כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה

רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃
(קהלת ט ט-י)

כדי לבאר רצף הכתובים על מכונם, נראה לי על פי דמיון, לאחד שהיה עשיר גדול, והיה גם כן נבון דבר בכל מלאכת מחשבת ובכל חכמה ומדע. ויהי היום, נתדלדל ממצבו וירד מטה מטה, עד שלא היה לו לחם חֻקּוֹ, ויאמר לנפשו: אלך ואשוט בארץ, אולי תזדמן לי אצל העשירים הגבוהים איזו משרה הנאותה לי לפי מצב ידיעתי בכל חכמה ומדע, ובוודאי אקח עשרים רובל כסף לשבוע. כאשר בא שמה, ודרש במקומות הגבוהים איזו משרה, אם הם צריכים לאיש כזה, ויענו אותו: לא. כן עשה כמה ימים, עד שהוזיל כל המעות מכיסו. וירא כי נוגע זה לנפשו, ויתייעץ בדעתו, כי לא טוב הדרך הזה לפני לבקש גדולות בעת דחק כזה; אלך ואחפש אחר איזו משרה שתזדמן לי. וימצא משרה קטנה של ארבעה וחמשה רובלי כסף לשבוע וישמח מאד על הדבר הזה. ויפגע בו אחד ממיודעיו, ויאמר לו: אהובי, ספר לי מה נשמע בענייניך. ויספר לו איך שהזדמנה לו משרה פלונית ופלונית. ויאמר לו רעהו: לא לפי חכמתך ומדעך המשרה הזאת; אתה ראוי לקחת עשרים רובל כסף לשבוע. ויען ויאמר לו: הוי אחי, גם אני רוצה בכך, וחיפשתי כמה ימים, עד שנגע לי זה ממש לנפשי. ואם אחזור לביתי, הלא ידוע לי מצבי הדל, שאפילו רוח כזה אין לי, ובמקום הדחק כזה גם המשרה הקטנה אשר הזמין ה' לפני טובה היא, ותחי נפשי בה.

כן הדבר בענייננו. יש שלשה עניינים יקרים ונכבדים אשר האדם צריך לתור ולדרוש אחריהם תמיד בעודו בעולם הזה, וכל אחד זה למטה מזה:

1. לימוד התורה, והוא הגדול שבכולם, ששכר למודה גדול מכל המצות, ועונש ביטולה גדול מכל העונות, כידוע.
2. עניין התשובה, שגם דבר זה הוא חביב ונחמד מאד לפני המקום יתברך.
3. לחפש ולרדוף אחר מצות ומעשים טובים, וגם זה עניין נכבד. כמו שכתוב: "רֹ֭דֵף צְדָקָ֣ה וָחָ֑סֶד יִמְצָ֥א חַ֝יִּ֗ים צְדָקָ֥ה וְכָבֽוֹד׃"(משלי כא כא).

עוד הקדמה אחת קטנה, שצריך לדעת מה שכתבו הספרים הקדושים, כי "וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה" הכתובים בפסוק י', הם רמז לתורה, שהיא מקור החכמה והדעת. "וְחֶשְׁבּוֹן֙" הוא מרמז על תשובה, שהיא באה על ידי חשבון הנפש [וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא עח:) על הפסוק: "עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן"(במדבר כא כז), עיין שם].

