קודש וחול
כדי לכסות את המשכן השתמשו בעשר יריעות שהן שתיים: "ויחבר את חמש היריעת אחת אל אחת, וחמש יריעת חבר אחת אל אחת. ויעש ללאת תכלת על שפת היריעה האחת מקצה במחברת, כן עשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. חמשים ללאת עשה בקצה היריעה האחת... ויעש חמישים קרסי זהב ויחבר את היריעות אחת אל אחת בקרסים ויהי המשכן אחד" (שמות לו, י-יג).
חיבור מיוחד במינה היו ליריעות. לא תפרו את עשר היריעות ליריעה אחת, אך גם לא הניחו את שתי היריעות המוגדלות לעצמן, אלא חיברו אותם בקרסים; חיבור ואינו חיבור.
וביאר ספורנו (שמות כו, ג), שכאשר היריעות היו פרוסות על המשכן, היה מקום חיבור שתי המחברות בקרסים בדיוק במקום שהפרוכת מבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים. וצורת חיבור זו - לא חיבור של ממש בתפירה, אלא חיבור רופף בקרסים - באה ללמד, שמצד אחד מתחבר הקודש עם קודש הקודשים, "והיה המשכן אחד" (שם, ו), ומצד שני, לא פרסו יריעה אחת על כל המשכן, להראות שהקודש וקודש הקודשים אינם במדרגה שווה, אלא נבדלים הם זה מזה.
לשני הפנים השונות של החיבור משמעות עמוקה. יש המתרכזים בתחום הרוחני בלבד, ומתעלמים מהצרכים החומריים, ויש המשקיעים עצמם בהנאות העולם החמרי ומבקשים לבטל את הרוחניות הסותרת לדעתם את הגשמיות. אלו גם אלו טועים, והאמת היא שה' הוא אחד ו"יוצר הכל הוא" (ירמיהו י, טז), גם את הגשמיות וגם את הרוחניות. גם ישראל הוא "גוי אחד בארץ" (שמואל ב ז, כג), אחד ומאוחד אף שיש בו מן הגשמי ומן הרוחני. שכן האחדות היא הבסיס להשקפת עולמנו, ואנו יודעים שהחול, הקודש וקודש הקודשים חלוקים אמנם בדרגותיהם, אך אינם מנותקים זה מזה. אנו יודעים שהנשמה עליונה מהגוף, אך מחוברת אליו וזקוקה לו, כשם שכל כוח רוחני זקוק לכלי חומרי.
הזוהר מדגיש, ששכינה אינה שורה במקום פגום, משום כך צריך המשכן, מקום השראת השכינה, לאחד את כל הנפרדים, ומשום כך מאוחדים בו מדרגות שונות של קודש; ברם עם זאת ניכרים בו דרגות הקדושה השונות (זוהר חדש, חקת פג ע"א). וכבר אמרו, "הבחנה איננה הפרדה", והגדרת דרגות הקדושה, איננה מביאה בהכרח לניתוק ביניהם.
המקובלים המשילו יחס זה לקדושת שבת ויום הכיפורים. קדושת השבת גדולה מזו של של יוה"כ, שהרי מחלל שבת דינו סקילה, ומחלל יוה"כ עונשו כרת; ואעפי"כ מצווה להתענג בשבת במאכל, בתענוגים חומריים, ודוקא יוה"כ שקדושתו פחותה, יש בו מצוות עינוי: ללמדך שמצות העינוי איננה אידאל, אלא פעם אחת בשנה כדי לכפר על חטאים, אך עיקר המצוה היא לקדש את החיים החומריים (מאמרי הראי"ה, ח"א עמ' 234).
וכך נאמר בפרשת משפטים (כב, ל) "ואנשי קדש תהיון לי", וידועים דברי הרבי מקוצק, שאין לקב"ה מחסור במלאכים ושרפים, אלא רצונו שנהיה "אנשי קדש": אנשים חומריים החיים בעולם של חול, אך נוהגים ומתנהגים בקדושה.
וגם כביכול הקב"ה עצמו מבקש להתחבר לעולם החומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), "נתאוה (הקב"ה) שיהא לו דירה בתחתונים" (תנחומא, נשא סימן טז), דווקא בעולם החומרי.