצאנו ממצרים, ולא מיום שני!

על שתי שאלות אלו ועל שאלה נוספת עמד ספר החינוך, שהלך בעקבות הרמב"ם והרחיב את דבריו.

ב. שאלות ספר החינוך ותשובותיו

כתב ספר החינוך (מצוה שו):

לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות... ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות. כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
וזה שאנו מונין לעומר, כלומר: 'כך וכך ימים עברו מן המנין', ואין אנו מונין 'כך וכך ימים יש לנו לזמן' – כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים – לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו.
ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון?
התשובה היא כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ד' על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום השני מיד.
ואין לומר: 'היום כך וכך ימים ליום שני של פסח' – שלא יהיה חשבון ראוי לומר 'ליום שני', ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים כי ד' ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

לפי החינוך לא נצטוינו למנות מיום ראשון של פסח כדי שלא לערב שום דבר בשמחה של יציאת מצרים, והספירה היא לעומר מפני שלא ראוי למנות ליום שני של פסח, ולכן מונים למעשה הנעשה ביום זה.

ג. תשובות לשאלות נוספות על פי דברי ספר החינוך

לפי החינוך ניתן ליישב באופן נפלא שאלה נוספת, שהחינוך לא שאל: מדוע כתבה התורה "ממחרת השבת", ולא כתבה "ביום ששה עשר לחדש הזה"? כשם שאמרה לפני כן (בפסוקים ה-ו): "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לד'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לד'"! אלא שהסיבה שבגללה מתחילים לספור ביום זה היא שיום זה הוא היום הראשון לאחר השבת, שכבר רצינו לספור בה, אלא שלא ספרנו בה כדי שלא לערב שום דבר בשמחה של יציאת מצרים, אבל ממחרתה כבר אפשר לספור!

כמו כן מובן לפי החינוך מדוע כתוב "תספרו חמשים יום" שהקשו על כך ראשונים רבים: "כיון דקרא קאמר 'תספרו חמשים יום', למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום?" וענו על כך בדרכים שונות. לפי החינוך ההשתוקקות היא ליום החמישים, אך את היום המיוחל עצמו לא סופרים!

כעין זה כתב מהר"י כ"ץ בהגהותיו ל"פענח רזא".

ה"פענח רזא" שאל: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום – וקשה: הלא אין סופרים כי אם מ"ט יום!"

כתב על כך מהר"י כ"ץ:

ולי נראה דהכי קאמר: 'תספרו חמשים יום', כלומר תכלית ומכוון הספירה של מ"ט יום שציויתי לכם, הוא ליום חמשים, שתהיו מצפים ומקוים ליום הקדושה וקניית המדרגה העליונה, לכן תספרו אליו. ולא שיספרו גם היום ההוא, רק שיכוונו המספר של מ"ט עד החמישים הקדוש לד' ותכליתו.

סיום

אחי הרב יגאל שליט"א הוסיף שכמו שבפסח רק יצאנו לחירות ועדיין לא הגענו לשלמות, שכן בשלב זה לא קבלנו עדיין את התורה, לא בנינו משכן, ולא הגענו לארץ ישראל, אף על פי כן צריך לחגוג יום זה כיום טוב, ולהודות לד' בהלל ובשמחה, ולא רק זאת, אלא שספר החינוך הסביר שלכן לא מתחילים ביום זה את הספירה שמבטאת את ההשתוקקות לשלב הבא – מתן תורה – כדי שלא לערב שום דבר שגורם לחוסר שמחה, כך יש ללמוד מכאן ליום העצמאות: אף על פי שביום העצמאות השגנו רק את החירות, ועדיין לא הגענו לשלמות, שכן בשלב זה עדיין לא זכינו למלכות משיח בן דוד, ולא לבנין בית המקדש, אף על פי כן צריך להודות לד' בהלל ובשמחה.

עוד יש להוסיף שכשם שכתב ספר החינוך על יציאת מצרים, "שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ד' על בני האדם", כך גם בחזרתנו לארצנו ובהקמת מדינתנו אחרי כאלפיים שנות גלות, כהבטחת התורה בפרשת נצבים (דברים ל, ג-ה) וכהבטחת הנביאים, התברר לכל העולם שד' משגיח על בני האדם, ובמיוחד על עם ישראל, וכמו שנאמר בתפילה בסיום תפילת העקדה: "קבץ נפוצות קוויך מארבע כנפות הארץ, יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ".

וכן נאמר בתפילת "והוא רחום" הנאמרת בימים שני וחמישי: "אבינו, אב הרחמן, הראנו אות לטובה, וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, יכירו וידעו כל הגוים כי אתה ד' אלקינו".

ידוע שבעקבות הקמת המדינה נאלצו הנוצרים לשנות את עיקרי ה"אמונה" שלהם, שכאילו ד' עזב את עם ישראל (עיין חגיגה ה ע"ב) ועם ישראל לעולם לא ישוב לשלוט בארץ ישראל, ח"ו.

יהי רצון שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כך נזכה לגאולה השלמה בביאת מלך המשיח ובבנין בית המקדש, ושם נזכה להקריב את כל הקרבנות, כולל קרבן העמר ושתי הלחם.

[ועיין בהרחבה במאמר בשם זה בחוברת "שמעתין" 171 (טבת - אדר תשס"ח) ובספרי "הדר התורה" ויקרא בפרשת אמר.]

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך