עֵת לִבְכּוֹת וְלִסְפוֹד

ניתן היה לחשוב שאדם בעל בטחון צריך להמנע מלבכות ולהצטער על כאב וייסורים הבאים עליו. אלא שהביטחון רק בא לשלול את הצער הנפשי שמתעורר אצל האדם ששואל ומתרעם מדוע הגיעה לו צרה זו.

[בספר החינוך בטעם מצוות לא תתגודדו (מצווה תסז) כתוב: "ונמנענו מן הגדידה על מת, כי לא יאות לעם הנבחר בעלי חכמת התורה היקרה, להצטער בדבר ממעשה הא-ל, רק על עניין שציוונו... להצטער בו".]

אמנם על הכאב עצמו אין כל מניעה מצד מידת הביטחון לבכות ולהצטער. אדרבה, אל לו לאדם להיות מבעט בייסורים ולהיות אדיש ולא להתייחס אליהם, כי ראוי להתייחס לכל מאורע כראוי לו. יש בזה אפילו משום הנהגה נכונה ודבר ישר לבכות. על זאת אמר שלמה המלך בפרקנו:

עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃
(קהלת ג ד)

לכן ציוותה התורה על דיני אבלות, בהם מביעים את עצם הצער והכאב. כמו שכתב הרמב״ן (הקדמה לתורת האדם) לשלול דעת הפילוסופים שאין ראוי להצטער בדאגת העולם, וכמו שנראה גם בפרק ז': "בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱ-לֹהִ֔ים"(קהלת ז יד).