ועתה יבואו הכתובים כמין חומר. שמתחילה אמר: "רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ" [והיא מרמזת על התורה, שנקראת בשם אִשָּׁה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין ל:). ומה שאמר הכתוב: "אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ", כי האדם צריך ללמד במקום שלבו חפץ, כמו שאמרו בעבודה זרה י"ט]. "כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ...", היינו, שלא יחסר לו אפילו יום אחד מלימוד התורה, כי זהו העיקר שבכולם, שיתחזק עצמו בלמוד התורה. ועל ידי זה בא האדם אחר כך ממילא לתשובה ומעשים טובים. הרי בברכת התשובה תקנו לנו מתחילה לבקש על התורה, "השיבנו אבינו לתורתך", ואחר כך "וקרבנו מלכנו לעבודתך"; כי הרחוק מן התורה, ממילא רחוק מעבודת ה'. אחר כך הזהיר שלמה ואמר: "כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה"(קהלת ט י). היינו, שלפעמים האדם הוא טרוד גדול, ואי אפשר לו בשום אפן ליישב דעתו ללימוד התורה, וגם לחשב עם נפשו בהתבוננות לתשובה. אולי יחשב בדעתו ויאמר: כי מעתה אין לי שוב לתור אחר מעשה המצוות, אחרי שהעיקר הוא התורה ואחריו תשובה. על כן הזהיר ואמר: "כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה". הטעם, 

כי במקום אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ, בִּשְׁא֕וֹל, לא תמצא שם מאומה: לא דַעַת וְחָכְמָ֔ה, התורה, ולא חֶשְׁבּוֹן, הוא התשובה, לחשב ולהתבונן במעשיו, ולא מַעֲשֶׂ֤ה המצות. על כן, כֹּ֠ל מה שאתה יכול לחטף בעודך בעולם הזה – חטוף.

עתה נבאר מה שאמר הכתוב: "בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה". לכאורה תיבת "בְּכֹחֲךָ֖" מיותרת היא; אבל באמת, כיוון בזה לעניין גדול, והוא, שכל אדם יראה לתקן בעצמו ובכוחותיו בכֹל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָדו; בין בענייני לימוד התורה ובין במעשים טובים. לא יסמוך שבניו ישלימו אחריו במעשיהם ויעלו את מדרגתו, כי בוודאי גם בניו יהיו טרודים בעסקיהם ולא תהיה להם שהות לתקן מעשיהם, ויסמכו על בניהם אחריהם, והם גם כן על זרעם, ולשווא תישאר תקוותו. ומי לנו גדול מהלל שבדורות הראשונים, שבניו היו בוודאי קדושי עליון, ואף על פי כן מובא בפרקי אבות שהוא היה אומר: "אם אין אני לי, מי לי"(אבות א יד). אם כן, מה נאמר אנחנו, אזובי הקיר, ומי יודע הדור שאחריו החכם יהיה או סכל. על כן יעץ אותנו שלמה המלך עליו השלום: "כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה". היינו, שיראה להשלים הכל בעצמו בעוד כוחותיו בו.

וכיוון בזה עוד עניין נחמד, והוא, שלפעמים האדם סומך בנפשו, שכאשר יהיה סמוך לפטירתו, אז יעשה צוואה, ויצווה לבניו אחריו, שהם יתנו עבורו לתלמוד תורה ולשאר חבורות קדושות וכדומה. ויש בזה כמה קלקולים: מי יודע אם יהיה אז בדעת צלולה, שגם לזה צריך זכות, שתהיה יכולת בידו לצוות בניו, וכמה אנשים מתים רחמנא לצלן במיתות משונות וחטופות; גם מי יודע, אם בניו יקימו צואתו, שגם זה מצוי, בעונותינו הרבים, שחמדת הממון מעבירה את האדם מדעת קונו ודעת אביו. על כן הזהיר שלמה המלך עליו השלום ואמר: "כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה", היינו, שטוב יותר שיעשה סדר הנהגה בנכסיו, מה שרצונו לשייר קצת חלק עבור נשמתו בעוד כוחותיו בו, שאז בוודאי יתחכם בעצמו לעשות באפן שלא ישנה רצונו. וטוב שיוציא המעות מרשותו בחייו, כגון: לקנות איזה דבר, שיעלה רווח בשביל תלמוד תורה או גמילות חסד. ויקיים בעצמו מה שברכו חכמינו לאוהביהם ואמרו: "עולמך תראה בחייך"(ברכות י"ז.). ויברר בעיר איזה בטוחים ונאמנים, שימסור העניין בידם.