הדין המיוחד בכל קרבן, ומהותו של כל קרבן
התורה מפרטת את סדר ודיני אכילתו של כל קרבן וקרבן בפני עצמו. ובכל קרבן מוסיפה התורה הלכה מיוחדת הנוגעת לאכילתו של אותו קרבן.
על העולה אומרת התורה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
על המנחה אומרת התורה: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל". (זאת אחרי שהתורה למדה כאן על מנחת חובה אחת. בנגוד לכל שאר הקרבנות בפרשה, בהם לא מוזכרים קרבנות החובה אלא רק דיני אכילת הקרבנות, כאן מוצאת התורה לנכון להדגיש שהכהנים עצמם מקריבים מנחת תמיד הבאה ביום המשח אותו, ובאה תמיד. ומסייימת בכך שכל מנחת כהן כליל תהיה).
לגבי החטאת מדגישה התורה: "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".
הפסוק האחרון מזכיר מאד את הפסוק האחרון במנחה. מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, וחטאת אשר יובא מדמה אל הקדש לא תאכל. אבל ההבדל בולט מאד: מנחת כהן היא כליל על המזבח, חטאת שהובא מדמה אל הקדש מוצאת ונשרפת מחוץ למחנה.
בפרשית תורת האשם מדגישה התורה את דיני אכילת הקרבנות (ולאו דוקא אכילת האשם): "כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה: וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו". דיני חלוקת הקרבנות בין הכהנים נזכרו בפרשתנו לכל אורך הדרך (והם ראויים למאמר בפני עצמו), כולל העולה (דיני חלוקת עורות הקדש של עולת ראיה). אבל כאן מובאים דיני ממונות רבים הנוגעים לקרבנות, והתורה מביאה אותם דוקא באשם.
על השלמים אומרת התורה: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". הדינים האלה נכונים לגבי כל הקרבנות, אבל התורה מביאה אותם דוקא לגבי שלמים. (אולי משום שהשלמים באים כדי להאכל).
מסתבר שהדינים האלה מלמדים משהו על מהותו של כל קרבן. מטרת העולה לעמוד מול ה' באש תמיד. אש תמיד תוקד על המזבח. הבא אל ה' עולה אל ה', ומייצר את החיים התמידיים של אדם לפני ה'.
מנחה היא מעין דורון למלך. המלה מנחה מוזכרת בתנ"ך תמיד כנתינה לאדם חשוב כדי להביע את העובדה שהנותן מקבל עליו את עליונותו של החשוב. יעקב שלח מנחה לעשו תוך שהוא קורא לו אדוני. בני יעקב הביאו מנחה ליוסף. ישראל שלחו מנחה לעגלון מלך מואב, ועוד ועוד. לפעמים הבאת התבואה מבטאת את אדנותו של ה' על הארץ, ולכן מביאים לו את תבואת הארץ. ה' נותן את המנחה שהוא מקבל לכהנים, "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם", אבל אם מביא המנחה הוא הכהן עצמו – ודאי שהוא לא יכול גם לאכול אותה. זו אינה מנחה. הכהנים אוכלים את מנחתו של ה', אבל הם גם אחראים להביא לה' מנחה מדי יום תמיד. ואותה – אין הם אוכלים.
החטאת באה לחַטֵּא, לכן מוזכר בה עניין החטוי.
האשם הוא תשלום, הוא בא בערכך, בכסף שקלים. (כתבנו על כך בפרשת ויקרא). האשם הוא תשלום למזבח, שמשלם מי שמעל בקדשי ה' או בשם ה', אשם הוא חוב. פירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בכסף שקלים. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בשמו של ה' כדי לגזול ממון. גם המועל בקדשי המקדש - מעל בממון שמים. כל אלה מביאים אשם. אשם הוא דין ממוני, לכן מודגש בו הצד הממוני של חלוקת הקרבנות.
שלמים הוא קרבן שמקריב אדם כדי לאכלו. לכן בשלמים מלמדת התורה שהאדם צריך להתקדש. שלא יחשוב שהוא עושה את הקרבן חול ולכן הוא אוכלו, להפך: הוא עושה את עצמו קדש, לכן הוא יכול לאכול את הקרבן.